חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אלול זמן הוראת השאיפה

כ' הרמ"א בסי' תקפ"א ס"א: "מר"ח ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית". ובמטה אפרים שם ס"ז כ' נמי, "מר"ח אלול ואילך תוקעים בכל יום אחר גמר התפילה תשר"ת קודם אמירת תהלים". ובביאור הטעם בזה כ' באלף למגן שם, וז"ל: "וע"ד המוסר, טעם התקיעות לעורר לב העם ולהחריד לבותם שיעוררו לבותם בתשובה, כי כן הוא טבע של קול השופר להחריד כמש"כ )עמוס ג, ו( "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". ומתחילין לתקוע בר"ח שלשים יום קודם ר"ה, כי הוא דמיון לבעל חוב שנותנים לו בבי"ד ל' יום למצוא כדי גאולתו כדי להפטר מנוגשיו, כ"כ נותנים לאיש הישראלי זמן להכין עצמו שלשים יום קודם יום הדין, בתשובה ותפלה וצדקה, כדי לתקן מה שפגם ובמה הוציא פרטי ימים והעתים ורגעים".

 

התקיעה באלול מביאה להתעוררות

מטרת תקיעת השופר בחודש אלול היא 'לעורר לב העם' לחזור בתשובה, וזאת ע"י שיזכיר להם כי יום הדין קרב ובא, וממילא יבואו להתעורר בתשובה, בתפילה ובצדקה לקראתו.

 

וכעי"ז כ' הרמב"ם )פ"ג מהל' תשובה ה"ד(: "אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזיה"כ, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" וכו'. בדברים אלו מבוארת כל עבודת האלול, בדברים אלו מורה לנו הרמב"ם את מהות העבודה בחודש זה התעוררות.

 

מוטל עלינו לדעת, ולחזור ולשנן, כי לא הרי חודש אלול כהרי שאר חודשי וימי השנה. והדברים אמורים כלפי השגרה הגשמית והרוחנית כאחד. בימי האלול, המעשים נעשים בצורה אחרת, רצינית ומחושבת יותר, ואף המעשים הטובים והרוחניים, עליהם להעשות אחרת, טהורים יותר, רוחניים יותר, עמוקים יותר. כי עכשיו 'אלול'.

 

ההתנהגות המיוחדת לימי אלול, תרמית?

אחת מהאמרות אשר נשתרשו בבי מדרשא אודות מעלת ימי האלול ועבודתם הינה

 

אמרתו של מרנא הגרי"ס זצוק"ל, כי "כל השנה צריכה להיות 'אלול', אך אלול, הרי הוא בכל זאת 'אלול'". ויש להבין את הדברים, דהלא אלול זמן המסוגל הוא לקרבת אלוקים, וכמאמר הנביא )ישעיה נה, ו( "דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", זמן שכבר דרשו עליו דורשי רשומות את הפס' בשה"ש א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י )שה"ש ו, ג(, כיצד איפוא ניתן להיות כל השנה במצב של 'אלול'?

 

מהאי טעמא נמי צע"ט מה דנפסק להלכה בשו"ע )סי' תר"ג ס"א( ש"אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשי"ת צריך להזהר", וכן כ' שם במט"א )אלף למגן שם אות ב'( ד"צריך ליזהר, וכל הירא וחרד לדבר ד' ילמוד מזה על שארי הדברים, אם בפת של עכו"ם שמקצת הפוסקים התירוהו אעפ"כ צריך ליזהר מזה בעשרה ימים אלו ומכל שכן שצריך ליזהר בהרבה דברים שיש בהם חשש איסור וכו', ואף שאין באפשרי לנהוג כן בכל ימות השנה, אבל עכ"פ בימים אלו יזהר בהן ביותר". והדברים לכאו' תמוהים, כלום משקרים אנו את הרבש"ע ח"ו, מה יתן ומה יוסיף מה שנוהג בזה לזמן מסויים, ביודעו כי בחלוף התקופה ההיא ישוב למנהגו הקודם, הלא דומה הדבר לאדם המכסה עצמו במסווה, הכי נימא דנשתנתה מהותו במאומה עבור זה.

 

ואם כי היה אפשר לומר עפי"ד מרן המשגיח הגה"צ ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל שאמר שאלול זו בחינה של חטוף כפי יכולתך, ואם כן היה אפ"ל דאמנם לא יחזיק האדם בהנהגה זו אך אכתי הרוויח שחטף מצוות במשך האלול, אלא שמדברי הפוסקים משמע דלא הוי עצה טובה קמ"ל אלא דזוהי הלכה פסוקה, שיזהר בימים אלו מפת עכו"ם ושאר איסורים. וכאמור צ"ב מה מקום מצינו לחומרא מיוחדת זו בעשי"ת, מה מטרתה הלא אנן סהדי שלא ימשיך בה שהרי 'אין באפשרי לנהוג כן בכל ימות השנה'. וה"ה לתקופת ימי האלול, אשר בחסדי ד' רבים מקבלים על עצמם קבלות וסייגים, ולכאורה מה מקום להנהגה זו הלא פעמים שיודע הוא האדם שלא יחזיק מעמד בקבלה זו, וכי מנסה הוא לרמות מישהו במעשיו.

 

וביותר דהנה יעוי' בחולין )קה, א( דאיתא שם גבי איסור אכילת גבינה לאחר בשר, דאמר מר עוקבא על עצמו ד"אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא )"לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין" רש"י(. דאילו אבא כי הוה אכיל בשר האידנא, לא אכל גבינה עד למחר כי השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחרינא אכילנא". ובזאת נמי הדבר אומר דרשני, דאם אכן כך ס"ל למר עוקבא דצריך להמתין מעל"ע מאכילת הבשר, עד כדי שכינה את עצמו מחמת כן כ"חומץ", מדוע לא המתין הוא ג"כ אותו פרק זמן, וכי לא היה מסוגל מר עוקבא להחמיר על עצמו כמנהג אביו ולהמתין מעל"ע, והלא אלו הם מעשים שבכל יום ששומרים אנו חומרא זו למרות שאיננו בדרגת אביו.

 

מעשים חיצוניים ומזוייפים מוטב כי לא יעשו

אלא, ביארו רבותינו בעלי המוסר, דידע מר עוקבא בעצמו כי אכן זו ההנהגה הראויה ברם, רק לאביו ראויה היא. שכן לאביו במדרגתו "יין" כך יאה ונאה, דאין לו לאכול בפחות ממעת לעת. אך למר עוקבא עצמו, דהוי כ"חומץ" גבי אביו, הרי דאין בהנהגה זו כלום, ולא עוד אלא דאין במדרגתו בהנהגה זו משום הראוי.

 

זהו שאמר ע"ע דהוי כחומץ בן יין, דאין הביאור בזה דהוא הוי חומץ מחמת דלא המתין כאביו לאכילת הגבינה, כי אם אדרבא, זאת דהוא הוי בבחינת חומץ בלבד, היא הנותנת דאין לו להמתין כאביו, ולא היה לו למר עוקבא לחקות את אביו גרידא, וכיון דהבין דע"פ מעלתו מעלת ה"חומץ" אין לו להמתין כי אם את הפרק זמן שבין סעודה לסעודה, המתין כך ולא יותר.

 

נמצאנו למדים, כי החיקוי דבר פסול ומשולל הוא, ועל האדם מוטל לפעול אך ורק בהתאם לדרגתו הוא, וא"כ מתחזקת קושיתנו עשרת מונים; מהו ענין הנהגת החומרא בעשי"ת כהמנעות מאכילת פת עכו"ם וכד', והלא לכאו' הוי מעשים מן השפה ולחוץ גרידא, ומה ענינם בבואנו לקראת יום הדין הגדול.

