שימו לבבכם
ראיינתי מדען חוזר בתשובה כשעל השולחן בינינו הוצב רשמקול להקלטת השיחה.
בהאזנה לקלטת ניתן
היה לשמוע, נוסף לשיחה, גם קולות של ילדים משחקים בחצר,
משאית עוברת ברחוב, צפירת
מכונית וזמזום מטוס חולף. בשעת השיחה לא הבחנו כלל
בקולות אלה. כיצד זה
קרה? את התשובה הפשוטה יודע כל אדם: כאשר תשומת לבו מרוכזת
בדבריו של בן שיחו,
התודעה שלו אינה קולטת קולות אחרים המושמעים באותו זמן.
הקולות האחרים אמנם
מתדפקים על עור התוף באוזני הנוכחים, אך אינם נקלטים במוחם,
ואינם נרשמים
בזכרונם. התענינותו ורצון ליבו של המאזין יוצרים שמיעה בררנית
הבוחרת את מה לשמוע,
וממילא את מה לא לשמוע. דוגמה בולטת היא אמא מסורה השומעת
מתוך שינה ציוץ חלוש
של תינוקה בחדר השני, בעוד שלא הגיבה לאופנוע שעבר ברחוב.
בכנס גדול רב
משתתפים, נוכח טכנאי-קול האחראי לפעולת הרמקולים ומערכת
ההגברה. הוא מאזין
בקשב רב לקולות הבוקעים מהרמקול, אך לא יוכל לחזור אפילו על
משפט אחד של הנואם.
אחר, מומחה לפונטיקה, עוקב במדוקדק אחר דבריו של הנואם
ומנסה לזהות את מוצאו
על פי מבטאו. גם הוא לא שמע את תוכן הנאום, אלא מלים
בלבד. פלוני, קנאי
לשפה תקנית, יודע למנות אחת לאחת את כל שגיאות הלשון שהושמעו
בנאום, אך לא הרבה
יותר מזה. גם ה"כתב לעניני חרדים" אורב לכל התבטאות חריגה
בתקוה לצוד כותרת מרעישה
לכתבה מחר. הוא לא יודע לשחזר אפילו "ווארט"
אחד מאלה
שהושמעו על פרשת
השבוע.
האם גם בראיה קיימת
תופעה זו של יכולת לא לראות את מה שלא רוצים לראות? אין
מדובר בעצימת עיניים
שהיא ביכולתו של כל אדם, אלא ביכולת לא לקלוט במוח אף מה
שנמצא מול עין פקוחה
ונקלט ברשתית העין. מתברר שתופעה כזאת מצוייה ביותר וכל
לבורנט מכיר אותה.
כשאדם לא מקצועי מציץ בעינית של מיקרוסקופ חד-עיני, לרוב הוא
עוצם את עינו השניה
או מכסה אותה בידו, בעוד עובד המעבדה אינו נזקק לאמצעים
אלה; כששתי עיניו
פקוחות הוא קולט בתודעתו רק את מה שרואה עינו המסתכלת
במיקרוסקופ, ולא שום
דבר ממה שנקלט ברשתית העין השניה. את הפלא הזה יכול לחולל,
לאחר תירגול קצר, גם אדם מן החוץ הרוצה מאד לראות את החיידקים
הגורמים לדלקת
בגרונו, ואין לו שום
ענין להמשיך לראות בעינו השניה את השולחן שעליו עומד
המיקרוסקופ. רצונו
מנטרל את הראיה הלא רצויה, ואף שעינו השניה פקוחה, היא למעשה
עיוורת. היו צדיקים
שיכלו בשתי עיניים פקוחות לא לראות כלום מאשר לפניהם כאשר
חששו לראיה אסורה. זה
הצריך הרבה יותר מאשר תירגול קצר. מרן הגאון הצדיק
רבי
אליהו לאפיאן זצוק"ל ענה פעם לבחור, ששאל כיצד אפשר לרכוש
יכולת מופלאה זו, כי
את ההתאמנות בכך יש
להתחיל בגיל צעיר יותר.
