ספר - להגיד! – אלול

 מראש חודש אלול ועד אחרי יום הכיפורים: בניגונים שונים בסגנונות מגוונים, פעם בלהט

 ופעם בחיוך כובש, פעם בשמאל דוחה ופעמיים בימין מקרבת, במשלים, בסיפורים, במעשיות

 ואפילו במעשל'אך... והעיקר בדמעות העין שנצצו בעיניהם. ובדרך זו זעקו "עורו ישנים

 משנתכם!". 

לאחרונה, בעבודת נמלים מורכבת אוספים את דרשותיהם בכרכי הספרים "להגיד! חומש

 המגידים". הרב א. חפץ, ליקט מתוך הדרשות שעדיין לא פורסמו על גבי הכתב, לתועלת

 קוראי מוסף שב"ק. הוא מנסה להוריד את הניחוח של דרשות הפה - אל הקולמוס הנובע.

שתי דרשות רבי יעקב גלינסקי שליט"א ורבי שלום שבדרון זצ"ל - שנאמרו בעיצומו של חודש

 אלול - לעם שבשדות.

לא לסחוב מזוודות לחינם

רבי יעקב גלינסקי שליט"א

היום אלול. אספר עובדה. שמעתי כי החפץ חיים סיפר מעשה זה בעת השתתפותו באסיפת

 גבירים. כאן אין גבירים, "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך"....

לפני מלחמת העולם הראשונה, אירופה היתה חלוקה לשניים, המדינות תחת מלכות רוסיה,

 ושטחי ומדינות בחלק השני – תחת שלטון גרמניה. 

ברוסיה המשי היה יקר ובגרמניה תכשיטי הזהב היו יקר ערך. היהודים כמובן עסקו

 בהברחות, אחת העיירות, כמדומה שהיתה זו עיירת ויזניץ, באיזור עיירה זו בין היערות

 היו עוברים את הגבול ומבריחים משי וזהב. ההברחה לא היתה שאלה של פיקוח נפש אלא של

 פיקוח ממון, אם נתפסו על חם היו מוכרחים לקיים חציו לכם וחציו לשוטרים, והעניין

 בדרך כלל, הסתיים בכי טוב.

יהודי אחד, יצא ליער בלילה ובידו מזוודה כבידה מאד של כלי זהב ותכשיטים. לפתע הוא

 ראה כי שוטר גרמני מתקרב אליו, היהודי נבהל והמשיך ללכת. אך מענין מאד – השוטר

 שתקרב עד אליו - לא אמר לו מילה או חצי מילה בנוגע למזוודה. השוטר פשוט צעד לצידו

 והחל להתעניין בנושאים רבים שמעבר לגבול - שוחח איתו על הנעשה בעיירות הסמוכות

 לגבול וכו'. היהודי הלך כאשר גופו שטוף נטפי זיעה מרוב מאמץ, הוא לא רצה לעצור כדי

 שהשוטר לא יבחין במזוודה הכבידה, כך הלך רטוב ונושף בכבדות רבה. השוטר מדבר על הכל

 רק לא על המזוודה.

כאשר התקרבו לעיירה, בה היו אמורים לקחת ממנו את הזהב למעבר לגבול, היה זה במרחק

 חצי קילומטר מהעיירה נעצר השוטר ושאל: "אדוני, אפשר לדעת מה יש לך שם

 במזוודה?"...

התרגז היהודי וקרא אליו בכאב, "רשע שכמותך, אכזרי!, נתת לי לסחוב את המזוודה עד

 כאן. וכי אני סבל שלך?!"

רבותי, אדם נושא בחייו חבילות רבות. השאלה הגדולה, שבאה על פתרונה רק לאחר שנים

 רבות – למי הוא נושא אותם - - -  

אנשים מסתובבים עם מזוודות מלאות כסף, מזוודות עמוסות קנינים שונים, ואינם יודעים

 שסוחבים זאת לאחרים... היצה"ר מטעה אותנו שאנו מלאים כל טוב. צריכים לדעת זאת

 לקראת ראש השנה. 

למענך

 "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים – וכתבנו בספר החיים", שמעתם בקשה מהקב"ה? – תכתוב לי

 צ'ק של חיים, - תכתוב לי בבקשה צ'ק על מאה אלף דולר... וכי מגיע לך מתנות

 וצ'קים?!.

לכן, רבותי ממשיכים "למענך אלוקים חיים" בשנה הבאה נשתמש עם הצ'ק "למענך" –

 להשתפרות במעשים ומצוות.

והנה בא היצר הרע ואומר לנו "ממילא לא תספיק להיות צדיק כמו הבעל שם טוב, אז כבר לא

 כדאי להשקיע". לא. לא. אינו צודק. צריך לחטוף, יש להספיק מה שאפשר. העיקר לקחת

 משהו ביד, ומה שנספיק לעשות, כולו רווח, עוד שיעור גמרא עם הבנה עוד הימנעות מחטא

 והרווחים גדולים מאד. (לץ אחד אמר לי פעם בימי הקיץ כאשר יש לי חשק להספיק הרבה

 אומרים פרקי אבות שם נאמר "היום קצר והמלאכה מרובה" ודוקא בחורף אומרים ברכי נפשי

 – זה הים גדול ורחב ידיים" כנראה שכוחה של ליצנות היא לקרר את האדם מלחטוף תשובה

 ומעשים) החכם מכל אדם אמר כבר "כל אשר בכוחך עשה" -  תעשה מה שבכוחך עוד ועוד "כי

 אין חשבון ודעת ומעשה בשאול אשר אתה הולך שמה" בחנות מכולת יודעים אנו כי אפשר

 לקנות בתשלומים, גם כאן נקנה בתשלומים קצת ועוד קצת ועוד מעט. וזה שווה הון רב. כל

 פסיעה. ואז נוכל לבקש "למענך אלוקים חיים.

לשמוע

עוד דבר צריך לדעת.

בפרשת בן סורר ומורה, באים אביו ואמו ואומרים "בננו זה זולל וסובא – איננו שומע

 בקולנו". וסוקלים אותו. שואלת הגמרא וכי מפני שאכל כמה קילו בשר ושתה יין הורגים

 אותו?! מסבירה הגמרא כי הוא נידון על שם סופו, כי ירדה תורה לסוף דעתו, שכיון

 שמתרגל כך, סופו יהיה שיתדרדר לתהום ולמען רצונותיו יעמוד וילסטם את הבריות ישפוך

 דם נקיים וכו' "אמרה תורה – ימות זכאי ואל ימות חייב" שואלים השואלים, הרי אצל

 ישמעאל מצאנו בתורה (וקוראים זאת בראש השנה) שאדרבה, ד' שמע את קול בכייתו אע"פ

 שסופו היה אמור להיות גרוע, כמו שנאמר "באשר הוא שם" היינו שדנים  אותו לפי מעשיו

 של עכשיו לא כפי מעשיו העתידיים, ומדוע בן סורר גרוע מכולם עד שהורגים אותו על שם

 סופו?.

התשובה היא בשני המילים שנאמרו בבן סורר "איננו שומע" כיון שאיבד את חוש השמיעה הוא

 אבוד.

חז"ל אומרים במסכת בבא קמא כי מי שקטע יד לחברו, ד' ירחם, משלם לו דמי ידו, קטע

 רגלו, נותן לו דמי רגלו, פגע בעינו נותן לו דמי עינו, אבל חרשו – נותן דמי כולו –

 מחיר של כל הגוף, כי אדם ללא יד הינו בעל מום ששווה לדברים אחרים, הוא נשאר אדם,

 אבל אם איבד את השמיעה, בדרך כלל, אינו אדם "חרשו, נותן לו דמי כולו".

אם "איננו שומע" אין לו עתיד, הוא אבוד.

ד' רוצה שנשמע אל קול השופר ונבין מה תוקעים, "שפרו מעשיכם וחזרו בתשובה" זו קריאתו

 של השופר, לא לישון בהבלי הזמן לא לטבוע בים הכסף והרצונות, כך מסביר הרמב"ם את

 קול השופר – "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו".

נשוב בתשובה וד' יכתבנו לחיים טובים עם מזוודות מלאות כל טוב לעצמינו ולמשפחתינו

 מזוודות מלאות רצון להטיב עם הסביבה להיות נעלים יותר ונדע ונשכיל לסחוב מזוודות

 למצוות לצדקה ולחסד. כפי שסיפרו תמיד בנובהרדוק את סיפור הסנדלר של רבי ישראל

 מסלנט "כל זמן שהנר דולר אפשר לתקן" עשרת ימי תשובה לפנינו נתקן מעשינו ללמוד

 ולעשות כל טוב, וה' יעזרנו אמן.

****

בם, בם, בם, בם / שני עמקים

רבי שלום שבדרון

 "ממעמקים קראתיך ד' – משני עומקים" אומרים חז"ל.

ישנו אדם שנעמד לדבר לפני ד' ונכנס לתוכן המילים היוצאים מפיו - שירי דוד המלך או

 שאר תיבות התפילה שאכן עומקן מגיע עד שמי רום, והם יוצאות מפיו כראוי, כי הוא יודע

 לפני מי הוא עומד בתפילה, זה העומק הראשון של "מעמקים" והיינו, ההתבוננות והעמקות

 במחשבתו – מה אני אומר ולפני מי אני אומר.

רצוני להוסיף נקודה. הגמרא אומרת "תפילות אבות תיקנום" אברהם תיקן שחרית יצחק מנחה

 וכו' מה הפירוש תיקן איך מתקנים?

מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן אמר על כך משל לשבר את האוזן גישמאק מאד. הטלפון. כמה

 אנשים היו קשורים ביצירת קוי הטלפון? אלפים - המערכת, המכונות, המחשוב, חוטי

 הטלפון ועמודי הקוים לכל רחבי תבל כהנה וכהנה, אלפי איש. אח"כ בא לו אדם בכל מקום

 שהוא מגביה את השפופרת מחייג במחוגה ו.. מדבר, לא עושה שום מאמץ מחייג ומשוחח. יש

 קו. ויש קשר.

אברהם אבינו תיקן שחרית – הוא התקין את הטלפון כביכול – שתהיה את האפשרות לאדם

 להגיע, להיכן שצריך. אברהם אע"ה הכין את כל האפשרות הבסיסית שבן אנוש יפעל את מה

 שרק יכול בתפילת שחרית, פלא – פלאים, וכך יצחק אע"ה ויעקב אע"ה. 

שמעתי מפלוני דבר חריף: הם התקינו הכל בשבילי, אבל, במה דברים אמורים – אם אני

 מחייג את המספר הנכון, כי אם איני מחייג כראוי גם אם אחייג מהבוקר עד הערב לא אגיע

 לשום מקום...

ואם נזכרתי אספר לכם, (כי יש לי כעין הוראה מרבי אליהו לאפיאן – שאם אני נזכר דבר

 בפני הציבור, סימן שיש צורך לאומרו שם).

ידיד מימי נעורי שהוא כיום איש מגדולי התלמידי חכמים באמריקה, היה חולה במחלה קשה

 שכאשר היתה תוקפת אותו, נכנס בסכנת נפש ממש, וכמובן נזקק לסיוע רפואי מרופאו הפרטי

 – דחוף.

ליל שבת אחד הוא נתקף, גרר את עצמו למכשיר הטלפון (טלפון מחוגה) חייג את מספר

 הטלפון: "את ד"ר פלוני אני מבקש בחדיפות!".

"כן" ניגש הרופא לטלפון "כן, אני בא, אבל מניין לך מספר הטלפון שלידו אני נמצא?!,

 אינני בביתי, אני בביקור בבית חולה פלוני"... הבנתם? מהשמים ביקשו להצילו וגם רצו

 שהוא ידע את ההצלה שד' זימן לו, כך, שהטעו אותו בחיוג והגיע למספר שונה - לאי שם

 בבית גוי פלוני אלמוני באמריקה. מעשה ששמעתי מפי ידידי בעל המעשה. 

מי יודע (בחיוך), אולי גם בתפילה עם טעות אפשר להצליח ולהגיע למקום הנכון, לא רק

 בטלפון, הרי ישנו חז"ל מפורש "ודגלו עלי אהבה – ודילוגו עלי אהבה"... אך במה דברים

 אמורים כאשר מהשמים מסכימים לנס הזה... 

ואם בסיפורים עסקינן נספר עובדה לצאת בה ידי מילתא דבדיחותא בתחילת הדרשה

 ("בדיחותא" היינו חריפות, לא ליצנות חלילה):

חסידים מספרים כי רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע התעכב באכסניה, היה שם עוד יונגרמאן

 אברך שהתאכסן במקום לביקור. 

בבוקר לקראת תפילת שחרית התעטף היונגרמאן בטלית ותפילין החל להתפלל בם, בם, בם,

 מילים מבולבלות במהירות, (אתם יודעים איך עושים במבעס מנוסח התפילה...).

כאשר סיים את התפילה ניגש אליו הרבי ואמר לו: בם, בם, בם.

רבי מה אתה אומר?

"בם, בם, בם, בם".

"רבי, אינני מבין מה שאתה אומר!"

"ומה שאתה אמרת כן הבינו?…" 

כך מספרים העולם. אך ישנה הוספה על העובדה, פרט לא ידוע, כך שמעתי.

ישב שם באכסניה בצידי החדר יהודי ישיש, ששמע את השיחה ביניהם. קם ממקומו ואמר לרבי

 לוי יצחק זי"ע: 

רבי, נכון, כאשר אומרים "בם, בם, בם", לא מבינים מה שנאמר, אבל במה דברים אמורים

 באדם זר, אבל אבא ואמא ששל ילד קטן השוכב בעגלה, וקורא "בם, בם" הם כבר מבינים

 היטב או שהא זקוק לאוכל שתיה או לשינה וכו' – הם מבינים!... כך אבינו שבשמים.

קם הרבי זי"ע על רגליו ואמר: יהודי זה, בן השבעים, נברא וחי שבעים שנה כדי להגיע

 לשעה זו ללמד זכות על יהודים.

 יפה מאד. אבל פעם הוספתי על דברי רבי לוי יצחק זי"ע, ומותר לי להוסיף שטיקל, אל

 תחשבו שאני רק ליטוואק, הרי אני אומר בקדיש "ויצמח פורקניה", אבי היה חסיד, וסבי

 היה חסיד גדול, וגם אם לא, לא תזיק ההוספה שלי על הסיפור: 

במה דברים אמורים בילד השוכב בעגלה, ניחא, הוא בוכה בם בם בם ואמא מבינה, אבל בחור

 גדול השוכב בעגלה וקורא בם, בם, בם - הוא כהדיוט, בחור בן עשרים שוכב: בם, בם, בם,

 ד' ירחם...

טיירע ברידעא, נשוב ל"ממעמקים". אחים יקרים (בניגון) "שיר המעלות ממעמקים קראתיך

 ד'!" אם זוכים, המעמקים הוא של מחשבה והתבוננות "ממעמקים" יש למתפלל את המקום ששם

 נכנס עם הלב והנשמה, הוא מתיחד כביכול עם הקב"ה.

אבל מה קורה חלילה אם נדחק לאחור, מתרחק מהקב"ה, אז בא הקב"ה ומזכיר לו, נותן דפיקה

 מסוימת, "אוי, כואב", מזכיר ומעורר אותו עם דפיקה כואבת...

כאשר אדם נופל מתעלף, שד' ישמור, ידעו פעם, כי דבר ראשון מזים עליו מעט מים קרים

 והוא כבר ניעור מעלפונו.

אבל אם הוא נפול בעילפון עמוק יותר, מים לא יועילו. מה היו עושים? הכניסו בפה

 גרגירי מלח – או ריח חריף שיעוררוהו. 

ואם גם זה לא הועיל, היו סוטרים לו בחזקה. ואם חלילה אין תגובה חיובית, מכים היום

 יותר חזק – שד' ישמור – עם חשמל, מנסים לעורר את ליבו - מכת חשמל קשה. 

אי, רבותי, לפעמים ד' מעורר עם מעט מים – אלו הדמעות שהאדם נזקק להוזיל, מעט דמעות

 חמות... אבל אם חלילה לא מועיל – נהיה מלוח ומר בפה... 

וחלילה אם לא מתעורר לפתע מגיע כזה "ממעמקים" - צרה רודפת צרה – עד שמגיעים למעמקים

 מריר מאד, אי, אי, ואנו מבקשים מד' שנזכה למעמקים הראשון מחשבות קדושות ותפילה

 מעומקא דליבא ולא נזדקק למעמקים השני.

 וד' יעזרנו לקראת ראש השנה להתקרב לד' ממעמקים.