@7"מלפנים כאשר ידעתי – כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה

 פריה להתקרב לעבודתו ית"ש, איש לפי ערכו" – כותב מרנא רבי ישראל סלנטר זצוק"ל

 (אגרת י"ד) * כיצד כיום – אלול תשס"ז מאזינים ל"קול קורא קדוש אלול"? * הגאון רבי

 ראובן לויכטר שליט"א מבהיר לנו את עבודת ימי הרחמים – ימי האלול. *

@1 מרן הגה"צ רבי איצל'ה בלאזר כותב על רבו הגדול: "הוא הגבר אשר הקים עולו של

 אלול" מה משמעות הדבר?

מצות תשובה – כוללת את כל התורה כולה. השאלה הקשה היא, איך מתמודדים מול תביעה כל

 כך כוללת. כיצד אנו מכינים את עצמנו להזדכך מחטאנו ושהתשובה אכן תהיה רצינית ובר

 קיימא.

בתחום זה פעל רבי ישראל. יחד עם גאונותו בתורה היה גאון בפראקטיק – ב"למעשה", למצא

 נקודה מעשית קטנה שמשנה את האדם, בה מקיימים את מצות התשובה במלואה. על ידי זה הוא

 מקרב אותנו לחדש אלול.

במכתבי רבי ישראל מבואר, שהתייחס לאלול כהכנה דוקא ליום הכיפורים — למצות התשובה.

 ארבעים יום שמטרתם לצאת מהרע ולהתהפך להיות טוב.

שמעתי מהמשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה שאמר: לא היינו מוצאים ידנו ורגלנו בנוגע

 לתשובה – ללא רבי ישראל!

@1 אותו "קול קורא קדוש אלול" נשמע גם כיום?

באגרת י"ד רבי ישראל אומר שבדורות הקודמים בעת ברכת החדש של אלול, ששמעו את ההכרזה

 "אלול" – הדבר עורר פחד. אותו פחד הוליד אצל האדם שינוי — בכלל הנהגותיו ומעשיו.

אולם אם אצלינו מתעורר פחד, הוא מוליד שיתוק מסוים. מרגישים יאוש וחסרון כללי שאין

 עם מה להתחיל את עבודת התשובה. פחד ללא מעשה לא שוה כלום. צריך שיהיה אצל האדם

 שינוי בר קיימא שנשאר אצלו גם אחרי יום הכיפורים.

צריך להתבונן בצורה מעשית ובעיניים פקוחות אלו דברים פועלים אצלנו שינוי. אם אנחנו

 רואים שהיראה והפחד גורמים חלילה לנסיגה או ליאוש, צריכים לתהליך חינוכי נוסף, כדי

 שנוכל להשתייך לשינוי אמיתי, ואז אפשר לקרוא "קדוש אלול".

@1 מהי הפעולה שאנחנו צריכים אכן לעשות כדי לחוש כך?

מי שתפקידו כמחנך בישיבה או מחנך בפני ילדים, עליו קודם לבדוק בעצמו, מה גורם אצלו

 שינוי מעשה לטובה. הדברים ברורים שהדבר היחיד הגורם שינוי הוא לימוד המוסר, אמנם

 צריך לדעת איך ללמוד מוסר שיגע באדם באופן אישי.

כל ה"ווארט" של מוסר הוא – שינוי. אפשר להיות עובד ד' גדול ללא מוסר אך לעשות שינוי

 אומר רבי ישראל: "ההתהפכות מרע לטוב בלי מוסרי היא כמו בקשת הראיה בלי עין ושמיעה

 בלא אוזן" (מכתב י"ד). היינו ניתן להתקדם בעבודת ד' גם בלי לימוד מוסר, אמנם

 להשתנות בלי מוסר אי אפשר.

אדם צריך לבדוק בעצמו, איך הוא מתהפך מרע לטוב. שינוי מעשי זה הוא לא שאלה של כמות

 אלא של איכות. אפילו דבר קטן שמשתנה, הוא דבר גדול מאד.

