כח ורשות ניתן לאדם לקדש ח"ו מלחמה כנגד בורא העולם

בתלמוד מסופר, שכאשר יצאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אליעזר בנו מן המערה, ראו אנשים חורשים וזורעים, אמרו: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שהיו נותנין בו עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!

כוח ורשות ניתנו לאדם לא רק לעשות נגד רצונו של הקב"ה, אלא גם לקדש עליו ח"ו מלחמה, כאנשי דור ההפלגה, וכן עמלק, ומקרא מפורש: "מלחמה לד' בעמלק מדור דור" )שמות יח, יט(. וכמו שאמרו בני ישראל בשירת הים: "ד' איש מלחמה ד' שמו".

גדולה לאין ערוך היא דרגת האדם, ומופלאה היא עד שאין בכוח נברא להשיג אפשרות מציאות דרגה זו. לאדם ניתן כוח הבחירה ואפשרות לעשות אף נגד רצון הבורא ועם זה תשאר מציאותו.

רז זה כל כך נעלם הוא, עד כדי כך, שגם החכמה וגם הנבואה אין בכוחם להבינו, כמאמר חז"ל: "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו" )ירושלמי מכות פ"ב הלכה ו(. כי קצרה יד ההשגה מלהשיג איך אפשרי דבר הזה. ורק גדול העצה ורב העליליה הוא הוא שיכול להמציא דבר זה.

עמוק וסתום הוא דבר זה, עד כדי כך שרבן שמעון בן יוחאי ובנו, עם רוב גדלותם וידיעתם גבורתו וגדלותו של הקב"ה, וגם לאחר שהקב"ה כבר גילה סוד זה, אף על פי כן, כאשר יצאו מהמערה לאחר שהיו שם י"ב שנים, כשפגשו בני אדם עוסקים בחיי שעה, אף שאין בזה חטא, כל מקום שנתנו בו עיניהם מיד נשרף, וטעם הדבר, מפני שלא יכלו להשיג איך ישנה אפשרות של קיום ומציאות בחיי שעה, ולכן הכל נשרף ונתבטל כפי חוק המציאות לפי השגתם. וזה היה אחרי היותם משך שנים רבות בתוך המערה ולא ראו במשך הזמן את כל הבריאה איך שהיא מתקיימת נגד חוק המציאות. ועד כדי כך סוד זה היה נסתר מהם, שהוצרכו לחזור לעוד שנה שם במערה, ובמשך שנה זו באו לידי השגה ואז הורשו לצאת.

ואתה עומד ומשתומם מה נורא הדבר הזה! מדוע נמסרו ליצור נברא כוח ואפשרות שאין השכל האנושי משיג אותם? מה הכוונה העמוקה של גדול העצה בזה שמסר לאדם שלטון כח רחב בלי מיצרים? מה פשר הדבר ומה פתרון החידה?

והנה דבר זה עמוק מאוד, אבל זאת נדע, שמעלת הבחירה והרצון הם הם הדברים שהעמידו את האדם לבחיר הבריאה ובמעלתו הגדולה, ממילא תפקידו בעבודתו הוא במעלות אלה.

ולכן כל כך שנוא העובד את ד' ב"מצות אנשים מלומדה", כי הוציא מעבודתו את עיקר העיקרים ואת התכלית המכוון - העבודה בשכל שבא ממעלת הבחירה והרצון.

נמצא, שעיקר כוונתו יתברך ביצירת האדם היתה, שיעבדנו בשכלו ורצונו. ולכן ניתנו לו הבחירה והרצון. מפני שאילולא זאת היה עובד את הקב"ה במה שהקב"ה חננו ולא במה שהוא הנברא עושה. ובלי אפשרות בחירה בלתי מוגבלת, לא היה יכול להגיע לידי שכל אמיתי שלו, כי מה שמכיר בהכרח אין הוא האדון. וממילא חסר בעבודתו להקב"ה. ולכן נמסר כל העולם כולו בידי האדם.