דבר ד' הוא מציאות של ברכה
הגאון רבי חזקיהו יוסף הכהן רוט שליט"א ראש מוסדות "בית דוד"
ישנם כיום אנשים שחושבים רח"ל שאלול הוא
המצאה של בעלי המוסר, אשר רק בני עלייה אמורים להיות מיוחדים בחודש זה בהנהגותיהם כמו
תענית דיבור וכדומה, ואילו יהודי מן השורה פטור מחומרא
יתירה זו, וניתן לראות זאת בכך שיש כאלו המזלזלים בתקיעות השופר של חודש אלול.
לאמיתו של דבר, תקנה זו של התקיעות שתיקנו חז"ל, מוזכרת
בפרקי דר' אליעזר )פמ"ו( ומובאת ברא"ש סוף מס' ר"ה ולהלכה בטור סי' תקפ"א, וזה לשון הטור:
"בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל
לוחות האחרונות, והעבירו שופר במחנה משה עלה להר כדי שלא יטעו אחר ע"ז,
והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנא' עלה אלוקים בתרועה וגו'. לכן התקינו חז"ל
שיהיו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה, וכל החודש
כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וכדי לערבב
השטן".
והנה, הטעם של 'כדי לערבב השטן' המוזכר בדברי הטור, פירושו כמו שהוזכר
בגמרא הטעם מדוע תוקעים תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, שהוא כדי לערבב את השטן, וברש"י שם פירש: שעל
ידי שמראים חיבוב המצווה משתתק השטן. והנה לא ראינו מימינו מי שיזלזל בתקיעות של
ר"ה ויאמר שדי לו במה ששמע תקיעות דמיושב, ואין
צריך לשמוע עוד, אלא מקפידים מאד לשמוע מאה קולות, והכל כדי לערבב את השטן.
וא"כ בוודאי שיש ללמוד מזה שאסור ח"ו לזלזל גם בתקיעות של ימי אלול, שהם
גם כן באותו גדר.
בשעה ששומע קול התקיעות אחרי תפילת שחרית, זה הזמן לחשוב על סדר יומו,
להתבונן במה שהוא עלול להכשל וכיצד למנוע המכשולים הנקרים בדרכו. ומובא בטור שיש
מקומות שתוקעים ב' פעמים, ביום ובלילה, והטעם נראה משום שאינם דומים הניסיונות של
יום לניסיונות של לילה, וצריך התעוררות חדשה ביום ובלילה.
ולפי זה מובן שמי ששומע התקיעה כאשר רגלו אחת כבר מחוץ לכותלי בית הכנסת,
אין ביכולתו לעשות חשבון הנפש, שהוא עיקר מטרת התקיעות, כיון שמחשבתו ולבו כבר
נמצאים במחוזות אחרים.
@9"אלול" הראשון שעבר על כלל ישראל
היה אותו אלול שמשה רבנו עלה למרום לאחר חטא העגל, ומובא בפרקי דר"א שבאותו זמן שמשה שהה במרום כדי לקבל את הלוחות
השניות, היו כל ישראל עסוקים בצום ובתפלה ובתשובה, כי אמנם משה לבדו עלה אל
האלוקים, אבל הוא היה שליח של כלל ישראל, וכולם יחד היו צריכים להיות ראויים
לסליחה וכפרה.
ובוודאי שאותה סליחה ששמע משה "סלחתי כדבריך" היתה בזכות אותם
ארבעים יום אלה, ואילו היו פוחתים מהם יום אחד לא היו בדרגה זו, ומי יודע אם היו
זוכים לאותה סליחה. ואותם ארבעים יום, חוזרים אלינו מדי שנה בשנה, לכן אל לנו
לדחות אפילו ביום אחד את ההתעוררות של אלול, וחובה לנצל כל יום ויום כדי שתהיה
איזו עליה, ואז נוכל לבטוח בסליחה וכפרה של יום הכיפורים.
@9בפרשת ראה נאמר: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה",
הפסוק פותח בלשון יחיד "ראה", וממשיך בלשון רבים "לפניכם".
וביאור הדבר נראה: דהנה אברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק
בנו, ולקח עמו גם את אליעזר ואת ישמעאל. בדרך ראה אברהם את הר המוריה, וענן קשור
על ההר. אברהם הבין שאין זה סתם ענן אלא ענן זה הוא סימן של השראת השכינה.
אח"כ שאל את מלוויו מה הם רואים על ההר, יצחק השיב שרואה ענן, ואילו אליעזר
וישמעאל לא ראו. ראה זאת אברהם ואמר להם: "שבו לכם פה עם החמור", עם
הדומה לחמור, כי עיניהם לא זכו לראות ראייה רוחנית.
גם כאן יש לומר, הקב"ה נותן לנו את התורה ואת המצוות, נתינה זו היא
מציאות של ברכה, אך לא כל אדם זוכה לראות את הברכה בעיניו. פעמים רבות הברכה נראית
כקללה, והקללה נראית כברכה. מי שיש לו עיניים זכות רואה לפניו את הברכה, כמו שהוא
רואה את היד לפני העיניים, אך אלה הם יחידי סגולה. לרבים לא ניתן אלא לשמוע
ולהאמין שזו ברכה, היא נמצאת לפניהם אך אין הם רואים אותה. לפיכך נאמר 'ראה' בלשון
יחיד, כי אמנם השי"ת נותן ברכה וקללה לרבים - 'לפניכם', אך 'ראייה' של ממש,
יש רק ליחידים.
כן הדבר גם לגבי ההכנה לימי הדין. יחידי סגולה מסוגלים "לראות"
את המשפט המתקרב, הם חשים את חרדת הדין כדבר מוחשי ביותר, ואילו אחרים צריכים
להסתפק בשמיעה, בידיעה ששעת הדין מתקרבת.
@9במדרש נאמר, "לימדונו רבותינו למה אין מפסיקין
בקללות, א"ר חייא בר גמדא, לפי שכתוב מוסר ד' בני אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו, אל
תעשה את התוכחות קוצין קוצין
אלא אחד קורא את כולן". וביאר המגיד מדובנא
זצ"ל דברי המדרש ע"פ משל לאחד שבנו היה חולה, בא הרופא ובדק אותו, וקבע
שעליו לקחת תרופות חזקות על מנת שיקיא הרבה, אמר לו האב הלא בני הוא חלוש ואינו
יכול לסבול תרופות חזקות, אמר לו הרופא אל תדאג, גם אני יודע זאת, ורשם לו רשימה
ארוכה של סמים חזקים, אח"כ הביאו את התרופות, ושולחנו של הבן החולה התמלא
בתרופות שריחן החריף היה נודף, ואמרו לו שכל זה עליו לבלוע, מיד קיבל הבן בחילות
איומות והקיא וחזר והקיא עד שהבריא.
כך הוא בתוכחות, עיקר תפקידן להפחיד אותנו כדי שלא נגיע למצב בו יתקיימו
חלילה, ולכן עלינו לקרותן בבת אחת ולא להפסיק ביניהן, כדי שיעשו רושם ויפחידו את
האדם שעי"ז יחזור אל הקב"ה ויקיא את העוונות
מתוכו. ובאמת כתב האוה"ח הק'
שאין התוכחות מקשה אחד, אלא יש בהן חלקים שונים וכל חלק נאמר בלשון מיוחדת,
עיי"ש.
בוודאי שאין זה נעים להתעסק במוסר ובתוכחות, שריח לא נעים נודף מהם. היינו
מעדיפים להעלים עין מחסרונותינו ולצאת ידי חובה בלימוד זכות, אך אם עי"ז נתעורר ונשנה את דרכינו, הרי ניצלנו מהעונש האמיתי
שהוא הרבה פחות נעים.
@9עוד שם במדרש: "שמעו והאזינו אל תגבהו, שמעו לדברי תורה ואל תגביה
את אזנך משמוע דברי תורה, כי ד' דבר, והיכן דיבר, מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו
תועבה". ובכוונת המדרש נראה, שהנה נדמה לנו שיש "מציאות החיים",
ויש דברי תורה שפורחים באוויר, דהיינו דברים רוחניים. אך באמת אין זה כך. הנה פעם
חשבו שעץ או ברזל הם דברים מוצקים וחזקים, אח"כ גילו שהכל מורכב מחלקיקים
זעירים, 'אטומים', וגם הם אינם דבר מוצק אלא מורכבים מחלקים רבים התלויים על
בלימה. בסופו של דבר נמצא שכל הבריאה אינה קיימת אלא על דבר ד' שהוא מחזיק את כל
הבריאה בכל רגע ורגע, והוא המציאות האמיתית של הבריאה, שאין מציאות חזקה ממנו. ואם
כן מי שעוסק בדבר ד' עצמו, בדברי תורה, הרי הוא עוסק במציאות האמיתית, וכל העוסקים
בענייני העולם הם דומים לעומתו כעוסקים בדמיונות.
זו כוונת המדרש, שמה שנאמר "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את
הברכה אשר תשמעון", ביאור הדבר שאין הברכה במה
שעינינו רואות כברכה, בכל קנייני העוה"ז, שכל זה אינו דבר קיים, ואין לו
מציאות אמיתית, אבל העוסק בתורה ובמצוות הרי יש לו את הברכה בעצמה, משום שרק דבר
ד' הוא דבר קיים באמת, והוא המציאות האמיתי היחידה של כל הבריאה כולה.
דוגמה לזה, מה שנאמר בחז"ל )שבת נז.(:
"אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ותקע קנה בים
ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי". הנה לכאורה יש כאן ברכה מרובה,
נעשה אי חדש בים, ועתיד להיות כאן כרך גדול, אך מקללה לא תצא הברכה, ובסופו של דבר
החריבה מלכות רומי את בית המקדש ועם ישראל יצאו לגלות. כשייסדו את המדינה היו
בטוחים שיש כאן הצלה לעם ישראל, מדינה עצמאית עם נשק, עם יחסים דיפלומטיים, לא עוד
עם נרדף, אך כיום המצב עגום, אין בידינו להושיע, חסרה כאן הברכה האמיתית שהיא
"דבר ד'".
כך היה בזמן שהיתה השכלה והתבוללות, התפעלו מיופיה
של התרבות של גרמניה, חשבו שזו פיסגת האנושות, ובאותו
זמן קם המגיד מקלם )כפי שהעיד הרב מזא"ה רבה של
מוסקבה(. והכריז, מאותו מקום ממנו יצאה התרבות והשירה, יצאו בעתיד ספרים בהם ילמדו
כיצד לרצוח את היהודים. המגיד מקלם לא היה נביא, אך הוא ידע שכך הן דרכי התורה, מה
שמנוגד לתורה הרי זו קללה, ואין זה משנה מה רואים ברגע זה, בסופו של דבר המציאות
האמיתית תתגלה.
חושבים שכאן ושם מוכרחים לוותר, אי אפשר להלחם נגד המציאות, אך יש לדעת
שוויתור על תורה ומצוות אין זה אלא וויתור שמוותרים על הברכה, יהודי פשוט אינו
יכול לראות זאת, אך עליו להאמין למה שהתורה אומרת, ורק יחידי סגולה רואים זאת
בעיניהם.
