מוליכי השולל - מנהיגים

אחת מצורות הפולחן האלילי המזוויעות ביותר, היתה ההקטרה לאליל ה'מולך'. סוגדי האליל הזה, היו צריכים להעביר את ילדיהם בתוך האש, כדי לזכות ל'ברכתו'. נחלקו המפרשים האם היתה זו 'העברת' הילדים באש בלבד, או שריפת הילדים ממש. יש בין המפרשים, הטוענים כי פולחן האליל היה מתבטא בשריפת הילדים כפשוטו, ועל אף הקורבן המחריד לו נדרשו עובדי האליל הזה, לא חסרו לו מאמינים. מוצאים אנו בדברי הנביאים פעם אחר פעם כיצד הם מוכיחים את העם, על סגידתו לאותה עבודה-זרה שפולחנה היה הקרבת קרבנות אדם.

בפרשתנו מורה התורה כי איש "אשר יתן מזרעו למולך מות יומת". דרשו רבותינו )סנהדרין סד:( כי העובדה שלא נכתב בתורה אשר יתן 'זרעו' אלא 'מזרעו', היינו מקצת זרעו, מלמדת כי מי שמקריב את כל זרעו למולך, אינו נידון בעונש מיתה, אלא רק מי שמקריב חלק מזרעו. והלא דבר פלא הוא, כי לכאורה מי שמוכן להקריב את כל זרעו למען המולך, אות ומופת הוא כי אמונתו באליל חזקה שבעתיים מזה המוכן לשרוף 'רק' מקצת מילדיו, ומדוע פטרה אותו התורה מעונש מיתה?

מבאר ה"משך חכמה", כי כוהני האליל עצמם, הם אלו שהורו למאמיניהם לבל יקריבו את כל זרעם לאלילם. דרך עבודתו של האליל היתה רק בהקרבת חלק מהילדים ולא כולם, וזה שהיה מקריב את כל ילדיו, עשה כן בניגוד לצורת עבודתו של המולך, ולפיכך לא מגיע לו עונש מיתה על כך. אך זה עצמו מחייב ביאור, וכי מה איכפת להם לכוהני המולך, שיבוא האדם המאמין בו וישרוף את כל ילדיו? אין להניח כי חמלה ורחמנות, הדריכה את צעדיהם, אלא היה בהוראה זו תחכום רב.

שלא כמו המון העם, שהתפתה להאמין בכוחו של האליל, נביאי השקר שפיתו את ההמון לסגוד לאלילם, ידעו גם ידעו את האמת לאשורה. הם עצמם, לא התפתו לרגע להאמין כי אכן יש בכוחו של אלילם לחולל פלאים, לרפא חולים או להעשיר עניים. הנה לנו סיפור העימות הפומבי בין אליהו הנביא לנביאי הבעל על הר הכרמל, כאשר אליהו מעמיד אותם במבחן של הורדת אש מן השמים על שני מזבחות שיוקמו, האחד מזבח לבעל והאחד מזבח לד'. נביאי הבעל לא נפתו לרגע להאמין, שיש בכוחו של אלילם להוריד אש מן השמיים. הם לא לקחו את הסיכון הזה, שקלונם יתגלה מול המון העם הנבער. הם ידעו גם ידעו כי אליהו הנביא יביס אותם בעימות הפומבי, ולפיכך רקמו תוכנית לפיה יבנו מזבח חלול, ובתוכו יטמינו אחד מנאמניהם, שבשעה הגורלית יצית אש מבפנים על המזבח, מבלי שההמון יהיה מודע לתרמית הנרקמת מול עיניו. חיאל בית האלי )המוכר מפרשת בניית העיר יריחו בניגוד להוראת יהושע בן-נון, שבמהלכה מתו כל ילדיו(, התנדב לבצע את משימת ההטעייה ולהצית את האש על מזבח הבעל, ברגע בו יקראו לו נביאי השקר לעשות כן. רק הכשת נחש שהביאה למותו המוקדם של חיאל, היא זו שמנעה מנביאי הבעל, להערים על העם.

כך גם סיפורו של נביא השקר חנניה בן עזור, אשר התנבא בפני צדקיהו המלך, כי בתוך שנתיים ישיב נבוכדנאצר מלך בבל את כלי המקדש לירושלים. זאת בניגוד לנבואת החורבן של ירמיהו, שהזהיר את צדקיהו מפני חורבן בית-המקדש הקרב ובא. בעימות שהתפתח בין חנניה לירמיהו, הטיח בו ירמיהו את ההאשמה כי נביא שקר הוא, ואמר לו כי יענש בכך שימות עוד באותה שנה. ואכן, בערב ראש השנה, חש חנניה בן עזור שסופו קרב. בשוכבו על ערש דווי, רגעים ספורים לפני שהוא עומד לתת דין וחשבון לפני בוראו, הוא מצווה את הסובבים אותו לבל יגלו את דבר מותו עד עבור ראש השנה. זאת כדי שיוכלו לפרסם כי נבואת ירמיהו ולפיה הוא ימות לפני תום השנה, לא התקיימה, שהרי הוא מת לאחר ראש השנה. לא יאומן, על מה חשב אותו נביא שקר על סף מותו, כאשר נוכח בעליל לראות כי שקר דיבר פיו, וירמיהו נביא אמת הוא.

