על חטא שחטאנו לפניך בקשיות עורף

שיחה שאמרה בכינוס מקומי בסלבודקה ליטא בשנת תרצ"ט

במצב שאנו שרויים בו היום, כשהציבור והיחיד מודאג ומרוגז, נמצאת בנו ההכרה שעלינו

 לחפש ולמצוא מילת מרגוע ועידוד, אך יש לפקפק הרבה אם החיפוש למילת מרגוע ועידוד

 צריכה להיות עבודתנו כעת.

יסורים לאחר תשובה יש להרגיעם, יסורים שכבר עשו פעולתם יש להשקיטם, אבל יסורים לפני

 התשובה, שעליהם להביא לידי תשובה, איך נתעסק בהרגעתם ובהשקטתם? ואנו הלא הננו לפני

 תשובה, ואם כן לא זו הדרך שעלינו לנקוט בה, עלינו לחזק את התעוררות ליבנו כדי

 להתעסק בדרכי התשובה.

יסורי עם ישראל של העת הזאת אינם יסורים של הרבה אנשים פרטיים, שכל אחד יפשפש בחטאו

 הפרטי, יסורים אלה כלליים המה, יסורים של גלות ויסורים של חורבן, לכן פשפוש המעשים

 צריך להיות במקור החורבן, במקור הגלות, שהוא: שנאת חינם.

ה"סבא" היה אומר: הגע בעצמך דור החורבן שהיו גדולים בתורה וגדולים בחסד כי על כן

 נאמר עליהם "בקיאים אנו בהם שהיו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים", בכל זאת קיננה

 בקרבם שנאת חינם, מכאן כי אהבה אינה שייכת לחסד, כי אהבת רעים המחויבת במצות

 "ואהבת לרעך כמוך" הלא היא לפי הגדרת הרמב"ם "שמח בשמחת חברו ומיצר בצרתו", ואם

 נבוא לחפש דרכינו לפי הגדרה זו בנקל נמצא, כי רחוקים אנו מלשמוח בשמחת חברנו,  כי

 אז אין מקום שיתקנא איש בחברו, ואם יש מקום למידה זו בלבנו, הננו בטוחים שאין לנו

 שייכות ל"ואהבת", ואם יש חסר באהבה זה נקרא שנאה, כמבואר ברמב"ן. וכן בענין "מיצר

 בצרת חברו" אם נתבונן בדבר נראה, כי חסרה לנו בכלל הרגשה זו, אם היינו 

מיצרים בצרת היחיד, כל שכן שהיינו מצטערים בצרת הכל, ואז איך היינו יכולים במצב

 נורא שכזה שעם ישראל שרוי בו כיום, להמשיך את סדר חיינו היומיומי הרגיל, בלי שום

 שינוי, אוכלים ושותים כרגיל, ישנים במנוחה כרגיל, וגם רודפים אחר הכבוד כרגיל, הלא

 מצוות גדולות שבתורה משתנות כפי ההלכה בשני רעבון, וכל שכן הנאות של רשות, וגם של

 איסור, כי הלא אין זו צרת פרט אלא צרת כלל. אלפי אנשים מאחינו בני ישראל שרויים

 בצער גדול ונורא במדינות שונות, גם לו היינו משנים סדרי חיינו בעניינים הגשמיים,

 והיינו יכולים לשבת וללמוד כל היום במצב רוח שליו, גם זה די היה להוכיחנו שרחוקים

 אנו ממידת "מיצר בצרתם של ישראל" וקרובים אנו לשנאת חינם.

ברוך בן נריה ביקש נבואה בזמן החורבן, נאמר לו "את אשר בניתי אני הורס, ואת אשר

 נטעתי אני נותש, ואתה תבקש לך גדולות, אל תבקש". בזמן נורא כזה, חורבן ישראל

 וארצו, אין לבקש נבואה, אף שהנך מוכשר לנבואה, עברת ממדרגה למדרגה בדרכי הטהרה

 והקדושה, והגעת למדרגה היותר עליונה: לנבואה, אך בכל זאת מידת "מיצר בצרתו" צריכה

 לעכב אותך ש"אל תבקש גדולות", בזמן שכלל ישראל שרוי בצרה גדולה שכזו, אין הזמן

 מוכשר להסתפק בהשלמה עצמית, למרות שכשיהיה נביא, תתוסף נבואה בישראל, יתוסף לעם

 ישראל מוכיח בדבר השם, תתווספנה זכויות לכל הדור, בכל זאת אי אפשר ליחיד לבקש השגה

 זו בעת כזאת. ואם לברוך בן נריה הנביא בהכשרתו נאמר כך, מה נאמר אנו ומה נדבר, הלא

 אנו לא שנינו דרכי חיינו במשהו, ואם כן, הלא שקועים אנו בשנאת חינם, ותשובתנו

 צריכה להיות בהמעטתה.