בן העליה המוצא זאת אצל עצמו, יכול להשפיע מכוח זה לאחרים. כי אם הוא תובע מאחרים

 דברים שהוא אינו עומד בהם, חסר בדברים היוצאים מן הלב.

בעלי המוסר שהיו אחרי רבי ישראל, מרנן רבי שמחה זיסל מקלם, האלטער מסלבודקא ורבי

 ירוחם, כל אחד דיבר בסגנון שלו. הם לא העמידו עצמם באותו תוקף של יראת העונש עליו

 דיבר רבי ישראל. כיון שכל אחד דיבר לפי הסגנון שהשפיע עליו.

כשהמשגיח זללה"ה הגיע קרוב לשנות השמונים שלו, באחד ה'אלול'ים התנהג בתענית דיבור.

 אחד מבני החבורה תמה: הרי המשגיח עצמו אמר לנו בשם רבו רבי ירוחם שלא אחז מהנהגה

 זו של תענית דיבור.

חשבתי לעצמי, המשגיח הכריע, שבגילו העבודה של תענית דיבור תפעל עליו שינוי. ולכן

 התנהג בזה, אף שלא שמע מרבו כן. דרך העבודה משתנה אצל האדם ואי אפשר ללכת במסורת

 קשוחה: רבי ירוחם לא נהג כך — אז גם אצלי זה לא מקובל.

בשבילנו כיום, בלי מחנך שידריך אותנו בעבודת אלול, סתם לומר "אלול" לא משפיע.

 האוירה הכללית בעולם מנוגדת לשינוי. אם מוצאים כהיום דבר שמחולל שינוי, על ידי זה

 אפשר להחיות את הרושם של אלול גם כיום.

@1 האם החיזוק שישנו בהיכלי התורה בימים אלו, אין זה מיחזי כשיקרא ח"ו?

הטור (או"ח תר"ג) מביא בשם הירושלמי: "רב חיא מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא

 טהרה אכיל, ואי לא – אכול ז' ימים בשתא. וכתב ראבי"ה – קבלתי אלו הם ז' ימים שבין

 ראש השנה ליום הכיפורים".

מבואר, שהירושלמי מדבר באדם שיודע שאחרי כן ירד ממדרגה זו של אכילה בטהרה. והמשך

 דברי הירושלמי הם: "מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות..."

למדים אנו מדברי הירושלמי שחיזוק צריך להיות בדבר המביא לידי משהו. להיזהר בדבר שלא

 מביא לכלום, אם רק מתמקדים בחיזוק, הפסדנו בזה את מעלת הימים הללו.

כאן ישנה נקודה שצריכה זהירות רבה. מצד אחד צריך חיזוק, אך יש להשקיע בדבר שמתפתח

 הלאה. לשם כך אכן צריך לעקוב בעצמו, כדי למצא הנקודה המעשית שמסוגלת להתפתח.

רבי ישראל אומר (מכתב ל"א) שהגישה לחיוב עבודת המידות צריכה להיות כמו שניגשים אל

 חוק, בצורה החלטית — בלי פשרות. ההכרח הזה מעורר את השכל לעלות למעלה מעבר לגבולו

 הטבעי. בצורה זו האדם מכיר שיש בו כחות תהומיים, שהם באמת מובילים אותו בדרכי

 חייו.

חיזוק זה — אם הוא קשור להתבוננות פנימית — מביא להכרה ולהמשך עבודה הלאה, זהו

 החיוב של מחנך: עליו ליצור אווירת חיזוק הנותנת אפשרות להתבונן בצורה רצינית

 ואישית, כדי לגלות הדרך המתאימה לכל אחד ואחד. ונמצא ודאי, שאי אפשר להנהיג עבודה

 גורפת על נושא אחד בימי הרחמים.

המשגיח היה מדבר באלול בדרך כלל על מידה מסוימת, כמו אמת או קבלת עול וכדו', ופיתח

 את זה בצורה שכל אחד מהצד שלו היה מסוגל לעבוד עם זה. זוהי אומנות גדולה, לדבר

 בצורה מעשית על דברים פראקטיים, ועם כל זה להשאיר את תחומי העבודה פתוחים, ולא

 לסגור את האפשרות של עבודה פרטית .

