ללא אמונה ...לא ישמר גם לא תרצח

ללא אמונה ב"אנכי ד' אלוקיך" לא ישמר גם "לא תרצח" - בלי אמונה בד' אין צדק ואין משפט!

הגאון רבי יצחק קוסובסקי זצ"ל מיוהנסבורג - שבת ומועד

 

תנאי קודם לנתינת התורה היתה האמונה, להאמין בנותן התורה ובמשה עבדו, "נביאו נאמן ביתו" אשר על ידו "תורת אמת נתן לעמו ק-ל", וידוע המאמר של ר' שמלאי, שאחר שחשב את תרי"ג המצות שבתורה, שבאו דוד וישעיהו ומיכה והעמידו אותן על אחת עשרה ושש ושלש ושתים משפט וצדקה, שעליהם מיוסדות כל המצוות שבתורה שבין אדם לחבירו, הוסיף לאמר עוד "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה": וכונת הדברים היא, כי אם אמנם מטרת כל המצוות שבתורה היא, מלבד הבאת האדם לידי חיי עוה"ב להשכין בעולם צדק ומשפט, שני היסודות של כל החברה האנושית, ולהנעים את חיי האדם עלי אדמות, בהדריכה אותו בנתיבות שלו', כאמור "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", )משלי ג-יז(, וכל אלה האחת עשרה והשש והשלש והשתים של דוד וישעיהו ומיכה, הן כולן בדברים שבין אדם לחבירו, אבל גם אלה המצוות, שיסודן הוא הצווי של "ואהבת לרעך כמוך", מיוסדות הן בעיקרן על האמונה בק-ל עליון קונה שמים וארץ, שהוא "אוהב צדקה ומשפט" והוא דורש לפיכך מאתנו "עשות משפט ואהבת חסד"; ובלי אמונה בד' אין צדק ואין משפט בעולם, והדברים בזה עתיקים, וזהו שהוסיף ר' שמלאי לאמר עוד, כי "בא חבקוק והעמידן על אחת", על האמונה בד', "שנאמר וצדיק באמונתו יחי'", לאמר, כי האמונה היא היסוד האחד, שעליו עומדות כל אלה, שחשבו שלשת הנביאים שקדמו לו, הן המצוות שבין אדם לחבירו.

 

 

 

ואולי יתכן להוסיף עוד זאת, כי בכונה מיוחדת השתמש הכתוב שבחבקוק בתואר הזה "צדיק" ולא באיזה תואר אחר מתאים, כמו חסיד או ישר וכדומה: והוא על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל )במר"ת, נח(, "שני בני אדם נקראו צדיקים, נח ויוסף, על שזנו את הבריות", ולמדנו מזה שהשם "צדיק" יונח רק על זה שהוא טוב גם לבריות ולא רק למקום, וכן אמרו ז"ל עוד )בילקוט תהלים ז(, "אין אדם נקרא צדיק אלא אם כן הוא טוב", וזהו שאמר חבקוק, כי "צדיק" זה שהוא טוב לבריות. רק "באמונתו יחי'", ז. א. כי רק אמונתו בד' היא שתחייהו ותעשהו לצדיק, ובאין אמונה אין גם צדק וצדקה; וזהו שהעמיד חבקוק את הכל על אחת, על האמונה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מי שחסרה לו האמונה בד', אין שום תוקף וקיום להנהגתו בין אדם לחברו ואין מעצור בעדו מעשות כל רע

 

 

 

 

 

הגאון רבי יוסף צבי סלנט זצ"ל - באר יוסף

 

 

 

 

 

במצוות התורה יש שני חלקים: החלק שבין אדם למקום, והחלק שבין אדם לחברו, ושני הלוחות שבהם עשרת הדברות שנכללים בהם כל התורה כולה ותרי"ג מצוותיה, נחלקים ג"כ לשנים: בלוח הראשון שלצד ימין, חמישה דברות ראשונים שבהם נכללים כלל התורה והמצוות מה שבין אדם למקום, ובלוח השני שלצד שמאל, חמישה דברות אחרונים שהם יסוד וכלל החובות מה שבין אדם לחברו, ובגמרא שבת מסופר בגוי שבא לפני הלל להתגייר על מנת שילמדנו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, ויש לפרש שהמשמעות היא שרצה לקבל עליו רק המצוות שבין אדם לחברו, ועל זה אמר לו הלל 'מה דעלך סגי לחברך לא תעביד', שזה יסוד כל התורה בחלק שבין אדם לחברו.

 

 

 

נמצא אם כן, שהאדם השלם בשני חלקי התורה בשני יסודותיו, בחלק שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, הוא האדם השלם בגופו העומד והולך על שתי רגליו בלי מום, אולם מי שהוא לקוי במצוות התורה בחלק שבין אדם למקום, נקרא צולע על רגלו הימנית, ואם הוא בחלק שבין אדם לחברו, נקרא צולע על רגלו השמאלית.

 

 

 

והנה המלאך שהוא שרו של עשו והוא היצה"ר, בא על יעקב לפגוע בו ולהדיחו מכל התורה בשני חלקיה, ויעקב התאמץ והתגבר עליו שלא יכול להזיקו בשום צד, וזה שאמר לו המלאך "כי שרית עם 'אלקים' ועם 'אנשים' ותוכל", היינו, בין מה שנוגע למקום, ובין מה שנוגע לאנשים יכולת עמוד בשניהם בחוזק ובגבורה, אולם כיון שראה המלאך שלא יוכל להזיק ליעקב בעצמו, אז ויגע בכף ירכו, שפגע ביוצאי ירכו שהם דורות העתידים לצאת ממנו, שבהם נגעה פגיעתו להזיזם משלימותם.

 

 

 

והנה כפי הנראה לעינינו, נתקלקלו הדורות האחרונים בעיקר בחלק התורה שבין אדם למקום, אולם בדברים שבין אדם לחברו, כמו החסד והצדקה ולעזור איש לרעהו, עדיין מתקיימים כמעט כיאות, ונוכל לכנותם שהם צולעים רק על ירך ימין, המכוון לענינים שבין אדם למקום, וזהו מה שכתוב במדרש שר' יהודה אומר שהמלאך נגע בו רק בירך ימין, ופגע בזרעו בעיקר בחלק שבין אדם למקום המכוון לירך ימין, אך החכמים חולקים עליו וסוברים, שמי שהוא מקולקל בעניינים שבין אדם למקום, וחסרים לו האמונה הטהורה ויראת ד', אז גם החלק שבין אדם לחברו אינו בטוח אצלו ואין לו שום תוקף וקיום, וכל רוח שאינה מצויה שתבוא עליו, יוכל להפכו על פניו גם בחלק הזה, וכמו שאמר אברהם לאבימלך, "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי", היינו, מכיון שאין יראת אלקים, וכל הנהגתכם הוא רק ע"פ השכל וישרות לבכם, אז אי אפשר לבטוח בכם שלא יתגבר היצר, ואין מעצור בעדכם לעשות כל רע, וזהו מה שאמרו חכמים שהמלאך בא מאחורי יעקב והכהו בשתי רגליו, היינו, שאע"פ שלפנים נראים שעומדים על רגליהם השמאלית בחוזק וביושר, ובדברים שבינם לבין אנשים נראה למראה עין טוב הנהגתם ומדותיהם הטובות, אולם "מאחוריהם" היינו במקום סתר ובזמן שאין רואה, אז המה מוכים וצולעים בשתי רגליהם בימין ובשמאל, דבמה שנפגמים בענינים שב"א למקום, הוא ופוגם גם בחלק שב"א לחברו.

 

 

 

ומצינו לחכמינו ז"ל )במכילתא לפרשתינו ובכ"מ( שאמרו וז"ל: כיצד נתנו עשרת הדברות? חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, כתיב אנכי וגו' וכנגדו לא תרצח". ושאלתם זו תתברר לנו אחרי שנשים לב לזה, שמספר כל האותיות שבשני הלוחות הוא שש מאות ועשרים, "תרי"ג אותיות מן אנכי עד אשר לרעך כנגד תרי"ג מצוות" )מד"ר קרח פי"ח( ושבע האותיות שבתיבות "אשר לרעך", הן רומזות לשבע מצוות בני נח, או לשבעה ימי בראשית, )מת"ב שם(; ובס"ה תר"כ אותיות כמנין "כתר תורה". ולפי זה הלא צריכות היו להיכתב שלש מאות ועשר אותיות על כל אחד משני הלוחות. ועינינו הלא הרואות כי חמשת הדברות שבלוח הראשון כוללים בקרבם הרבה יותר אותיות מהלוח השני. וזהו ששאלו "כיצד ניתנו עשרת הדברות"? ולמה באמת נכתבו באופן שכזה, ולא באופן שיתחלקו האותיות בין שני הלוחות בשווה? ועל זה השיבו ז"ל, שבכונה מיוחדת נכתבו "חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה", כדי שיהי' הדבור של "לא תרצח" מכוון כנגד הדבור הראשון של "אנכי", וללמדנו באו בזה כי רק ע"י הדבור של "אנכי ד' אלקיך" שהוא יסוד האמונה ודעת ד' בארץ, תגיע האנושיות לידי שמירת הצווי המוחלט של "לא תרצח" ושל יתר הדברות שבלוח השני, שמטרתם להעביר את החרב ואת הרשעה מקרב הארץ, ולהשכין בעולם דרכי נועם ונתיבות שלו'!

 

 

 

 

 

עוד אמרו לנו חכמינו ז"ל על הלוחות "כף אחת, כנגד הלוחות שניתנו מידו של הקב"ה עשרה זהב, אלו עשרת הדברות שהיו כתובות בלוחות, מלאה קטרת, שתרי"ג מצוות כלולות בהן" )במד"ר פי"ג(. ולדרכנו נאמר בביאור הדברים הללו, שבאו חכמינו ז"ל להעמידנו על עיקר זה, שאף שאין כל קשר ויחס לכאורה בין הדברות שעל שני הלוחות, שחמשת הראשונים הם בדברים שבין אדם למקום, והאחרונים בדברים שבין אדם לחבירו, אעפ"כ שני הלוחות הם באמת שנים שהם אחד, כי שניהם ניתנו מכף אחת, מכפו של הקב"ה, ולפיכך שניהם שווים ואין להפריד בין הדבקים. "עשרה זהב, אלו עשרת הדברות שהיו כתובות בלוחות", ז.א. שכל עשרת הדברות הן זהב טהור, שערכם ותועלתם שווה, וכמו חמשת הדברות שבלוח השני, שאין מי שיסתפק בתועלתם ואמיתתם, אחרי שהן יסוד הקיום של כל החברה האנושית עלי ארץ, כן המה גם חמשת הדברות שבלוח הראשון, כי בלא אמונה בד', אין כל קיום לדברים שבין אדם לחבירו. ועליהם כולם יאמר נעים זמירות ישראל, "תורת ד' תמימה", כל התורה כולה שלימה היא מבלי כל מום ח"ו, חסר או יתר, "משפטי ד' אמת צדקו יחדו", כי כשם שמשפטי התורה, הדברים שבין אדם לחבירו הם אמת, כן הם גם הדברים שבין אדם למקום, שמטרתם להשריש שרשי אמונה בד' ולצרף את הבריות, וכולם "צדקו יחדיו", כולם הם אמת וצדק, וכולם הם "נחמדים מזהב ומפז רב!" ומה שהוסיפו עוד לאמר "מלאה קטרת, שתרי"ג מצוות כלולות בהן", הוא על פי מה שידענו, שהקטורת באה להפיץ, ריח נעים בהיכל; והריח הנעים משיב נפשו ונשמתו של האדם, כמאמרם ז"ל "איזהו דבר שהנשמה ניהנת ממנו? זה הריח, שנאמר כל הנשמה תהלל ק-ה", )ברכות, מג:(; והריח הנעים ומשיב נפש הוא סמל נעימות החיים בכלל, סמל העולם שכולו טוב ונעים, עולם שאין בו לא דמעת העשוקים ולא אנקת הרצוצים, כי אם חיי שלוה ונועם. ועל זה אמרו חכמינו ז"ל, "כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כלו בשמים", )שבת פח. ובמדרש חזית(, זאת אומרת, שאותו העולם הפראי שהיה עד אז מלא ריח "דם ואש ותמרות עשן", ריח של כל תאוה בזויה וחמדת בשרים, אותו העולם נתמלא על ידי דבריו של הקב"ה ריח בשמים, ריח נעים ומשיב נפש של הרמוניא שלימה בין כל באי עולם. וזה שאמרו "מלאה קטורת, שתרי"ג מצוות כלולות בהן", כי מאחר שתכלית כל המצוות שבין אדם למקום היא "לצרף בהן את הבריות" ולקבוע בלבותיהם על ידי שמירתן אמונה צרופה בד', אמונה שעל ידה יבואו לשמור את כל המצוות שבין אדם לחבירו, ולגשם בחיים את תעודת התורה בכלל, אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", לכן ייאמר עליהן בצדק, שהן כקטרת הבאה להפיץ ריח נעים ומשיב נפש בעולם!