לאן אדם מסוגל להגיע - הוא מסוגל להיות חיה ממש!

דברים שנאמרו בעת שנלכד אייכמן ימ"ש

הנה תפשו עתה את הרוצח ימ"ש ומביאים אותו למשפט וע"ז מדברים הכל בלי הרף, וכל העתונים מלאים עמודים שלמים בענין זה, ונשמעים בציבור דברים כי זכינו לעשות נקמה ברוצח ימ"ש וק-ל נקמות ד', ובאמת אלו דברי הבל ורחוקים אנו מכל הבנות התורה, ולו באמת היה ענין הרציחה חמור בעינינו כל כך, ומדוע בענין רעידת האדמה שנהרגו בה אלפים רבים אינו תופש אותנו כלל, ואינו עולה במחשבתנו ענין זה?

ומה ההתפעלות הגדולה אודות הרוצח? וכי מעט רוצחים יש בעולם? והלא כל גוי חשוד על רציחה! וכמות הרציחות שעושה תלויה רק במדת החכמה והאפשרויות שהיו בידו. חז"ל אומרים )פסחים מט.( שאסור לילך עם עם הארץ יחידי בדרך, מפני שחשוד על רציחה, משום שאם על עצמו אינו חס, על אחת כמה וכמה שלא יחוס על זולתו. ונורא לראות הגדרת חז"ל בענין הרציחה. וזה נאמר בישראל ללא תורה, בקל וחומר אומות העולם שזה כוחם וכל מציאותם, שנאמר "ועל חרבך תחיה" )בראשית כז מ(, בודאי כעת שנוגע להם באיזו נגיעה של כבוד וכדומה יכולים להגיע לרציחה.

והאמת שכל ההתפעלות שיש לנו נובעת מענין אחר לגמרי, והוא מתאות הנצחון שיש בנו. שכיון שבקשוהו וחפשוהו זמן רב, ולבסוף מצאוהו, מתגלה בזה איזה חכמה ויכולת, ומכך נובעת כל ההתפעלות הגדולה. ואין לה ולא כלום עם נקמת ד'. וכל הדבורים האלו אינם אלא דברי שטות והבל.

בואו ונראה כמה רחוקים אנו מההבנות הנכונות, שהרי שמחים אנו בתפישת הצורר ימ"ש וחושבים כאילו יש לנו נקמה באומות וכאילו מצב כלל ישראל עתה בשמחה ובשלוה, והלא כאשר נתבונן נראה שעדיין האומות מחשבין כל הזמן להשמיד ולהכחיד את ישראל וזו כל מטרתם ושאיפתם, וא"כ מה לנו שמחים כ"כ? אין זה אלא כי תאות הנצחון מדריכה אותנו וזו אינה דרך ד'.

האדם המשכיל היה צריך ללמוד מזה ענין אחרי לגמרי, בהבנת עומק כוחות האדם לראות לאיזו תהום מסוגל אדם להתדרדר, שכל שלא עבד לעקור את מדותיו הרעות, יכול להגיע עד להיות בעל חי ממש! כי באמת האדם הוא בעל חי, ורק ע"י תורה עוקר את מדות החי אשר בו.

שמעתי פעם מהגה"צ רבי אשר קלמן הי"ד )גיסו של מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל( בלומדנו יחד בקעלם, לבאר הא דאמרינן בתהלים )קמט( "לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הללוי-ה". הנקמה בגויים והתוכחה בלאומים, היא הדר לכל "חסידיו". דוקא לחסידים יתכן שהנקמה "הדר", אבל לשאינם חסידים איננה הדר, מפני שאצלם הנקמה מקורה בתאות הנצחון וכדומה, וזו אינה הדרך הנכונה אף בעת עשיית הנקמה, ורק החסידים, שאצלם נובעת הנקמה מכבוד שמים, היא בגדר הדר.

זכורני ששמעתי בקעלם ביאור נוסף על הדרך שנתבאר. "ויגישו לשמואל את אגג וכו'. ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך, וישסף שמואל את אגג לפני ד' בגלגל" )שמואל א טו לג(. דייק הכתוב לומר "לפני ד'", שאף שהריגת אגג היתה מצוה דמחיית עמלק, וביותר ששכל נשים בחרבו ובודאי חייב מיתה, מ"מ בדק שמואל הנביא את מעשה ההריגה דאגג, ועשה אותו "לפני ד'", דהיינו שכולו נקי וטהור ואין בו שום מחשבת נגיעה ושנאה עצמית, אלא כל מטרתו רק לפני ד', מפני שהריגה ונקמה כשמעורב בה מחשבה אחרת, הרי זה תועבה לפני ד', שרק הגויים נאמר בהם "ועל חרבך תחיה", ואילו כלל ישראל צריך להתרחק עד קצה גבול היכולת מרציחה.

וכן מפורש בקרא גבי המגדף )ויקרא כד כג( "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן ובני ישראל עשו כאשר צוה ד' את משה". וביאר הרמב"ן: ועשו כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר צוה ד' את משה לא לשנאת בן המצרי שנצח עם ישראל אלא לבער הפגום מתוכם. זו הדרך הראויה לישראל בעשיית הנקמה שתהא זכה וטהורה ומטרתה לקיום רצון ד' ולהגברת כבוד שמים, אך כשמקורה תאות הנצחון וכדומה, אין זה נקמת ד' אלא תאות רציחה בה.