קללת הרצים אל השררה – מנהיגות

השבוע הפוליטי במדינה עמד בסימן של בחירת שואפי-שררה, כאשר הצד השוה בכולם הוא, שהם

 מריצים את עצמם למשרות הנחשקות, מי לנשיאות המדינה ומי לראשות אחת המפלגות. אף אחד

 מהם, לא אלה שנבחרו ולא אלה שהפסידו, לא חיכו שמישהו יציע אותם ויעשה נפשות למענם,

 ואפילו למראית-עין לא עשו כך, אלא כולם אצו-רצו להכריז: אני המתאים, אני המוכשר

 ביותר ולכן "אני אמלוך"!...

 

אופן זה של מועמדות לבחירה, המועתק כולו מן ההווי ההמולתי וההמוני הקלוקל של

 המפלגות בארה"ב, נהפך במהלך השנים האחרונות לסדר הקבוע במפלגות השונות במדינת

 ישראל, "פריימריס" בלע"ז, וקרוב מאוד החשש שהוא כבר מקנן גם פה ושם בתוכנו, אולי

 מתוך קנאה אווילית ב"דמוקרטיה" וב"פתיחות" שיש כאילו אצל אחרים, למרות שדי בכמה

 בחינות ובדיקות קלות כדי לגלות עד כמה רחוק הדבר מלהיות אמיתי.

 

אין ספק, כי הדבר העיקרי שצריך לעורר דחיה עד כדי סלידה, היא הנכונות של אנשים

 לעלות על מסלול המירוץ הזה, כאשר הם תובעים בפה ממש ובשפה המפורשת ביותר להתמנות

 לשררה כזו או אחרת, תוך כדי אבדן כל קורטוב של בושה עצמית. עד כמה רחוק הדבר

 מתפיסת היהדות על נשיאות והנהגה בכלל ישראל, נוכל ללמוד ממה שמספרת הגמ' על רבן

 גמליאל שנתן דעתו להושיב בראש את רבי אליעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, "שלח להם

 ולא באו, חזר ושלח ובאו, אמר להם כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן

 לכם שנאמר )מלכים א יא, ז( וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה" )הוריות,

 י.(.

 

* היו אלה הזקנים מהעומדים אצל שלמה אשר יעצו לרחבעם בנו להיות "עבד לעם הזה", אבל

 הוא דחה את עצתם והעדיף את עצת הילדים שגדלו אתו והקיף את עצמו בהם. הזקנים

 המנוסים יעצוהו לראות את עצמו עבד, ולא את השררה ואת ה"אני", דבר שכבר נכשל בו

 דודו אדניהו בן חגית שהתנשא בערוב ימי דוד אביו "לאמר אני אמלוך", אבל הוא לא שת

 לבו לא לזה ולא ללקח שיכל ללמוד משלמה אביו, האומר: "ועתה ד' אלקי אתה המלכת את

 עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן וגו', ועבדך בתוך עמך אשר בחרת" וגו' )מל"א ג, ז-

 ח(.

 

נראה כי זהו מה שנרמז בדברי הגמ' בסיפורם של רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא,

 שלא שררה אני נותן לכם כי אם עבדות, היינו "ועבדך בתוך עמך" - ובזה הם נתרצו ונענו

 להצעת רבן גמליאל לקבל עליהם לשבת בראש, לאחר שבתחילה לא באו. אם מחשבת שררה היא -

 יש להתרחק מזה תכלית ריחוק, אבל כשומעם "עבדות אני נותן לכם", כפי שאמרו הזקנים

 לרחבעם - אז עמדו וקיבלו עליהם. זוהי הדוגמה לבחינה עצמית נוקבת ומתמדת אצל

 החכמים, מנהיגי ישראל לדורותיהם, לא רק בזמן שהם מתמנים, אלא תמיד, בכל עת ובכל

 שעה, אפילו על חוט-השערה של הרהור הקשור בהתנשאות כלשהי.

