כשם שאמתתם גלויה - כך ההעלם מהם מצוי [פרק ב']

מהי "חובת האדם בעולמו"? - מילים אלו הן לשון הרמח"ל בכותרת לפרק הראשון בספרו "מסילת ישרים". כל אדם יודע, שבדרך כלל יש שתי דרכים בחובת האדם בעולמו, והן המצוות ש"בין אדם למקום" והמצוות ש"בין אדם לחברו".

 

על ענין זה היה אומר מרן הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצוק"ל, המשגיח בישיבת מיר, אירופה, שהוא תוהה על מציאות שני תחומים אלו.

 

"ועל דרכנו תצא לנו הערה נפלאה. שואלים העולם על מה שאנו רואים שזהירים בעניני 'בין אדם למקום' יותר מאשר ב'בין אדם לחברו'. אדם מקדיש כמה שעות ביום על בין אדם למקום, כמו תפלה וכדומה, מוציא הוא ממון הרבה על מצות, רץ וטורח ומשתדל די הרבה בהם, משא"כ על עניני בין אדם לחברו, כמעט שבני אדם מזלזלין בהם, וזה באמת מן התמהון". )ספר "דעת תורה," שמות, פ' משפטים עמ' רלד(.

 

רבי ירוחם מרחיב רעיון זה, כשהוא מסביר: "וזהו יסוד הדברים, שהרי סוף כל סוף, האדם יודע מהבורא יתברך יותר ממה שהוא יודע מחברו הסמוך אצלו. יש בזה הרבה דרכים ומהלכים, אבל כן הוא האמת. מעולם לא אמר אדם שירות ותשבחות לפני חברו, כמו שהוא אומר לפני הקב"ה... וזה באמת בזיון וחרפה גדולה לנו, שחברנו הנמצא אתנו תמיד ביחד, כמעט שלא זזה יד מתוך יד - ואעפ"כ זר הוא לנו ולא יודעים ממנו כלל".

 

אין צורך לבאר דברים אלו. מלותיו של רבנו ירוחם זצ"ל ברורות, ומאירות כבדולח.

 

ולמה יש הבדל מדויק, לפי רבי ירוחם, לגבי שני תחומים אלו? הלא שניהם עיקרים בעבודת הבורא. אין יכולים לומר שאחד יותר חשוב מהשני.

 

נביא גישה אחת לגבי שאלה זו: כשנעמיק בשאלה, נמצא הבדל בין צורת המבנה של הלכות "בין אדם למקום" להלכות "בין אדם לחברו".

 

כבר הראשונים מאירים עינינו בענין חשוב זה. ביחס ל"בין אדם למקום", יש לנו "שולחן ערוך" המפרט כל ענין וענין על מקומו. למשל, הלכות תפילין כתובות בשולחן ערוך אורח חיים בצורה ברורה, כל הלכה במקומה ולכל פרטיה. אנו לומדים כל הפרטים של סוגיה וסוגיה עם מפרשיה.

 

לא כן בעניני "בין אדם לחברו". אנו לומדים על ענייני המדות מהתורה, מדברי חז"ל, מחכמי המוסר. חסר לנו בדיוק "שולחן ערוך" על עניני המדות, דרכי ההנהגה ש"בין אדם לחברו".

 

בודאי כתוב בתורה "אחרי ד' אלקיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדו ובו תדבקון" )דברים יג, ה(, ורש"י מפרש: "ובו תדבקון" - הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים כמו שעשה הקב"ה )סוטה יד.(.

 

המגיד משנה בפירושו על הרמב"ם, הלכות שכנים )פרק יד, הלכה ה'(, מביא יסוד חשוב בענייננו לגבי "הלכות מדות", שלא כמו בהלכות "בין אדם למקום".

 

"וכן אמרה )התורה( 'ועשית הישר והטוב בעיני ד'' )דברים ו, יח( - שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן, ומצות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים, והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות, והכל מדבריהם ז"ל. ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה, שנאמר 'כי טובים דודיך מיין' )שיר השירים א, ב(".

 

ובאותה הדרך, מביא בעל "מסילת ישרים" אותה נקודה שאנו לומדים במגיד משנה: "נמצאת למד, שהבא להתחסד חסידות אמיתי, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא, לפי המקום... הכל הולך אחר החיתום והתולדה, שהיא פרי המעשים באמת. ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, @1כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ. וד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" )מסילת ישרים, פרק כ(.

 

רואים מכאן את ההבדל בין מצוות ש"בין אדם למקום" לבין מצוות ש"בין לאדם לחברו". ההלכות שבין אדם למקום הן מוגדרות, מיוחדות ומסוימות. הן קבועות בצורתן לכל אדם, לכל זמן ולכל עת.

 

מאידך גיסא, הלכות "בין אדם לחברו" ניתנות לשינוי, ויש לשקול כל דבר לגופו, כמו שכתוב במסילת ישרים: "יש לשקול כל מעשיו, דברים אלו מסורים ללב מבין ושכל נכון". ולכן חכמי המוסר היו מוסיפים את המלה "חכמה", ומתבטאים: "חכמת המוסר".

 

לימוד המוסר דורש התעמקות במחשבה והתבוננות בעיון. כדאי לחזור עוד פעם על לימוד רעיון מוסרי. אין זה נכון לומר שאין תועלת מהדיבור והלימוד כסדר על תיקון המדות.