הרבה מדרגות לתשובה, המדרגה הראשונה: הכנעה, להכיר כי היסורים מאת השם הם, ולרחמיו

 אנו זקוקים, כי רבינו יונה אומר שמה שכתוב בתוכחה "אם לא ישמעו" היינו אם לא ישובו

 מדרכם, זוהי מדרגה ראשונה. ויש מדרגה גרועה מזו, והיא, מה שכתוב אחר כך "ואם תלכו

 עמי בקרי" שפירושו, שלא יכירו כי היסורים מאת השם הם, וא"כ הכנעה זו היא הקדמה

 ראשונה לתשובה. ואם נביט על מצב נפשנו, נראה, כי אנו זקוקים עדיין לעלות על המדרגה

 הראשונה הלזו. בעל חובת הלבבות אומר: תפילה היא הכוונה, וכפי מושכל ראשון נדמה לנו

 שלתפילה כבר יש לנו שייכות, כי הלא מתפללים אנחנו, זועקים ומבקשים, וממילא הננו

 נכנעים. אך כשנעיין בדבר נראה שגם מתפילה הננו רחוקים. יש חילוק בין תפילה לתפילה

 ובין זעקה לזעקה. "ויזעקו" נאמר בתקופת הצרות הגדולות במצרים, ומה היו ישראל עושים

 בשעת הצרות הראשונות הלא ג"כ נאנחו וממילא התפללו, אבל לידי "ויזעקו" באותה המידה,

 לא הגיעו, כי פירושה: מציאות של זעקה ותפילה, בבחינת "ואני תפילה" היינו שכל

 מהותם, מחשבתם הפנימית היתה זעקה ותפילה. לזה הגיעו רק כשהתגברו הצרות, ולזאת

 נסתכל נא, האם תפילתנו אנו יש לה שייכות ל"ויזעקו" באופן האמור? אמנם מתפללים אנו,

 אבל זוהי רק תפלת רגעים, בתוך יום של כ"ד שעות מקדישים אנו רגעים אחדים לתפילה.

 בתוך המון מחשבות שונות מקצים אנו זמן קצר למחשבה אמיתית. כל היום אנו חושבים

 אודות עזר מדינות גדולות, אודות מלך זה או שר אחר, שמחים אנו בשמענו מילה טובה

 מאחד מאלה, מצטערים אנו אם נשמע מלה שאינה טובה מאיזה מהם, האין זה חלילה שיתוף

 גמור, משתף שם שמים ודבר אחר, ולא עוד אלא שלשותף הזה יש חלק יותר גדול בנו, הלזאת

 נקרא הכנעה? ואם גם זאת אין לנו, אז מה לנו?!

אך באמת פלא הוא חטא זה שלנו, כי הלא חז"ל אמרו שמלבד מידת החסד שיש בעם ישראל, יש

 בהם גם מידת הרחמנות, ורחמנות הלא היא הרגשה בצער של כל מרגיש, אפילו בעלי חיים,

 כל שכן של אנשים ועל אחת כמה וכמה צער של אחינו בני ישראל, ואם כך, איך אפשר שלא

 נהיה מצרים בצרת חברינו? איך אפשר שלא נתפלל יומם ולילה על צרת עם ישראל בעת הזאת?

 מידה זו כיון שהיא סימן באומה, אין הבחירה של איש פרטי, ואפילו של דור שלם, יכולה

 להסירה מלב ישראל, כי ענין של טבע הוא לעם ישראל, ואיך אפשר שתחסר בנו מידה זו?

 אין זה אלא שיש בנו מידה אחרת המעכבת אותנו להוציא לפועל את הרגשתנו הפנימית, מידה

 זו אי אפשר לקרותה בעת נוראה כזאת אלא בשם קשיות עורף שנקשה את ערפינו לבלי הכנע

 לפני השם ולבלי שמוע צעקת אביונים וגולים מדוכים ומעונים מאחינו בני ישראל, מידה

 זו שורשיה נשתרשו כל כך עמוק בלב עד שאין אנו מרגישים בה, יש כי גם הטוב ורך הלבב

 לקוי בה. ישנם כאלה שנראים "רך כקנה" ובכל זאת הם "קשים כארז". כנראה יש גבול

 לרכותם שמשם הקשיות מתחילה, הקשיות שאינה נראית לעיניים.