 

"שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע, במה הארכת ימים, אמר להם, מימי לא פסעתי על

 ראשי עם קדוש" )מגילה, כז:(, ושם במהרש"א: "והיינו רבותיה דאפילו ברבים צריכין לו

 החמיר הוא על עצמו". תלמידיו יושבים לפניו ושותים בצמא את דבריו, הם זקוקים לו

 ומצפים לשמוע את תורתו, אבל בלכתו להשמיע את דבריו מרוכז הוא במחשבה אחת, שח"ו לא

 יפסע על ראשי עם קדוש, להרחיק מעצמו בתכלית כל שיור של "אני".

 

* כך היה הדבר במעמד פתיחת הכנסיה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בשנת תרפ"ג בוינה,

 לעת שכיבדו את זקן הדור, מרן החפץ חיים זיע"א, לשאת ראשון את דברי ברכתו. בן

 שמונים ושלוש שנים כבר היה אז, נודע ומפורסם בכל תפוצות ישראל ובשיא גדולתו

 ומנהיגותו. גם אצלו, לכאורה, צריך היה הדבר להיות מובן מאליו, שיכבדוהו להיות

 ראשון המברכים, אבל הוא לא כן חשב, אלא ניסה למחות ולהתנגד: למה אני?...

 

וכאשר התרצה ועלה לדוכן, פתח בפסוק: "ולא תעלו במעלות על מזבחי", וביאר, כי הכתוב

 מזהיר לכהן, כי כשעולה אל המזבח עליו לזכור כי לא מעלותיו וכשרונותיו האישיים זיכו

 אותו לעליה זו, רק מתנת אלקים אשר ניתנה לו להיוולד במשפחת כהנים עמדה לו. ואז

 המשיך ואמר:

 

 "נתבקשתי לעלות על הבימה בשעה קדושה זו לברך את הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל.

 שאלתי, מדוע דוקא אנכי? - השיבו לי: בשביל שאני מפורסם בלמדנותי. אבל אני לא

 הסכמתי לזה בשום אופן, מפני שאינני למדן. הפצירו בי שנית, מפני שאני מפורסם

 בחסידות, אבל גם זה אינני. אמרו לי שוב: הלא מר זקן וכהן! כן, עניתי, השי"ת נתן לי

 זקנה במתנה, וכהן נולדתי"!...

 

"למה אני?" - עמד ושאל, ונראה כי זו אמת-הבוחן העצמית הזו שחכם בישראל אמיתי הולך

 עמה בכל עת ובכל שעה, והבחינה הצורבת היא: האם ה"אני" לא התחיל ח"ו לפתע לפעול

 ולהשפיע בצורה כלשהי? "ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי"

 )בראשית כח, טז(. אמר ע"כ בעל "תפארת שלמה" מרדומסק זיע"א: "אם ישנה השראת- שכינה

 במקום הזה, אם המשכתי את הקדושה לעולם הזה, הרי זה רק משום 'ואנכי לא ידעתי' - שלא

 ידעתי את אנכי כלל וכלל, שלא נתכוונתי לעצמי, כי אם לכבוד השי"ת. מי שאינו מתכוון

 ל'אנכי' שלו, מסוגל להשפיע שפע של קדושה על העולם".

 

"לא תעשה לך פסל" )שמות כ, ד(, אמר הרה"ק מרוז'ין זיע"א: אל תעשה מן ה"לך" פסל, אם

 תעבוד למענך הריהו כמו פסל, אלא "פסל לך" )שם לד, א(, תפסול ותשבור את ה"לך", ואזי

 תהיה כל עשייתך למען השי"ת. ובאופן אחר אמר על שני הפסוקים, שבראשון נאמר "לא תעשה

 לך פסל" ובשני נאמר "פסל לך", שנפ"מ הוא איפה נמצא ה"לך", שאם הוא קודם - הריהו

 בבחינת פסל, אבל אם ה"לך" בא אח"כ - הרי זה ראוי ואין כבר כל חשש...

 

* כאלה ואחרים היו הכללים הקפדניים והמחמירים שגדולים וצדיקים חיו בהם וראו אותם

 תנאי בל יעבור כדי להעפיל לגבהי מעלות התורה והחסידות, ובזה הקרינו מאורם הגדול על

 כל סביבותיהם. ההמון הגדול הוכיח תמיד חוש-ריח מפותח, בבחינת "והריחו ביראת ד'",

 לדעת אחרי מי ללכת ובקולו של מי לשמוע. הם לא הוקסמו מצלצולי-פעמונים של תעמולה

 ופרסום, אלא נהו אחרי האמת והצניעות שבקעו מסביבתם של אותם היחידים שהורו נתיב

 בחיי העם.