כאמור, סיפורים אלו ודומיהם הפזורים על פני התנ"ך, הם דוגמא לתרגילי ההטעייה של נביאי השקר, שידעו כי להטפתם אין כל כיסוי. אבל זו היתה פרנסתם. הם התפרנסו מאמונת ההבל של המון העם, ולפיכך המשיכו להטיף לסגידה לאליל, גם כאשר ידעו כי 'עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו'. הם עשו כל מאמץ לבל תתגלה תרמיתם, כיוון שאז ישארו בלי פרנסה, בלי מעמד, בלי כבוד ובלי שליטה על ההמון הנבער, שסבר לתומו כי יש בכוחו של האליל להשפיע רוב טובה וברכה על הכלל והפרט. החשש הגדול ביותר שלהם היה, פן מישהו ממאמיניהם יתחיל לבדוק ולחקור אחר האליל ושקרו, לפיכך נזהרו כל העת שלא לחצות את הגבול ולא לתבוע ממאמיניהם תביעה חריפה מדי, שעלולה להתגלות כבומרנג שיחשוף את נכלותם וכזבם.

כל עוד היתה תביעתם של נביאי המולך, להקריב רק מקצת מהילדים, עדיין היה סיכוי שתרמיתם לא תתגלה. באווירת הימים ההם, הקרבת קרבן אדם לאליל, לא נתפשה כתביעה בלתי הגיונית בעליל. אבל לו היתה אפשרות לשרוף את כל הילדים, או אז, כאשר היה האב נותר ערירי, ללא ילדיו, היה עלול להתעורר בליבו הספק שמא שקר דיברו נביאי הבעל ואין כל אמת באלילם. מרגע זה של מחשבה הגיונית ורציונלית, חששו נביאי הבעל. לכן על פי הוראתם, לא יכול היה האב למסור את כל זרעו לשריפה. זה היה בניגוד לדרך עבודתו של האליל, ולכן מי שבכל זאת עשה זאת, לא עבד את האליל 'כתיקונו', ולפיכך לא היה עונשו מיתה.

מי שסבור כי נביאי השקר פסו-עברו להם מן העולם, חי באשלייה. הם קיימים אתנו בכל דור ודור, אם כי הם מתעטפים באצטלה מודרנית. הם יכולים להתחפש למחלקי קמעות או מעריפי ברכות, עם 'קבלה' לא רשומה כמובן. הם יכולים לעטות על עצמם מסווה של אנשי אידיאולוגיה צרופה, המוסרים את חייהם למען המדינה, ותובעים את הכרת ההמון במנהיגותם. הם יכולים ללבוש צורות שונות ומשונות, כאשר המכנה המשותף בין כולם, הוא בעובדה שלרוב הם עצמם יודעים כי שקר דיבר פיהם. הם עצמם מפקפקים באמונה לה הם מטיפים, אבל כל עוד שהדבר משרת את מטרותיהם ומעניק להם הילה מנהיגותית ושליטה על אחרים, הם ימשיכו לדבוק בדרכם ובאמונתם.

יש בהם כאלו, שברוב אווילותם הצליחו לשכנע לא רק ההמון בשקריהם, אלא גם את עצמם. כמו אותו קשיש שביקש לסלק את הילדים המפריעים את מנוחתו, ואמר להם שבכיכר העיר מחלקים מתנות חינם. כאשר הילדים פתחו בריצה לעבר כיכר העיר, הרהר הקשיש בלבו וחשב: מחלקים מתנות, ואני לא אהיה שם? ומיד פתח בריצה אחריהם... אפשר למנות ביניהם, את אנשי השלום מחד, המבקשים להטיף להמון העם, כי אם רק נוותר עוד ועוד, יבוא שלום על ישראל. יש את מחרחרי המלחמה מאידך, המבקשים להטיף בזכות המלחמה המתמדת שתביא את הניצחון המיוחל. יש את דבקי אידיאולוגיית האתחלתא דגאולה, שגם כאשר כל תחזיותיהם ה'גאוליות' מתנפצות אחת לאחת, הם משפצים את השקפת עולמם לרוחות הנושבות, ובלבד שלא יצטרכו להודות בטעותם. רק אלו הצועדים בדרך הסלולה מדור-דור, דרכם של האבות שנמסרה למנהיגי האומה לדורותיהם, הם המובטחים כי דרכם בטוחה וישרה היא, ובסופה יגיעו למטרה הנכספת - הגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו.