להתחיל מבראשית – כח הדחיה

רבות מתוכניות החיים נדחות לאחרי החגים, ועכשיו הגיעה השעה למימושן. עכשיו הזמן להתחלה מחדש. כח הדחייה למחר, ויש מחר שהוא לאחר זמן בלתי מוגבל, הוא הרסני ביותר. כל מעשה ראוי אינו מתבצע, מחמת ההמתנה לשעת כושר, לתקופה חדשה או לפחות ליום חדש. מחשבות טובות העולות בראשו של האדם אומרות ש"ממחר נתחיל". תלמיד שכתב ידו אינו קריא, מוכן להתאמץ לשפר את כתיבתו, מהמחברת החדשה הבאה לטובה. מתפלל, המוצא עצמו מרוחק במחשבתו ממילות התפילה ומכוונתה, מעורר את עצמו שבתפילה הבאה יכוון מתחילתה. אין זו עצלות בלבד. יש כאן צורך נפשי שגורם חיצוני ישפיע על הפעילות. כאשר תהיה התחלה חדשה, תסייע במציאות המתחדשת לשנות את ההרגל ולפעול באופן שונה. חילוף הזמנים, יום ולילה, קיץ וחורף, הוא מן הטובות אשר היטיב הי"ת עם ברואיו. שנוי הזמן גורם לשנוי בהרגשות, בתפקידים ובפעולות של האדם ומתוך כך נוצרת התחדשות. טבע הבריאה להתחלף ולחדש את עצמה, ובכך היא משמשת ככלי שרת לאדם, שלא יתיישן במצב אחד באופן תמידי. לולא יכולת ההתחדשות, היו כל הימים במהלך אחד, והאדם היה שוקע בביצת ההרגל ויורד מטה מטה. חכמי המוסר העירונו שהתביעה והחסרון ב"מצות אנשים מלומדה" אינם אך ורק על מעשי המצוות הנעשים מתוך הרגל ושיגרה, אלא אף בעלי מדרגה עליונה שהנביא משבחם כיראי ה' נתבעים על 'מלומדה'. "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" )ישעיה כ"ט(. וכתב רבנו יונה )ש"ת ש"ג ט"ו(: "ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה'". גם מצות יראת שמים עלולה לההפך לטבעית באדם ולאבד את רוח חייה מחמת כח ההרגל. לזה הזהירונו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". אמנם פשוט וברור שבאמירת מאמר חז"ל וחשיבות הצורך בחידוש, עדיין לא ישפיע שאכן כך יקרה. המחשבה הטובה העוברת בנו, לרצות לראות את המעשים כחדשים, אין בכוחה לנצח את כח ההרגל ולבטל את פעולתו והשפעתו. וביותר קשה שהתחדשות הנעשית "בכל יום" אף היא הופכת להיות כדבר שבשיגרה. וגם עליה יחול חוק ההתיישנות. תשובת הדבר במעלת האדם, ובהידמותו לבוראו. מה הוא יתברך "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", אף אתה בדומה לו מחדש ומתחדש בכל יום ובכל שעה. בברוא הי"ת את האדם, טבע בקרבו את בחינת ההשתנות וההתחדשות. וכך נעשה האדם לבחיר הבריאה, בהיותו בעל יכולת לשינוי תמידי. כל הטבעים והתכונות שבו, כל הנטיות והרצונות שלו, אינם מוחלטים ואין הכרח שישארו אצלו באופן קבוע. מעלת האדם על פני שאר כל הנבראים ביכולת העיון וההתבוננות. הוא שאמר דוד המלך "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין". בכח השכל וההבנה מתעלה האדם על טבעי הבהמיות שבו. כל דבר אשר יעיין בו האדם ימצא בו חידוש, ובזה ינצח את ההרגל. זהו שכתב הרר"י על האנשים שאינם עורכים "מחשבות להתבונן תמיד". הדרך לחדש בכל יום את מעשינו היא ע"י שימת לב ומחשבת הבנה. תוספת הבנה היא חידוש. כך במצוות, כך בקריאת שמע ובתפילה וכך בלימוד הלכה ואגדה. אפשר לחזור ולשנן פעם אחר פעם את אותו מאמר חז"ל, ובכל פעם לטעום בו טעם מחודש, ע"י שימת הלב בנקודה שעד היום לא שמנו לב אליה. חסרונה של השיגרה שמכהה את החושים ומאבדת את ההתבוננות ושימת הלב לחידוש שבאותו הדבר. מה נפלאו דברי חז"ל שדרשו "ושננתם" - שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך )קידושין ל' א'(, ופירש רש"י "חזור עליהם ובדוק בעומקם". הנה משמשת אותה המילה למשמעות כפולה. השינון היא החזרה בשנית, פעם אחר פעם. והשינון הוא השפשוף והעמדת הדבר מחודד עד כדי דקות. מתוך החזרה התמידית בשילוב הבדיקה לעומק, מצליח הלומד לגלות חידושים נפלאים בתורתו.

*

מה היתה תחלתו של רבי עקיבא? כיצד השתנה וחידש מהות אחרת בעצמו? "פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום". החור לא נוצר בפיצוץ חד פעמי או בשינוי מפתיע, אלא בכח ההתמדה והתישנות "תדיר בכל יום". "מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו, מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה" )אבות דר"נ פ"ו(. הצפיה לשינוי והרצון להתחדש בפעם אחת, עלולים לגרום לאכזבה וליאוש. כגודל השאיפה, כך גדולה האכזבה. אף רבי עקיבא אמר נואש לנפשו בראותו בתחילת לימודו שאין הדברים עושים בו רושם ולא ניכרת תוצאה מעשית. וממנו נלמד לעצמנו, בצפייתנו שאחר יום הכפורים נהפך באחת לאדם אחר, שונה ומחודש. "אל יפול לב האדם בלמדו מוסר ואיננו מתפעל, ואין רושם בנפשו מוצאת לשנות דרכו". שכן השיבו לו לר"ע משפיכת המים על האבן, שבעין אדם לא ניכר כל שנוי, אמנם "רבוי המים ברבות הימים, היא הסיבה לחקיקת האבן, מהתקבצות הרשימות הבלי נרגשות". כך לענין השפעת המוסר - "ידע נאמנה אם כי לא יגלה לעיני הבשר, הרושם, עיני השכל רואות ברבות העתים, ברבוי הלימוד, מהתקבצות הרשימות הנעלמות, לאדם אחר יהפך... והנסיון יעיד בהשקפה קלה, על לומד מוסר אם מעט וכו', ביתר שאת יעלה על בני גילו ברעיונו וכל הנהגתו" )אור ישראל, מכתב י'(. אין זה כח ההתמדה בלבד, אלא שבפעולה החוזרת ונשנית שוב ושוב, אם יהיה בה כח של התחדשות ושימת לב, יהיה כוחה רב והשפעתה חזקה ממים על אבן. טיפת המים השניה פועלת באבן כמו הטיפה הראשונה. שהרי לא שייך התישנות וחולשה של זו מזו, ומכח זה יכולים המים לשחוק אבנים. וכה מצינו במכתבי המשגיח הגר"י לוינשטיין זצוק"ל )ל"ו(, "על דבר שאלתו אודות לימוד המוסר, הנה שאלתו שאלה כבודה... והעיקר להיות הלימוד במנוחה ובסבלנות, ולבטל את המבינות שלו מלאמר שאין לך תועלת בלימודך, והאמת כי נהפוך, כי אין לך שום דבר ושום לימוד שלא יתן תועלת, כי כל דבר מוסר שמתבונן פועל על לב האדם, כענין הידוע מר"ע, 'על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבו של אדם', לישב וללמוד בהבנת הדברים ותוכן ענינם, אפילו שנאמרו ונשנו אצלו, כי ע"ז נאמר 'דדיך ירווך בכל עת', כל מה שהתינוק מוצץ, מוצא בה טעם". אדם חי מרגיש. רגישות לשינויים עדינים יסודה בכח החיים. שימת לב להבדלים דקים נובעת מאכפתיות. מי שרואה בסוגית הגמרא שלפניו ענין של חיים "כי הם חיינו", יוכל בשנותו את הסוגיא למצוא חידושים רבים שבפעמים הקודמות לא חש בהם. כאשר נתעלה לצורת חיים עם פנימיות, נגלה בכל מעשה מצוה תוכן עמוק, שלא הרגשנו בו במעשה הקודם. מי שמתבונן בעומק הוית העולם ומכיר בחידוש פני תבל בכל רגע, יחוש היטב בצורך המחודש של תפילת "שמונה-עשרה", במנחה ובערבית, מלבד זו שהתפלל כבר בשחרית. כך בכל חלקי ההויה הרוחנית נחשוף את המחודש והמיוחד, אף באותם הפעולות והמעשים שכבר עשינו עשרות ומאות פעמים. ומה נפלאו ונשגבו דברי מרנא הגר"ח ב"נפש החיים" )ש"ב פי"ג( "שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפילה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל, דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא וכו', וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו". בבואנו לפתוח בפרשת בריאת העולם ולהתחיל בלימוד התורה מ"בראשית", נשנן ונזכור שע"י התבוננות ועיון בשום שכל, נוכל לעורר בכל מעשינו, הלימוד, המצוות והתפילות, את כח החידוש המיוחד שבו ננצח את שלטון ההרגל. רענון וחידוש מעשינו יזכונו במידה טובה מרובה בהפלא ופלא.