 

רבים התבוננו ואף תמהו, הנה גדול בישראל ששמו יצא לתהילה בכל העולם היהודי, וכמה

 נדהמו בבואם לקירבתו, כאשר ראו שביתו דל, רהיטיו עלובים, מסתפק במועט שבמועט, והוא

 שפל בעיני עצמו, מאיר פניו לכל אחד, ההיפך הגמור מדמות "המנהיג הגיבור" שציירו

 לעצמם. הם לא ידעו כעס מימיהם, כולם חמלה ורחמים על הסובל וקשה- היום, רק בענין

 אחד הם לפתע נאזרים גבורה ומתמלאים תקיפות ללא כל פשרה, כאשר נוגע הדבר לכבוד שמים

 ושלימות התורה. כאן משתנה הכל.

 

"הנה מקום אתי ונצבת על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור" )שמות לג, כא-

 כב(. פירש זאת מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת חכמי לובלין: "השי"ת הורה

 דרך למנהיג הדור: 'הנה מקום אתי' - כשהדבר נוגע לכבוד ד' ותורתו, אזי 'ונצבת על

 הצור' - עליך לעמוד על הפיסגה הגבוהה ביותר, איתן כסלע, עשוי ללא חת; אולם 'בעבור

 כבודי' - כשיעבור כבוד ד' ואת מקומו יתפסו ענינים פרטיים ואישיים, אזי 'ושמתיך

 בנקרת הצור' - תתרחק מן הכבוד המדומה ותתחבא במקום שאין יד אדם מגעת"!...

 

* בתקופה ובמציאות שבה כולם רצים להכריז "אני אמלוך" - עלינו להעמיד לנגד עינינו

 לימוד זה של דרכי גדולים וצדיקים ולהנחילו לדור הצעיר, שלא יידבק ח"ו בחיידק ארסי

 ומסוכן זה של רדיפת כבוד וגדולה, ואם הזכרנו את מימרתו הנפלאה של מרן הגר"מ שפירא

 זצ"ל, הרי גם עובדה שהיתה בדידו:

 

בעת שכיהן כנשיא אגודת ישראל בפולין וזכה להערצה עצומה בכל הישוב היהודי הגדול

 במדינה זו, הגיעו אליו פניות רבות שגם יקבל על עצמו להיות מועמד כנציג היהדות

 החרדית בפרלמנט הפולני )ה"סיים"(, והוא סירב לכל הפניות הללו. ברם, משגברו ההפצרות

 עליו פנה בשאלה לרבו המובהק, כ"ק האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב זיע"א, כיצד ינהג

 ויעשה בענין.

 

תשובת האדמו"ר אליו היתה, בין היתר: "תעודת האדם על הארץ שנוצר עליה ומה ד' דורש

 מעמו יוכל להכיר בכשרונותיו שעטרו היוצר כל, והנה ד' חנן את כהד"ג בשכל חריף לצלול

 בים התלמוד... ועוד יתר שאת לכבודו להזיל כטל אמרתו להבאים לקחת חבל מפיו... וכבר

 יצאו מבית מדרשו אברכים יקרי ערך, וקבלת משרה למועצת העם תפריע אותו ממלאכת הקודש.

 אמנם, גם לעומת זה יוכל כדה"ג להביא גם שם ברכה ופעולה טובה להכלל. ע"כ עצתי כך:

 כהד"ג בפני עצמו לא יעשה שום השתדלות. אולם אם ישחרו הקאמיטע מהאגודה שקיבל המשרה

 על שכמו ויעשו סדר הבחירה שתהיה בטוחה בחירתו, אז לא יסרב".

 

המבחן לקבלת משרה ציבורית הוא בסילוק כל נגיעה אישית, והבירור הוא בזה, שבאם

 מפצירים ובוחרים בו בלי כל השתדלות מצדו - סימן הדבר שזה אכן רק צורך הכלל, ובכגון

 דא אין לסרב. וכמובן שכך היה וכך עשה, ואמנם, אין שיעור לקידוש שם-שמים שהיה בכל

 הופעה של מרן הגר"מ שפירא זצ"ל במליאת ה"סיים" הפולני.

