עמידה על טיבו של האדם

ההזדמנויות לעמוד על טיבו של אדם, קיימות לרוב, בכל שטחי החיים.

הנהגה זו, המדגישה את חשיבות ההכרה בטיב האדם, היא יסוד החיים בחיי היום יום.

ולכן, מה המיוחד ברעיון שבמאמר זה?

יש מספר ביטויים ביידיש המבארים הבנת מושג זה. למשל, "איך האב איהם ניט ארויס - פנימיותו לא באה לביטוי חיצוני, ועל כן אינני תוהה על קנקנו".

ביטוי זה היה בפי מחותן כלפי מחותנו, כאשר מצד אחד העריכו מאד, אך מצד שני היו לו תמיהות לגבי התנהגותו. זאת, למרות שבדרך כלל, הם מכירים זה את זה.

ועוד דוגמא: "מען דארף וויסן מיט וועמען מען האנדלט )האט צו טאן( - צריך לדעת עם מי אני עוסק".

 

יש אנשים שלפי דעתם, ענין ההבנה על טיב האדם דורש כשרון מיוחד של פסיכולוג. לפי הנחה זו, רק איש שיש לו מומחיות במקצוע זה יכול להבין את תכונות הנפש של כל אחד ואחד. אדם פשוט אינו יכול להשיג ולהבין את טיבו של הזולת.

 

אך לאמיתו של דבר, לא כן הדבר. חז"ל מלמדים אותנו שכל אחד ואחד יכול להכיר את פנימיותו של חבירו. א"ר אילעאי, בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו )עירובין סה:(, ורש"י מפרש: אדם ניכר - אם הגון הוא; בכוסו - אם דעתו מיושבת עליו ביינו; בכיסו - כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה; בכעסו - שאינו קפדן יותר מדאי.

 

כל אדם חי בסביבה שבה הוא מתייחס לאנשים שונים. חשוב לכולנו להבין את תכונות הנפש של בנינו, חברינו, וסתם אנשים שפוגשים בכל יום בחוץ ובבית המדרש, בכל מקום ששם אנשים רואים זה את זה.

 

במאמר זה, נבאר את המציאות של "לעמוד על טיב האדם". באילו אופנים גישה זו קיימת?

 

לפני כל "זמן" חדש בישיבה, יש "שוק" של קביעות של חברותות. כל תלמיד רוצה לעשות "שידוך" עם חבר שיתאים לו. מהם כשרונותיו? מהן המדות שלו? מהו הסגנון שלו בלימוד?

 

הברור והבחירה של החברותא הם אתגר לכל תלמיד, כשמתחילים זמן חדש בישיבה. כנראה, כדי להצליח בבחירת חברותא, יש ענין של הכרה בחברו. כדי למצוא את החבר המתאים לי, יש צורך לדעת מהותו של אדם.

 

עוד דוגמא בענין:

 

גבאי בבית המדרש צריך להכיר כל אחד מהמתפללים. הוא צריך לדעת לעומק את המדות וההשקפות של כל אחד מהם.

 

הגבאי צריך להיות מומחה בענין הנקראים לספר תורה בשבת )או"ח קלא, א(, האתגר אצלו הוא לקרוא לאדם המתאים בפרשה המתאימה. למשל, מי יקבל עליה של "שלישי" ולמי לקרוא לפרשת "חמישי".

 

כדי למנוע מתח בענין, הגבאי צריך לדעת בדיוק למי יש הקפדה לגבי העליה שקיבל. כל זה נכון גם לגבי השאלה מי יעלה להיות שליח ציבור.

 

כשאין לאדם הכח להכיר את פנימיות זולתו, ניתן לפעמים לשמוע מלים אלו:

 

לו הייתי יודע כל מה שידוע לי עכשיו, הייתי מתנהג באופן אחר. לא הייתי נכנס לשותפות עם אדם זה. במשך הזמן, כשעבדנו יחד, למדתי חידוש אודותיו. אחרי זמן קצר הגעתי לידי הכרה שאנו רחוקים זה מזה בדרך המסחר. אני שומר ומקפיד על כל פרוטה בקניה ומכירה, והוא בטבעו בזבזן בכל דבר. אין הוא מדייק בכל עיסקה.

 

ואז שואל האדם את עצמו: איך הגעתי לכל זה? מפני שלא עמדתי על טיבו של ידידי. לא היה לי אז הכשרון להבין את מהותו של אדם זה.

 

דוגמאות נוספות:

 

כיצד עומדים על טיבם של מדובר או מדוברת בשידוכים?

 

דייר חדש בא לגור בבנין זה. הוא צריך לשאול פטיש כדי לתקן דבר מה בביתו. כיצד ידע איזה דייר יתן לו את הפטיש בטוב לב?

 

להגיע למדרגה של הכרת טיב האדם אין זה ענין פשוט. התורה מגלה לנו איך שמואל הנביא נאבק בענין זה.

 

כשבא שמואל הנביא למשוח מלך חדש בישראל, כתוב: "ויאמר ד' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו )לפי שכעסן הוא, רש"י( כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וד' יראה ללבב )שמואל א טז, ז(, ר"ל: האדם שופט על הנאה והיפה מצד ראות החושים, שהם לא יחושו רק החיצוניות, הדבר הנראה, לא בפנימיותו )מלבי"ם(.

 

האם כל אדם יכול להגיע למדרגה זו - לעמוד על טיב האדם?

 

"ספר החינוך" מאיר עינינו בדבריו הנפלאים לגבי חשיבות הכרת האדם, באופן שכולנו יכולים ללמוד מושג זה.

 

כתוב במצוה תק"נ שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות, שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו וכו', ועל זה נאמר: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" )דברים כב, י(, או מפני שיביא הצמד ברפת אחת ושם ירכיב אותם, או מפני צער בעלי חיים. וידוע שיש למיני בהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן.

 

אחרי ביאור שורש המצוה בעל "ספר החינוך" מביא לימוד נפלא:

 

וכל החכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים, שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם, אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם.

 

מענין שאם אמנם מצוה זו "שלא לחרוש בשור וחמור יחדיו" ידועה לכל, דבריו של "ספר החינוך" לגבי בני אדם אינם ידועים כל כך.

 

דברים אלו צריכים ביאור.

 

רואים שכל "חכם לב" יכול להשיג שיש הבדל בצורת האדם. ומי הוא "חכם לב" - חכם, נבון, פקח? כתוב: "לחכם לב יקרא נבון" )משלי טז, כא( ומצודות מפרש: "לחכם לב" - למי שלמד תורה מרבו סופו יקרא נבון, כי יתחכם להבין דבר מתוך דבר.

 

"וחכם לב יקח מוסר" - כשיתבונן במצוה זו שלא לחרוש בשור וחמור יחדיו, ילמד הלכה זו גם בקשר לאדם. זה יסוד גדול בהכרת זולת.

 

בדבריו אומר בעל ספר החינוך: "כגון צדיק ורשע, והנקלה בנכבד". זה רמז לכל המדות של אדם, ובהרחבה, מדות שרחוקות בטבען ושונות בהנהגתן, כגון: ענוה וגאוה, זריזות ועצלות, מיושב ומבוהל, וכדומה.

 

דוגמא נוספת עשויה להאיר את עינינו בענין חשיבותה של הכרת הזולת:

 

אחרי שהמית יואב את אבנר, כתוב: "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה )יואב ואבישי, שרי הצבא( בני צרויה קשים ממני, ישלם ד' לעושי הרעה כרעתו" )שמואל ב ג, לט(.

 

כאן דוד המלך הכיר את עצמו: "רך במלוכה כאילו היום נמשחתי למלך" )מצודות(, והאנשים האלה בני צרויה שהם קשים ממני, בלבלו לי מלכותי )מצודות(.

 

דוד המלך הכיר את עמו היטב וגם הכיר את בני משפחתו. בלי הידיעה שהם "קשים ממני", לא היה יכול להמשיך במלכותו. ואכן, שמט ידו ממנו )מיואב( כי לא היה יכול לו, ומסר דינו לשמים )מצודות(.

 

ובאמת, ברגע שנדע ונכיר את טיבו של הזולת, הדבר יקל עלינו בהרבה את הקשר עם זולתנו.

 

כשיודע אדם על פלוני שאיננו סבלן במיוחד, לא יגש אליו ויטריחו בדבר שהוא יודע שאלמוני ישמח בו להיות לעזר ולתועלת בסבלנות רבה.

 

וכך, בכל דבר ודבר כשיודעים את טבעו של הזולת, יודעים איך לתקשר עמו, ודבר זה מביא להבנת יתר של צרכיו, מונע ויכוחים ומביא את השלום.

 

אם נשתדל להיות "חכמי לב" ונקח מוסר מתורת חכמינו לפי "ספר החינוך", נגיע לשיפור מדותינו ביחס לכל אדם. נכיר את ההבדל בטיבו ובטבעו של כל אדם, ובגישה זו נחזק כל פעולותינו בעניני "בין אדם לחברו".