@1כיצד מחזקים את לימוד המוסר?

לימוד המוסר הוא: עבודת תרגום. יש לאדם דברים הברורים לו בשכל אך הגוף אינו מבין

 שפה של שכל, אלא הוא מבין שפה של רגש. עבודת המוסר הוא להשליט את השכל על הגוף.

 שהשכל ידבר בשפה שהגוף מבין.

השאלה היא איך מתרגמים תוכן תורני לשפה שהגוף מבין. בוודאי יש בזה חכמה עמוקה

 ואריכות דברים, שמתבארים במכתבים של רבי ישראל, אולם אנסה להביא משל מעשי:

שאל אותי פעם בן משפחה, כיצד לומדים מוסר. אמרתי לו שניתן ללמוד כל קטע בשערי תשובה

 באופן שרבי ישראל לימד אותנו. כאשר פתחנו את הספר, נפתח בשער ג' שם מופיעה ההלכה

 שאסור לגנוב על מנת לצער את האדם. שכל האדם מקבל את הדבר כדבר פשוט — אמנם:

המחשתי בפניו את הדבר: אברך יושב ולומד פרק מרובה בבבא קמא ומניח ארנק מתחת לגמרא.

 לפתע הוא יוצא לכמה דקות ומשאיר את הארנק על הסטנדר. חברו שרואה זאת לוקח את הארנק

 בכיסו כדי שהלה ידע לשמור על חפציו. אחר כך השנים מחפשים יחד ובסוף הוא מוציא את

 הארנק מכיסו ואומר לו רציתי ללמדך ליזהר בשמירת ממונך. אנחנו נקרא לזה מעשה חסד.

אבל ההלכה אומרת שהוא: גנב! כעת הנושא מתחיל להתקרב אלי. אני מבין מדוע אסור לעשות

 כן. וכאן המקום לעבודה אישית: אני מתאר בדמיוני, שגם לי קורה לפעמים שאני עושה

 דברים בכוונה טובה אבל צורת המעשה אסורה.

אני רוצה לחנך את ילדי באמת, אבל אני מתפרץ התפרצות של כעס. הכוונה היא טובה מאד,

 אבל אני כעסן! כאשר אדם מתבונן בדרך זו הוא מרגיש שהדברים מדברים אליו. זה נקרא

 לתרגם את השכל לשפת הגוף. זהו לימוד המוסר!

כדי ללמוד מוסר בצורה כזאת צריך נסיון חיים. כי אדם שאין לו מספיק נסיון חיים, אין

 לו ציורים לעבוד איתם. מרן המשגיח דפוניב'ז רבי יחזקאל זצוק"ל התנגד שצעירים מדי

 ילמדו מוסר משום שחסר להם את נסיון החיים לקרב את השכל לשפת הגוף.

ניתן להחיות את לימוד המוסר על ידי התעוררות רגשית, או על ידי העמקת הרעיון בצורה

 שכלית, שניהם דברים טובים, אבל בעיקר צריך ללמוד מתוך הפראקטיק כיצד נסיבות החיים

 פעלו עלי. כך ניתן להחיות את לימוד המוסר.

צריך גם לדעת, שלא כל אחד מתעורר באותו אופן כמו השני. המשגיח אמר לי פעם, תדע לך

 שבישיבה אתה צריך לדבר לפעמים בסגנונות שונים. לפעמים צריך לדבר בהתעוררות. לפעמים

 צריך לדבר בעמקות.

@1 האם שונה לימוד המוסר באלול מבכל ימות השנה?

בעולם הישיבות לימוד המוסר הוא בצורה כללית, כמבואר באור ישראל במכתב י"ז בסופו.

 לימוד המוסר בצורה כזאת אינו מיועד לתקן דברים פרטיים, אלא הוא נותן מבט מוסרי על

 החיים. ישנם מכשולים, ואני מסכים וחושש שגם אני אינני מושלם.

אמחיש לכם את הדבר יותר. אדם שומע שיעור כללי מהראש ישיבה הכי מובחר. אם הוא לא

 הכין את הסוגיא, הוא לא יבין כלום. הבורא עולם מחנך את האדם דרך קורות חייו.