 

וכראיה לכך, קבלתי תגובה מענינת, מאדם חשוב, למאמרי הקודם, שהתפרסם ב"יתד נאמן".

 

היינו חושבים שהוא נהנה ביותר מדברי חכמינו הרמח"ל, רבי אהרן קוטלר ורבי יעקב קמינצקי, שנזכרו במאמר זה.

 

אך לא כן היה הדבר. אותו אדם חשוב נהנה מהדברים דלהלן:

 

אחד מן הידידים הדגיש את החשיבות שבדיבור כסדר על תיקון המדות, בלי הפסק. כראיה לצדקת דבריו, הביא את עשיית הפעולות ללא הפוגה למען עניני "שמירת הלשון". הוא הביא הערה חשובה בגישה זו, ואמר שאחרי הרבה התעוררות במשך שנים רבות בעניני לימוד הלכות של שמירת הלשון, רואים תועלת גדולה למעשה, והדגיש שרק בשנים האחרונות יכולה להופיע תמונה זו:

 

עשרה אנשים יושבים בסעודת חתונה סביב שולחן אוכל. במהלך הסעודה, פתאום מרגישים שעולה על השולחן שיחה של לשון הרע. מן הצד, אחד מהמסובים מרים קולו במלים אלו: "רבותי, השיחה כמעט נכנסה לגדר של לשון הרע". חבריו שומעים לדבריו וחדלים מן השיחה.

 

מה שקרה כאן לא היה יכול להתרחש לפני הרבה שנים. רק עכשיו, כשנושא איסור דיבור לשון הרע יותר ידוע, יכולה להיות מציאות כזו, לפיה אדם אחד מעיר הערה בעניני שמירת הלשון, ודבריו שיצאו מן הלב מגיעים לתשומת לבם של האורחים.

 

במאמרנו הקודם, הבאנו דוגמאות שנוכל להתבונן בהן, כיצד אנו נכשלים בעניני "בין אדם לחברו". במאמר זה, אנו מתמקדים בחובתנו לתקן,

 

לדוגמה: החזרת ספרים למקומם בישיבות הקדושות. מענין לראות איך הגבאים בבתי הכנסת הכינו כמה דפים על ענין זה וחילקו את החומר בבתי המדרש. בין היתר, נדפסו שם דברים חשובים ממרן הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצוק"ל וממרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק"ל. שניהם מדגישים את החשיבות שבהחזרת הספר למקומות מדיני "בין אדם לחברו".

 

מרן הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל כותב: "ודאי מדת אכזריות ורשע הוא להטיל על אחרים מה שהוא הוציא ממקומו, וכל שכן להטיל על תלמיד חכם, השוקד על התורה, את המוטל על עצמו".

 

אם נתבונן היטב בענין זה, נראה שגם בביתנו חובה עלינו להחזיר ספרים למקומם. הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, מנהל רוחני בישיבת פוניבז', כותב דברים חשובים בפרקי הדרכה לחיי הבית בספרו "וידעת כי שלום לחיי הבית" )עמוד יז(, ושם הוא מביא דוגמא מחיי היום יום שממש קרובה לענין החזרת הספרים בבית המדרש, וז"ל:

 

"הבעל )בביתו( מעיין בסוגיה שהוא רוצה לחדש בה דברי תורה, ומוציא ספרים מן הארון, עד שמתאספת על השולחן )בביתו( ערימה של ספרים. הוא פונה ללכת אל הכולל, ואשתו מבקשת ממנו שיחזיר את הספרים אל הארון לפני לכתו. הבעל מנסה להסביר לה, שזה ביטול תורה, כי כאשר יחזור הביתה, שוב יצטרך להוציא את הספרים מהארון. אולם האשה מבקשת ממנו לא להשאיר את החדר בלתי מסודר. הבעל רואה בזה אי הבנה מצד אשתו לביטול זמן, ובקשתה נראית לו טורדנית. ומאידך גיסא, אשתו רואה בסירוב הבעל אי התחשבות עמה. היא דואגת לסדר ונקיון ויופי בבית והוא מזלזל בזה".

 

פה יש לנו דוגמה של מתח בין בני הזוג.

 

מכל זה אנו רואים, שיש צורך לשקול היטב קודם המעשה את עניני "בין אדם לחברו". כל פעולה דורשת התבוננות וחכמה, כדי להגיע לדרך הנכונה.

 

כאשר נעיין היטב בענין "בין אדם לחברו", יתעורר בלבנו שכשם שחובה להחזיר ספרים למקומם בבית המדרש, כך גם חובה להחזירם למקומם בבית, כאשר האישה מבקשת לעשות זאת. שהרי לגביה, בית נקי ומסודר זה יסוד גדול וחשוב.

 

ולכן, בכל מעשה שלנו, אפילו אין זה ברור, כמו בהלכות שבין אדם למקום שהן מסוימות, צריך האדם לשקול היטב את המעשה מכל צדדיו, לפי הזמן, המקום ואשיותו של האדם שעמו באים במגע.

 

גישה זו אינה קלה, היא דורשת הרבה מחשבה והרגשה. הבה נתפלל להקב"ה שיאיר עינינו, ויתן לנו חכמה ודעת, שנוכל לכלכל מעשינו בתבונה בעניני "בין אדם לחברו".