 

* גם בפרשתנו יכולים אנו ללמוד לקח בכל הנושא המחייב תיעוב וסלידה מהריצה אחר

 השררה. קורח ועדתו נקהלים על משה ועל אהרן, ומה הם אומרים: רוצים כבוד, רוצים

 גדולה, רוצים שררה? חס-ושלום, רק תלונה אחת בפיהם: "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים

 ובתוכם ד', ומדוע תתנשאו על קהל ד'". הם מבקשים "שוויון" לכולם: "כל העדה כולם

 קדושים", מדברים "בשם העם" וכאילו למענו...

 

אלא שקורח צופן בלבו את המניע האמיתי שלו: "אני, שאני בנו של שמן, איני נמשח ונעשה

 כהן ומלך? מיד נחלק על משה" )מד"ר קרח יח, טז(. ואם מקנן בלבו איזה שהוא חשש, שמא

 יחשדו בו שהוא מתכוון לעצמו, הרי מספר המדרש: "הלך קרח כל אותו הלילה והיה מטעה את

 ישראל ואומר להם, ומה אתם סבורים, שאני עוסק ליטול אותה הגדולה לעצמי? אני מבקש

 שתהא הגדולה חוזרת על כולנו, שמשה נטל מלכות לעצמו ואת הכהונה הגדולה נתנה לאהרן

 אחיו לחק עולם, והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו בידו" )תנחומא

 קרח, ז(.

 

"היה מטעה את ישראל", קודם כל בטענה שאינו מתכוון לטובת עצמו, וגרוע מזה, שאת הפגם

 שלו תלה במשה: "מדוע תתנשאו, שחשדו את משה שכוונתו ח"ו להתנשא ולהתגאות על הציבור,

 והם עשו את עצמן כאילו כוונתם לש"ש להיות משרת ד', ובאמת נהפוך הוא הדבר, שמרע"ה

 היה כל כוונתו לש"ש ובמקום גדולתו שם ענוותנותו, כמ"ש בפ' )תהלים כד, ג( מי יעלה

 בהר ד' ומי יקום במקום קדשו, שאחז"ל )ילק"ש תהלים תרצ"ז( דקאי על מרע"ה, דאף שעלה

 עליה גדולה בהר הקודש, עדיין קם במקום ענוותנותו, והם היה כוונתם בשביל נשיאת עצמן

 ובפיהן אמרו שכוונה לש"ש" )"פנים יפות" במדבר, צד(.

 

גם כלפי אהרן הכהן נקט קורח באותה שיטה נלוזה, ובעל ה"שפת אמת" זיע"א מדייק זאת

 מהפסוק "המעט מכם": "והול"ל לכם. אכן זה הדיוק היה החטא של קרח שכתיב ויקח קרח. כי

 היה לו נגיעה לגרמיהו. ובאמת עיקר בחירת אהרן כה"ג היה ואהרן מה, כי לא היתה לו

 שום פניה, רק לקבל השפעת קדושה מהבורא ית' לבנ"י, לכן בחר בו השי"ת להיות כהן

 משרת. וכל הממונה על כלל ישראל צריך שלא יהיה לו שום נגיעה בעצמו כלל. ומזה עצמו

 הראה לקרח שאינו ראוי להיות כהן" )במדבר, עמ' נח(.

 

כל אימת שעומדת על הפרק השאלה של מינויים ציבוריים, צריך שיהא נקוט כלל זה של בעל

 השפ"א זיע"א: "כל הממונה על כלל ישראל צריך שלא יהיה לו שום נגיעה בעצמו כלל", וזה

 איננו במי שרץ להציג את עצמו לשררה, גם אם הוא מחונן בכשרונות מופלגים ובחכמה רבה:

 "וז"ש ויקח קרח, שלא היתה המחלוקת לשם ה', רק לעצמו... והגם כי היה קרח חכם גדול,

 על זה כתיב אל יתהלל כו' בחכמתו כו', בחכמתו דייקא, כי אם בזאת כו' השכל וידוע

 אותי, שצריך להיות המכוון לשם ד' ית'" )שם בשפ"א, עמ' נט(.