הדבר הנורא הוא, שאדם מסוגל לשבת כל החיים באותו שיעור שתפור בהתאם למידתו ולא

 לשמוע את המסר. הסיבה לכך היא, מפני שלא הכין את עצמו. הכנה זו נעשית על ידי לימוד

 מוסר במשך כל השנה, שהאדם מכין את עצמו להתמודדויות שונות בחייו.

באלול, לימוד המוסר הוא אחרת. יש אצל האדם נקודה שהוא רוצה לצאת ממנה. יש אצלו

 רשלנות בשמירת עצמו מעבירה מסוימת. על האדם להפנות את כל שכלו ומאוייו לאותה נקודה

 ולהזיז משהו קטן. חידוש זה גילה לנו רבי ישראל שאפי' שינוי מזערי מרע לטוב, שוה

 להשקיע בו את כל האלול.

באלול הצורך הוא לצאת מהעבירה. וכאן אנו מגיעים לחידושו של רבי ישראל (מכתב ט"ו)

 עיצומו של יום הכיפורים מכפר רק עם תשובה. תשובה ממשית על חלק הכי קטן של עבירה

 אחת — אבל באמת — מראה שהאדם שייך לתשובה, ואז עיצומו של יום יכפר על הכל. בלי

 אותה נקודה קטנה אמיתית של תשובה, קדושת יום הכיפורים עוברת מעל לראשו של האדם!

זוהי מחשבה נוראה. כל השנה, אני לומד מוסר שהחיים שלי יזיזו אותי. ביום הכיפורים,

 האלול צריך להזיז אותי. זהו מטרת לימוד המוסר בחדש אלול להזיז איזו נקודה באיזה

 עבירה, אבל בצורה אמיתית, שתועיל לטווח ארוך. ואז הועילה לו התשובה.

@5אדם צריך לבדוק בעצמו, איך הוא מתהפך מרע לטוב. שינוי מעשי זה הוא לא שאלה של

 כמות אלא של איכות. אפילו דבר קטן שמשתנה, הוא דבר גדול מאד. בן העליה המוצא זאת

 אצל עצמו, יכול להשפיע מכוח זה לאחרים. כי אם הוא תובע מאחרים דברים שהוא אינו

 עומד בהם, חסר בדברים היוצאים מן הלב. בעלי המוסר שהיו אחרי רבי ישראל, מרנן רבי

 שמחה זיסל מקלם, האלטער מסלבודקא ורבי ירוחם, כל אחד דיבר בסגנון שלו. הם לא

 העמידו עצמם באותו תוקף של יראת העונש עליו דיבר רבי ישראל. כיון שכל אחד דיבר לפי

 הסגנון שהשפיע עליו.

@5אולם אם אצלינו מתעורר פחד, הוא מוליד שיתוק מסוים. מרגישים יאוש וחסרון כללי

 שאין עם מה להתחיל את עבודת התשובה. פחד ללא מעשה לא שוה כלום. צריך שיהיה אצל

 האדם שינוי בר קיימא שנשאר אצלו גם אחרי יום הכיפורים.

@5אדם שומע שיעור כללי מהראש ישיבה הכי מובחר. אם הוא לא הכין את הסוגיא, הוא לא

 יבין כלום. הבורא עולם מחנך את האדם דרך קורות חייו.

הדבר הנורא הוא, שאדם מסוגל לשבת כל החיים באותו שיעור שתפור בהתאם למידתו ולא

 לשמוע את המסר. הסיבה לכך היא, מפני שלא הכין את עצמו. הכנה זו נעשית על ידי לימוד

 מוסר במשך כל השנה, שהאדם מכין את עצמו להתמודדויות שונות בחייו.

@5לימוד המוסר הוא: עבודת תרגום. יש לאדם דברים הברורים לו בשכל אך הגוף אינו מבין

 שפה של שכל, אלא הוא מבין שפה של רגש. עבודת המוסר הוא להשליט את השכל על הגוף.

 שהשכל ידבר בשפה שהגוף מבין.