כשאנו מתעמקים בכוחה של מידה זו, כפי אשר לימדה אותנו התורה, אנו עומדים נבהלים

 ומשתוממים: דור שזכה להיכנס לארץ, נחתם בתואר "קשה עורף!" אחרי חטא העגל זכה כל

 הדור לתשובה גמורה, הרמב"ן מבאר: "ולא שתו איש עדיו עליו" היינו הסירו מעליהם

 ברצונם את החירות ממלאך המות שזכו לזה במעמד הר סיני וקיבלו עליהם ברצון נפשם את

 המות, עד לידי תשובה גדולה כזו הגיעו! דור כזה הלא לפי ראות עינינו כבר אין לו

 שייכות למידה מגונה של קשיות עורף, שנאמר בתורה על חטא העגל, כפי המבואר ברמב"ן על

 הפסוק: "וערפכם לא תקשו עוד" כי שבו כבר מחטאם, וכל שכן שאי אפשר למדוד גדלותם של

 אלה מאנשי הדור ההוא שזכו אחר הגזירה להיכנס לארץ, אלא הלא לא חטאו כלל, כי מי

 שחטא לא זכה גם אחר התשובה להיות מהנכנסים לארץ, ואם כן הלא אין ערוך לגדלותם

 וצדקתם, ועל אלה נאמר "וידעת כי לא בצדקתך וגו' כי עם קשה עורף אתה". האם אפשר לנו

 להגיע לידי הבנת עומקה ורחבה של מידה זו, חבויה היא בעמקי הנפש ונשרשת שמה עד שרק

 הקב"ה מכיר בה.

מה נאמר אנו? תמהים אנו: מידת הרחמים איפה היא? ה-קשה עורף מעכב! כדי להשתחרר ממדה

 מגונה זו ישנה רק עצה אחת: לימוד המוסר! אם לא נלמד מוסר בעיון ובהתעמקות לא

 נשתחרר ממנה.

בדור יתום שכזה שגדולי הדור מעטים בו, ומאלה שישנם קצירי ומריעי הם, הלא החיוב הוא

 על כל אלה שנמצאים בסביבה של תורה ומוסר כזה.

הגרש"ז ז"ל היה אומר מה שאמרו חז"ל "ת"ח כל מילי דמתא עליה רמיא" זהו לאו דוקא למי

 שהוא ממונה לכך, אך כל ת"ח במשמע. עלינו להתעסק בהשמעת הזעקה הגדולה לד' על המצב

 האיום שישראל שרוי בו, אבל איך נזעק בשעה שהזעקה איננה נשמעת גם לעצמנו, זועקים

 אנו רק מהשפה ולחוץ, לו היינו לומדים מוסר כדבעי, אז היינו יודעים איך לזעוק, ראוי

 היה לתלמידי חכמים כאלה לעיין בגדרי התפילה, כי דוד המלך אומר: "קולי אל ד' אזעק,

 קולי אל ד' אתחנן" הלא אין לפרש כי זעקה היא בקול, כי איזו מעלה יש בדבר, ולמה

 נחוץ לזעוק הלא יודע מחשבות הוא, מלבד זה הלא תפילה זו במערה היתה, בשעת סכנה כזו

 שרק ע"י נס של קורי עכביש לא נראה דוד ולו הרים קולו מעט אז היה בסכנה גדולה, אלא

 "זעקה" היא אופן אחד בגדרי התפילה, כי כמה גדרי תפילה ישנם: זעקה, חינון וכו'.

 "זעקה" פירושה דבר של טענה, כמו שהתפלל משה רבינו "למה יאמרו הגויים", וכן חנה

 בתפילתה כמבואר בגמרא. וגם במזמור זה יש דוגמא כזו: "הוציאה ממסגר נפשי להודות את

 שמך" זוהי טענה, "בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי" גם זו טענה. ו"תחינה" פירושה

 התעוררות של רחמים על מי מכיר את חסרון יכולתו "הבט ימין וראה, ואין לי מכיר" או

 "זכור כי עפר אנחנו". תפילות אלו תפילות רחמים המה, ראוי לעיין בעת צרה בגדרי

 התפילה ולהתאים את אופני התפילה כפי הראוי לאותו המצב שאנו שרויים בו, כי גם מפגיע

 אין בעדינו, וגם היינו צריכים לפנות לעם להכינו ולהכשירו לזעקה ראויה. אם נעשה

 תשובה להשתחרר ממידת "קשיות עורף" עד כמה שבאפשרותנו, אז נוכל לקיים את המוטל

 עלינו, ובכדי להגיע לידי כך, ישנה אפשרות אחת, והיא: לימוד המוסר. (ספר מבית

 אברהם)