 

ימי האלול אינם גורמים את השינוי כי אם את ההתעוררות

בכדי להבין ענין זה, נתנה ראש ונשובה להתבונן שוב במהות ימי האלול. דהנה כפי שהבאנו לעיל, העולה מדברי הרמב"ם הוא, דיסוד ומהות ימי האלול הינם התעוררות, וכשנ"ת מדברי הפוסקים גבי ענין תקיעת השופר בימי האלול, דתפקידו לעורר את האדם.

 

ומבואר, דאין ימי האלול באים ע"מ לשנות את האדם, כי אם לעוררו לשוב בתשובה, דמתוך ההתעוררות הזו ודאי ישוב ויתקן וישפר דרכיו, אך ימי האלול מיהת, לא באו לחולל את עצם השינוי, כי אם את ההתעוררות גרידא. התעוררות מהתרדמה האופפת אותנו בכל ימי השנה, תרדמת ההרגל והשגרה.

 

ובסוטה )ג, א( איתא, "ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות, שנא' )במדבר ה, יב( "איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב", במשך השנה אפופים אנו באותה רוח שטות, אשר היא הגורמת לירידה ברוחניות, דהיא היא סיבת כל החטאים והעוונות "אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות" )ועי' גם בילקוט שמעוני במדבר, ה, תש"ו(, ולא עוד אלא שגורמת היא לנו להתרגל למצבנו ולחשוב שזהו המצב הרגיל וכמאמרם בקידושין )כ, א( "אמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו ס"ד, אלא נעשית לו כהיתר". אך כאשר מגיעים ימי האלול, ושומעים אנו את תקיעת השופר צריכים אנו להתעורר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". באלול, איפוא, תפקידנו להתעורר ולהתנער מאותה הרוח ותוצאותיה המרות; לעצור משטפון ההרגל, ממרוצת החיים.

 

הנהגות החומרא הוראת השאיפה הפנימית

ומעתה, זהו ביאור עומק דברי הפוסקים דבתקופה זו יש להחמיר ולא לאכול פת עכו"ם וכד', שכן ע"י הנהגה זו אין אנו ח"ו מחמירים חומרא בעלמא ואפי' ע"מ לצבור זכויות ליום הדין, שורש הענין הוא, דבזה מראים אנו את האמת החבויה בתוכנו, את שאיפותינו ורצונותינו האמיתיים. בימים אלו, מפסיקים אנו את מהלכנו הרגיל והיומיומי, ומתבוננים, חושבים ומתעוררים. בתקופה זו נחשפת האמת המקננת בתוך כל אדם ואדם, בתקופה זו מראה הוא את שאיפתו ורצונו האמיתי, רצון להיות כפוף לחוקי התורה באופן מוחלט.

 

ואכן, אין לך עת מתאימה מזו עת בה מתנערים אנו מאותה רוח שטות להראות רצון אמיתי לשינוי. וא"כ אין כאן חיקוי, אין כאן תחפושת, אלא היפוכם של דברים, מורידים אנו את התחפושת, משילים את המסכה, את אותה רוח שטות ששלטה עלינו, ומראים אנו לבורא עולם מה רוצים אנו באמת.

 

"כל השנה אלול"

בזה יבוארו אל נכון דברי מרן הגרי"ס זצוק"ל כי 'כל השנה צריכה להיות אלול', שכן כיון שבאלול מראים אנו את הנקודה הפנימית והאמיתית של האדם, נקודה נטולת רוחות שטות למיניהם, הרי נמצא דאכן מסוגל הוא האדם להגיע אף כל השנה למה שהגיע באלול, ומה שהיה מצבו עד עתה שונה הרי זהו בבחינת 'מקח טעות' שעשה עם יצרו. ומה מאד צדקו דבריו ז"ל כי כל השנה צריכה להיות אלול, דבכל השנה צריך האדם להתנהג בהתאם לצו הפנימי והאמיתי, כשם שבאלול מתגבר על אותה רוח שטות כך צריך הוא לנהוג בכל עת ועת, עד שיגיע למדרגה עצומה זו ד'כל השנה תהיה אלול' .