רצונו העמוק של האדם
הוא הקובע את התדר בו פועלות אוזניו. כתובתו הרשמית של
הרצון היא ליבו של
אדם. הנתיב בין הלב לבין החושים הפיסיים אינו מעבר חופשי
ומרווח, ודרוש מאמץ
והתאמנות כדי לבנות דרכו את השליטה וההכוונה של הלב על
העיניים ועל
האוזניים, לריכוז הקליטה, ההבנה והזכרון, ביחוד כאשר יש צורך
להתגבר ל עצלות, מדה
רעה או יצר כלשהו. ניתן ללמוד זאת מן המלאך העומד ללמד את
הנביא יחזקאל ולהראות
לו את פרוט מידותיו של בית המקדש העתיד להיבנות. המלאך
פותח ואומר לו: בן
אדם! ראה בעיניך, ובאוזניך שמע, ושים לבך לכל אשר אני מראה
אותך. כדי שהעיניים
והאוזניים ימלאו את תפקידן ויסייעו בריכוז גבוה ובקליטה
מלאה, להבנה ולזכירה
מושלמים, יש צורך גם, ובעיקר, לשים לב! הוראה פיקודית מן
המרכז, מן הלב, תפעיל
את החושים ברמתם המרבית, השלמה, ותבטיח קליטה מושלמת
וזכירה מדויקת בשליחות
הנבואית לעם ישראל. כאשר משה רבנו מסיים לומר לבני ישראל
את שירת האזינו, הוא
אומר להם: שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם
היום... כי הוא
חייכם. ורש"י מסביר כי האדם צריך שיהיו עיניו ואזניו וליבו
מכוונים להבין. זוהי
המשמעות של "שימו לבבכם!". כוונת הלב והכוונתו את החושים
יביאו אתכם לקליטה
מושלמת שתבטיח כי "תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי
התורה הזאת". גם
יעקב אבינו לפני פטירתו אומר לבניו: היקבצו בני יעקב ושימעו
אל
ישראל אביכם.
אוזן של אדם אינה
פועלת כמו מכשיר הקלטה, ועין של אדם אינה פועלת כמו מצלמה.
הלב, כלומר הרצון,
העומד מאחורי החושים ומעליהם, הוא השולט על אופי פעולתם ועל
הברירתיות בביצוע תיפקודם. הדבר מומחש יפה כאשר אדם עומד לקרא מאמר; לא
הרי
התכוונות ליבו
המוקדמת של אדם שתפקידו הוא מגיה, כהרי זו של צנזור, ושניהם אינם
דומים כלל לעורך
לשוני, ובוודאי לא לאדם שרוצה להחכים מהקריאה ולהפיק ממנה
תועלת אישית. מכאן
עולה המסקנה כי רצון ליבו של אדם מעניק לו שליטה מיוחדת
במינה על מערך החושים
שלו; ריכוז גבוה והתמקדות מצד אחד, ואי-בזבוז אנרגיה
לקליטת מה שאינו
מענינו מצד שני. מחשבה מוקדמת ובירור חד של הרצון יכולים
להרכיב
"מסנן" מיוחד על החושים ולהפעיל אותם בצורה שתביא לבעליהם תוצאות
תועלתיות מוגדרות מאד
שאותן הכתיב מראש. זוהי "שימת הלב" עליה עורר משה רבנו את
ישראל, והמלאך את
הנביא יחזקאל.
הידע על יכולתנו
להרכיב מסנן כזה על חושינו יכול להיות שימושי עבורנו בצורות
רבות. למשל, מי
שמתענין לדעת אם כשמדובר בתנ"ך על מותו של מלך, האם הוא מכונה
בתואר
"מלך" (וימת מלך מצרים), או נקרא בשמו בלבד (ויקרבו ימי דוד למות).
מי
שרק פרט זה מענין
אותו כרגע, יכול להספיק לעבור בזמן קצר ביותר על ספר מלכים
כשתשומת ליבו מוסבת
אך ורק לפרט המענין אותו.
בספרים הקדושים נאמר
כי אם הזדמן לאדם לראות מעשה עבירה, אין זה במקרה. עצם
העובדה שראה את
העבירה באה לומר כי זימנו לו ראיה זו מלמעלה כדי לרמוז כי גם בו
עצמו יש שורש כלשהו
של אותה עבירה. אילו היה נקי לחלוטין מכל שמץ וסרך של עבירה
זו, כי אז לא היה רואה
אותה כלל. דברים אלה מתקשרים ליכולת של הלב לכפות ברירה
על החושים. אם הלב
נקי לחלוטין מעבירה מסויימת "מסנן" שהוא
מרכיב על החושים
אינו מאפשר מעבר של
מראה העבירה אל החושים הנעשים עיוורים לעבירה זו. צדיק זה
עומד בדרגה של
"לא הביט אוון... ולא ראה עמל...". גם כשמספרים לו על מעשה כזה,
הוא דן לכף זכות
ומסנגר עד שבעצם לא שמע שום מעשה עבירה. אשרי מי שזוכה להכיר
מקרוב צדיק כזה.