 

ימי הדין מתנה

ובענין זה יעוי' במדרש רבה )דברים פ"ה(, וז"ל המדרש: "שופטים ושוטרים, א"ר לוי למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו, אמר המלך נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו יותר מכל מה שהיה לי לבני הקטן שאני אוהבו יותר מכל בני. כך אמר הקב"ה, מכל האומות שבראתי אין אני אוהב אלא לישראל וכו', ומכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין וכו' אמר הקב"ה נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב".

 

ומבואר, דר"ה, יום הדין, ניתן לנו כמתנה מאיתו יתברך. ועומק הביאור בזה נראה ע"פ המבואר, דהמשפט מביא את האדם להכרה במעלותיו האמיתיות וכדלעיל, שכן בהתעוררותו מחמת הפחד מהדין, הרי חושף הוא את פנימיותו הזכה והטהורה, והתעוררות זו מביאתו לידי קבלות, שאיפות והשגות גבוהות עמם יבוא לפני המלך בדין. וכדברי המט"א "כי הוא דמיון לבע"ח שנותנים לו זמן בבי"ד ל' יום למצוא כדי גאולתו כדי להפטר מנוגשיו".

 

ועתה הגע עצמך, לו יצויר שבבוא אותו בע"ח למצוא כדי גאולתו, תכ"ד זה ימצא מטמון יקר ערך בביתו, הרי נמצא דכל הצער והלחץ אשר לחצו המלווה היה עבורו היכי תמצי לזכות בממון ורכוש רב ומה תהא רבה שמחתו על כך. כן הוא בענינינו, דע"י שנתן לנו הקב"ה את יום הדין, בזה זיכנו שנבוא ע"י ההתעוררות הראויה לידי כך שנתרומם מעלה מעלה, ונזכה להשגות גבוהות להם לא היינו מסוגלים להגיע בימי השנה השגרתיים, ימים בהם אפופים היינו באותה רוח שטות.

כלום יש לך מתנה גדולה מזו?!

 

שיחה מתוך הספר החדש "דעת חיים אלול וימים נוראים" - שרואה אור בימים אלו

 

טיזר:

נמצאנו למדים, כי החיקוי דבר פסול ומשולל הוא, ועל האדם מוטל לפעול אך ורק בהתאם לדרגתו הוא, וא"כ מתחזקת קושיתנו עשרת מונים; מהו ענין הנהגת החומרא בעשי"ת כהמנעות מאכילת פת עכו"ם וכד', והלא לכאו' הוי מעשים מן השפה ולחוץ גרידא, ומה ענינם בבואנו לקראת יום הדין הגדול.

 

 

בזה יבוארו אל נכון דברי מרן הגרי"ס זצוק"ל כי 'כל השנה צריכה להיות אלול', שכן כיון שבאלול מראים אנו את הנקודה הפנימית והאמיתית של האדם, נקודה נטולת רוחות שטות למיניהם, הרי נמצא דאכן מסוגל הוא האדם להגיע אף כל השנה למה שהגיע באלול, ומה שהיה מצבו עד עתה שונה הרי זהו בבחינת 'מקח טעות' שעשה עם יצרו. ומה מאד צדקו דבריו ז"ל כי כל השנה צריכה להיות אלול, דבכל השנה צריך האדם להתנהג בהתאם לצו הפנימי והאמיתי, כשם שבאלול מתגבר על אותה רוח שטות כך צריך הוא לנהוג בכל עת ועת, עד שיגיע למדרגה עצומה זו ד'כל השנה תהיה אלול' .

 

 

ומבואר, דאין ימי האלול באים ע"מ לשנות את האדם, כי אם לעוררו לשוב בתשובה, דמתוך ההתעוררות הזו ודאי ישוב ויתקן וישפר דרכיו, אך ימי האלול מיהת, לא באו לחולל את עצם השינוי, כי אם את ההתעוררות גרידא. התעוררות מהתרדמה האופפת אותנו בכל ימי השנה, תרדמת ההרגל והשגרה.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד