הורית דרך תשובה - ליקוטי דיבורים והוראות למעשה התשובה
חיזוק ותשובה ע"י קבלה בפרט מסויים
יש עוד ימים ספורים עד יום הכיפורים, הבה ננצל אותם.
הרי רואים שאמרו חז"ל )קדושין מט(: "המקדש את האשה ואמר על מנת
שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". נמצא שברגע אחד
אפשר לשוב, והרי יש לנו עוד שני ימים!
אך לא די לחשוב באופן כללי על ענין התשובה, אלא יש לקחת איזה פרט ולהתחזק
בו. כל אחד יודע נגעי לבבו. כולם מבינים את חשיבות ענין התפלה, ובכל זאת מצב התפלה
חלש. וכבר אמרו )ברכות ו( על הפסוק 'כרום זלות לבני אדם' - "אלו דברים שעומדים
ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהן". ולכן יש להזהר מאוד בתפלה כראוי.
ולימוד התורה, הוא מעל לכל. שכאשר ריקנים מלימוד, לא שקועים בלימוד ולא
רוכשים את הלימוד, אי אפשר להעמיק בשום דבר. ואמרו חז"ל )סוכה מו(: "מדת
בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק, אבל מדת הקב"ה כלי מלא מחזיק, ריקן
אינו מחזיק". כשמשיגים מסכת אחת - יכולים ללמוד ולהשיג מסכת נוספת. וכל אחד
יכול לעלות, ללא יוצא מן הכלל. כולם יכולים לדעת מסכת ועוד מסכת.
נתחזק נא. הרמב"ם הוא ספר הלכה, והוא פסק בהלכות תשובה מהו 'אלול' מהו
'ראש השנה' ומהו 'יום הכפורים'. אלו הן הלכות גמורות, כמו הלכות שבת וכדומה, שיש
דין, יש ראש השנה, אם זכה נחתם לחיים לפי רוב הזכויות, ואם לא אז תלוי ועומד, וכל
הלכות תשובה הן הלכות כשאר ההלכות. הבה נתחזק.
*
"וישעי - ביום
הכפורים"
אנו נמצאים בעיצומם של ימי הדין. גדול יום הדין ונורא הוא! שמואל הנביא
פחד! "דילמא חס ושלום לדינא מתבעינא" )חגיגה ד(, ואנחנו אדישים. חושבים
- היום יום שני, מחר יום שלישי, וכך יהיה שוב יום שלישי, וזהו.
שמעתי ממרן ה"חפץ חיים" זצוק"ל, וכך גם כתב מרן ה"בית
הלוי" זצוק"ל, שהאדם סבור תמיד, שכאשר ישאלו אותו על מעשיו שאינם כראוי,
הוא יתרץ את עצמו בתירוצים שונים, ועל כל חטא יש לו קצת תירוץ. ואולם 'מלכותא
דרקיעא' כעין 'מלכותא דארעא'. וגם שם יש סניגור וקטיגור, וכאשר יחפש תירוץ ויסביר
את עצמו, אז יראו לו ממעשיו שלו עצמו שסתרו תירוץ זה. כגון שכאשר יתבעו אותו על
לימוד תורה וישאלוהו מדוע לא למדת, והוא יאמר - עסוק הייתי או עייף, יראו לו מעשים
אחרים ויטענו לו - איך זה שביחס לענינים אחרים לא היית עסוק? זה כוונת חז"ל
ש"יוכיחו אותו לפי מה שהוא". יראו לו לאדם את הסתירה במעשים שלו עצמם,
כל אחד לפי דרגתו, ואז לא יהיה מענה.
כך הוא המצב בכל שנה, בכל ראש השנה, בכל יום הכיפורים,
נשארים אותו הדבר!
אך האמת היא שאין זה אותו הדבר. שהרי כל אחד יודע בעצמו שאיננו טוב יותר
מכפי שהיה בשנה שעברה, אולי אין זה כך אצל כולם, ואינני יודע לומר על אחרים. אבל
כל אחד לעצמו יודע היטיב - אני אינני טוב יותר משנה שעברה. ואם האדם אינו טוב יותר
- בודאי הוא גרוע יותר!
האם יש מי שמדבר על ביטול תורה? האם יש אצלנו את הפחד מרגע של ביטול תורה.
בודאי שלא, וכי מהיכן יהיה, הרי זה כבר "עבר ושנה" שהוא בגדר של
"הותרה לו"! האם זוכרים ביום יום לקחת בחשבון את השיקול של ביטול תורה?
כך גם בעניני תפלה ועוד ענינים, שלא מביאים אותם בחשבון כלל, לא מדברים עליהם. רק
כאשר רוצים להפטר מהשני ולהתחמק ממנו - יכולים לומר לו שזה ביטול תורה, אבל האם
האדם לעצמו חושב על כך?
בעל ה"פרי מגדים" כותב, שזה הכוונה "מצדיק רשע ומרשיע צדיק
תועבת ד' גם שניהם". שאם האדם מחזיק בהנהגה סותרת, שכלפי הרשעים הוא דן
לזכות, וכלפי הצדיקים הוא דן לכף חובה בדקדוק, אז זה תועבה משני הצדדים. זהו דין
שמים, דנים על הסתירה באדם מיניה וביה.
נתחזקה נא כולנו יחד. אם נעשה חשבון, אם לא נתעלם, אז נוכל לזכות ל'ישעי'.
לזכות לחלק של הכפרה של יום הכיפורים. אם מקיימים את ה"אורי", של ראש
השנה, מתבוננים, עושים חשבון, אז זוכים ל"ישעי". אבל בלי זה, אי אפשר
לבא למלך או לחבירו ולומר לו - תמחל לי! מדוע אמחל? אם חטאת - מדוע שאני אמחל? לך
מותר לעשות הכל, ואני אמחל? ואצלנו יש שעושים חטא פעם ופעמיים ושלש!
זכורני מלפני עשרות רבות בשנים, שהמשגיח )מרן הגה"צ רבי יחזקאל
לוינשטיין זצוק"ל(, דיבר בישיבה בקלעצק בערב הימים הנוראים, וסיפר שבחור ניגש
ואמר 'שנה טובה', וביקש מחילה. ומרן המשגיח אמר לו, מדוע למחול? אולי אינני צריך
למחול? עדיין אינני מוחל, אם תאמר על מה מדובר, אראה אם צריך למחול! אולי אינני
צריך למחול? - סבורים שתשובה ומחילה היא ענין של מה בכך, כל אחד נגש לחבירו ביום
כיפור ומבקש מחילה וחבירו אומר 'מחול לך'. חושבים שניגשים לפני הקב"ה, ומבקשים
"סלח לנו כפר לנו", מבלי להתבונן בחומר הדבר שעשה, וחושב שיוצאים בזה
ידי חובת תשובה וזוהי תשובה.
חזקו נא ונתחזק!
*
החזק במוסר
"ד' אורי - בראש השנה". כל אחד צריך להתבונן, לקחת את עצמו
ולעשות חשבון. בודאי שיש להקב"ה את החשבון, הכל נסקר לפניו בסקירה אחת. @1אבל
רוצים שאנחנו נעשה את החשבון@2, ואז נזכה ל"ישעי - ביום הכפורים".
יש לנו את מה שקבלנו מרבותינו שבדורות הקודמים, וכך כתבו רבינו יונה
וה"מסילת ישרים", שיסוד עבודת ד' הוא שהאדם יחיה עם חשבון. והזמן של סדר
מוסר הוא זמן של חשבון, ובלי זה אי אפשר להגיע לכלום.
אך רק אם לומדים כפי שצריך, אז הוא כמו הקב חומטין שמועיל! צריך ללמוד,
ואחר כך להתבונן, הנה עבר יום, עשיתי מעשים שונים, והרי זה כפי שנהלתי עסק ביום
זה, מה עשיתי? הזמן של סדר מוסר צריך להיות עם לימוד מוסר, וגם הזמן של תפלה הוא
כספר מוסר, כאשר שומעים בתפלה מה שמתפללים - הרי זה כספר מוסר. ואז כולי האי
ואולי!
אנו מוצאים בחז"ל דוגמאות שונות, של התעוררות מפסוקים אצל האמוראים.
כמו הגמרא במסכת חגיגה )ה.(: "רבי יוחנן, כי מטי להאי קרא בכי; 'וקרבתי אליכם
למשפט והייתי עד ממהר' וגו', עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו, תקנה יש
לו"? ואמרו עוד שם: "רבי אמי כי מטי להאי קרא בכי; 'יתן בעפר פיהו, אולי
יש תקוה', אמר כולי האי - ואולי!". וכך כמה מאמרים שאמוראים בכו, ואנו אומרים
פסוקים וממשיכים הלאה, ואין אצלנו מצב של בכי, לא בוכים ולא שום דבר, עוברים הלאה.
נשארו ימים ספורים, הבה נקח את עצמנו בימים אלו, שכל אחד יחשוב ויתבונן. אולי יש
תקווה
*
מוכרחים שינוי מהותי
עוברים אנו ימים גדולים, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. מה רוצים
מאתנו, מה המכוון בימים נעלים אלו?
איננו מדברים מ"אנשי הרחוב", שם ההבנה על ימים אלו היא שטחית. הם
מבינים שחודש תשרי הוא חודש של חגים, זהו חודש של ימים טובים, קונים חליפה חדשה או
נעלים חדשות לכבוד יום טוב, ורוחצים לכבוד החג. אבל גם אנחנו נשארים מבחוץ. אפילו
אם מאריכים יותר בתפלת "שמונה עשרה", האם כל מה שמבקשים הוא להאריך
ב"שמונה עשרה"? האם זה כל המכוון? הרי מה שרוצים בעיקר הוא ההמשך! מה
שנעשה לאחר תפלת ה"שמונה עשרה" הארוכה!
גם על תקיעת שופר נאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". אך
פשוט שאין הכוונה והתכלית שעל רגע של התקיעה תהיה חרדה ופחד, כי מה החשיבות שישנה
לאותה חרדה רגעית? מה התוצאה אם רק בראש השנה אנו נחרדים. עיקר הכוונה של
""ועם לא יחרדו" הוא, שלאחר שישמעו את קול השופר תהיה חרדה, נשאר
חרדים מפחד עוזו. אך אם לא תהיה חרדה אחרי כך, הרי זה כהכנסת מחט בים שאין לה ערך.
אסור להרגיע את עצמנו בדברים אלו, בעבודה הרגעית, במה שאפשר שהוא התפלל טוב
יותר. כי אמנם אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אך לא זוהי עיקר הכוונה הנרצית
מראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. זה לבד אינו מכריע את הדין, ולא זה
העיקר, אלא בתוצאות שיבואו אחר כך.
ימים אלו צריכים לגרום לתוצאות, ואם אין תוצאות הרי זה כאילו לא אמר כלום.
כך הוא באופן כללי אצל כולם, ובפרט אצל בני תורה שמבינים יותר, עליהם להבין שלא
לזה מתכוונים. ואמנם אין מדובר שצריך להגיע לכל מה שכתב רבינו יונה ב"שערי
תשובה", אבל לפחות שיזוז משהו, ואילו אצלנו לא זז שום דבר, לא מתפעלים!
אסור לנו לרמות את עצמנו, אלא מוטל עלינו להיות בגדר של 'ניצב' -"אתם
נצבים". מלשון "והנה ד' @1ניצב עליו@2", שנהיה 'מקום' שהקב"ה
יכול לעמוד עליו, שיהיה בסיס מוצק.
*
@5קבלה על העתיד
יודעים אנו שבתשובה יש כמה חלקים; חרטה, עזיבת החטא,
קבלה ווידוי.
לנו נדמה שהחלק הקשה ביותר בתשובה הוא הקבלה, שעלי לקבל עכשיו על כל השנה,
שלא אעשה מעשה פלוני שהורגלתי בו, ואין זה קל לקבל.
ואמנם, אני אומר תמיד לבחורים בענינים שונים - אינך צריך לקבל עכשיו קבלה
גדולה, כי אתה מפחיד את עצמך על ידי קבלה לחודש או לשנה שלמה. אלא תקבל על עצמך על
סדר אחד, למשל, שתבא בשעה תשע לסדר, ולא תזוז מהמקום עד שעה אחת באותו יום, רק
היום! ותקבל לעצמך - אם לא אקיים - אתן קנס. ולמחרת, אם אתה רואה שהנך יכול לעמוד
בזה - תקבל שוב, ואם ביום השלישי לא תוכל לעמוד בזה - אל תקבל, ותדחה ליום אחר, כי
קבלה לזמן רב היא מרתיעה.
כל אחד מאתנו יתחזק במה שמרגיש שצריך לחזק, לשמור את הסדרים, את התפלה,
להיות שקוע בלימוד, לחזור על המסכת, וחשוב מאד לגמור את המסכת, וכן יש לקבל על
עצמו עול מלכות שמים, ולדעת שצריך להתבונן. כל אחד יודע את נגעי לבבו במה הוא צריך
להתחזק, האחד במעשים והשני במחשבה וכדומה, לעשות גדר.
ואין צורך לקבל על הכל בפעם אחת, כי זה יכול להרתיע, אלא לקבל על חלק
מהדברים. למשל, כאשר אתה קם בבוקר, תחליט שבסדר מסויים זה תשב במקומך מבלי לזוז,
או שבסדר הזה לא אסדר ענינים אחרים שיש לי לטפל בהם, ולמחרת תחליט על סדר נוסף,
וכך יום נוסף, עד שיהפך להרגל שנעשה טבע. אחר כך לקבל על הסדר השני, ולא לקבל מיד
על הכל כדי שלא ירתיע אותו.
כמו כן יש לקבל רק קבלות קלות, ולא קבלות כבדות שיכבידו וירתיעו. לכולם יש
חשק ללמוד מסכתות. יש גם לבא בזמן לתפלה וללימוד, לחשוב ולהתבונן שהנה זה בא היום
הקדוש. שד' יעזור שנתחזק ויהיה טוב לכל הציבור.
*
@5המחילה אינה בטוחה
כשאנו אומרים ומתוודים 'אשמנו' 'בגדנו' וכו', עלינו להבין שאין מי שיודע אם
בשנה הבאה גם כן אוכל לומר 'אשמנו'. אי אפשר להסתמך על כך, שגם אם אינני בסדר
יגיעו שוב ימי הסליחות בשנה הבאה. בני אדם מביטים על הכל באדישות, בהרגל. אומרים
'אשמנו' בידיעה שלמחר יהיה אותו 'אשמנו', שלמחרת יום כיפור יהיה בדיוק כמו היום.
הרי זה ממש עשיית ליצנות, הוא מרגיש שהנה יהיה יום כיפור גם בשנה הבאה. ויש לדעת
שאין להסתמך על כך.
לא לגשת עם הרגשה שיום הסליחה והמחילה מונח כבר בכיס! מי אמר שיש כאן סליחה
ומחילה? ובמציאות רואים שאין זה פשוט שישנה סליחה ומחילה, שהרי העולם שרוי בצרות.
היתה מלחמה שנהרגו בה מליוני איש, וגם היום יש לכל אחד בעיות ועגמת נפש. מי שקרוב
לבני אדם ומדבר אתם, רואה שכאשר מדברים עם אדם בינו לבין עצמו, גם האדם העשיר
והמסודר והטוב ביותר יודה שיש בלבו הרבה עגמת נפש. היה אצלי פרופסור מלומד עם
אשתו, ואמר שהוא שבור מאד, יש לו הכל ויש לו ילדים, והוא אינו יודע אם הם... אין
לו חיים, טוב לו - אבל לא טוב לו. אין בעולם מי שהוא מאושר לגמרי, יש תשלום על הכל!
מתי טוב? רק כאשר האדם יודע מה הוא, יודע שיש בורא עולם, ויודע שכל דבר ממנו! הוא
יודע כפי שכתוב "בנים אתם לד' אלקיכם", אז טוב לו, טוב לו בכל הזמנים
ובכל המצבים.
בני תורה צריכים להראות ולהוות דוגמא, בבחינת "וראו כל עמי הארץ כי שם
ד' נקרא עליך ויראו ממך", עלינו להיות דוגמא איך צריך להראות 'אדם'. לא צריך
להיות 'סוחרים', אבל כל אחד צריך להבהיר לעצמו מה דורשים ממנו, במה שנוגע לתורה,
לתפלה, למדות, במה שנוגע בין אדם לחבירו ובין אדם למקום. הכל צריך להיות ברור,
ולדעת שאני בא עם הפתק הזה, שעל זה אני מבקש וענין זה אני מקבל על עצמי.
*
@5כל אחד צריך לקבל להשתפר
ובעיקר בתורה
כל אחד צריך לצאת עם החלטה להיות טוב יותר, לקבל על עצמו איזה ענין, לדעת
שיש ראש השנה ויוה"כ, וצריך לבא "לפני השם", לפחות עם משהו קטן. כאשר
באים לשר - מחפשים מתנה קטנה שאפשר לבא אתה ולתת לו, ועל ידי זה להכנס עמו בדברים.
]בחוץ לארץ לפני המלחמה, כאשר רצו לבא לשר, וחפשו עצה לבא, שלחו מתנה למטבח, ואז
נכנסו למטבח והצליחו להתחיל לדבר אתו[.
הדבר שהוא ראש וראשון שיש לכל אחד לקבל, הוא בענין הלימוד. ברוך ד' שכמעט
כולם גמרו את המסכת, למדו את המסכת, וכאשר יעבור זמן נוסף נדע בעזר ד' מסכת נוספת,
וכן הלאה, והיום זה כבר נקרא גאונים ולומדים. אין צורך לחפש את החידושי תורה ואת
הפלפולים, אלא מהלימוד עצמו עולים חידושים בראש, שהרי לא מדובר שלומדים רק פירוש המילות
- עברי טייטש. יש ללמוד ולדעת, ולהתחזק מאוד בלהיות שקוע בלימוד )ליגן אין
לערנען(, ולהיות שקוע בלימוד פירושו "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך".
יש לשמור את הסדרים, ואת התפלה, יש שהולכים לישון מאוחר, או אף שהולכים
מוקדם אך שוכבים במטה ומדברים ומשוחחים יחד, מתאספים בחדרים, ויש ללכת לישון בזמן.
אמנם אני מדבר כך, ומי יודע איך אני אהיה. אני כבר אדם זקן, אבל מה שאני יכול עלי
לעשות. ואני מבקש - "והיה מחניך קדוש"! הרחוב טרף, ועד כמה שאפשר להמנע
מלנסוע - יש להמנע ולא לנסוע. וסיפרו לי שכך הוא המצב אפילו בירושלים! והיה מחניך
קדוש!
יש להתעלות בלימוד, המתעלה בלימוד אינו עושה טובה לאף אחד, אלא לעצמו, הוא
מתעלה בלימוד ונעשה גדול בתורה, יהיה לו טוב, וגם בסידור החיים יהיה לו טוב יותר,
הוא יהיה חכם ומבין יותר, ויסתדר טוב יותר. הרי מחפשים את הטוב, ויהיה קל יותר
בפרנסה.
עלינו לדעת ולזכור את המילים שדברנו - "אכן יש ד' במקום הזה, ואנכי לא
ידעתי". @1שד' יתן לנו כתיבה וחתימה טובה@2.
כסדר הזה יעשו לפני - מתוך שיחת קודש מרבנו הגדול מרן
נ"ע
שנכתבה ע"י הרב הגאון רבי ברוך מרדכי שנקר
שליט"א.
שלוש עשרה מידות5@
ישנן י"ג מדות הרחמים, כמו שאמר הכתוב )שמות לד ו-ז(: "ד' ד' ק-ל
רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה
ונקה", שבהם אנו מעוררים רחמים. ראיתי את יסוד הדברים שנבאר, )עיין "אור
הצפון" ח"א עמ' קטז( אך ברצוני להטעים אותם.
מדות אלו הן אופן הנהגתו יתברך עם הבריאה, שהרי 'לית ביה תפיסא כלל', שאין
לנו שום תפיסה כלל בו עצמו יתברך, וכל הכרתנו היא כפי הנהגתו בעולם, ואלו הן המדות
שבהן הוא מנהיג את העולם.
@5מידת רחמים בעצם הבריאה
והנה אמרו חז"ל )ר"ה יז(: "ד' ד', אני הוא קודם שיחטא האדם,
ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה", ע"כ. ומפורש גם שכבר לעצם
הבריאה, שיתף הקב"ה מדת הרחמים. שהרי נאמר "בראשית ברא @1אלקים@2",
ומביא רש"י מאמר חז"ל )ב"ר יב טו(: "ולא נאמר @1ברא ד'@2,
שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין ]שהוא שם אלקים[, ראה שאין העולם מתקיים,
הקדים מדת הרחמים ושיתפה למדת הדין". והיינו דכתיב )בראשית ב ד( "ביום
עשות @1ד' אלקים@2 ארץ ושמים". ואם כן לעצם קיום הבריאה נצרך את שיתוף מדת
הרחמים, וזהו ד'.
@5מידות רחמים בהנהגת העולם
ואמנם מידות הרחמים, שראה משה רבנו בניקרת הצור, @1אלו הן מידות רחמים על
המשך הנהגת העולם@2. וכאשר מגיעים לי"ג מדות נצרך עוד @1ד'@2, עוד מדה והנהגה
של הקב"ה בעולם - "אחד קודם שיחטא". והיינו שצריך רחמים קודם שיחטא
האדם. לא די ברחמים שנהג בהם בתחילת הבריאה, אלא צריך רחמים נוספים על המשך קיום
הבריאה.
ועוד צריך מדה נוספת של רחמים @1ד'@2 - "לאחר שיחטא ויעשה
תשובה". שלאחר החטא לא די במדת הרחמים שהייתה קודם החטא, וצריך מדה שניה של
רחמים, )גם לאחר התשובה(. אלו הם ענינים שאיננו מבינים, אך כך מבואר בחז"ל.
ואלו הן מדותיו יתברך שאין לנו תפיסה בהן וכל אחת היא בלי גבול ובלי תכלית.
נמצא שיש שלש מדרגות וקומות של מדות הרחמים, אחת לעצם הבריאה, אחת קודם
שיחטא, ואחת לאחר שיחטא. )א"ה, צ"ע בכל זה, דלכאורה "ד' קודם
שיחטא" הוא הוא מדת הרחמים שבעצם הבריאה, דאותה מדת רחמים שבבריאה היא הנצרכת
לקיום הבריאה, והיכן יש כאן צורך לדרגה נוספת, אחת לעצם הבריאה ואחת ל'קודם
שיחטא'. ויש לעיין(.
@5כל מידת רחמים הוא 'שיעור
קומה' נוסף על המידה שקדמתה
לאחר מדות הרחמים האלו, ישנן מדות נוספות בהנהגה עמנו: "ק-ל, רחום
וחנון, ארך אפים, ורב חסד ואמת", שכל מדה אחת מהן היא הנהגה נוספת, וצריך
להגיע למדה מיוחדת של חסד, ולמדה של אמת, ובלעדיהם אין קיום, )וכל אחת מהן מכילה
עולמות של חסד ורחמים, בלי גבול ותכלית(. ואחרי זה עוד מדה נוספת של "נוצר
חסד לאלפים", ורק לאחריהם באה מדת "נשא עון".
והיינו, שהשלוש עשרה מידות, הם שמות ומידת רחמים בפני עצמם. ובכל מידה
ומידה יש תוספת מדריגה ושיעור קומה נעלה יותר של רחמים, מעבר ל'מידה' שקדמתה. ופגם
העבירות הוא נורא, שיש צורך בכל המדות הנזכרות, כדי להגיע למדת "נשא
עון"! צריך מדות רבות מאד כדי להגיע למדה ולהנהגה של "נשא עון".
ומדוע? כי העוון מקלקל הרבה, ויש צורך בהקדמה של מדות רבות. כביכול צריך להקדים
מלחמות רבות כנגד העוון והמרידה בד'. צבא שלם של מדות הרחמים. שהרי כמה עולמות של
רחמים מונחים במדות הראשונות, של "ד' ד' א-ל רחום וחנון" וכו', ואין זה
מספיק, אלא צריך שתבא מדת "נשא עון".
ולמרות כל זאת, אחרי כל הרחמים העצומים, אמרו חז"ל )ר"ה יז(:
"נשא עון ועבר על פשע", למי נושא עון, למי שעובר על פשע. כלומר, שמדת
"נושא עון" אין כל אדם זוכה לה, אלא למי שעובר על פשע ומעביר על מדותיו.
ועיין לקמן.
@5י"ג מידות הם היסוד
לתשובה
י"ג המדות הן יסוד לתשובה. משה רבינו התפלל ובקש מחילה, ואמרו
חז"ל )ר"ה יז(: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה
סדר תפלה, אמר לו, @1כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל
להם@2", ע"כ. והיינו ששלוש עשרה המידות של הרחמים, הם המהלך של 'תשובה'
והדרך לכפרה.
והנה אנו אדישים מאד )מתוך חוסר ידיעה(, ולא רק שאין לנו התבוננות ועמקות,
אלא שאין לנו הבנה כלל ואפילו לא הבנה שטחית, כפי שמדברים עם ילד. אומרים לו דברים
של טוב, על מה שנצרך ומוכרח לקיום העולם וכדומה, והוא עומד וצוחק. כדוגמת מלך
שידבר עמי, ואני אשחק ואעשה ככל העולה על רוחי.
וביותר, שמדת "נושא עון", כוללת את @1עצם הדבר שהקב"ה מחזיק
ונושא את העוון@2. כמו שכתב ב"תומר דבורה" )פ"א(, שהאדם חוטא עם
הכח שהקב"ה נותן לו בידיו, וגם אחרי זה ממשיך להתקיים למרות שהחטא תובע את
פרעונו. )וראה בתומר דבורה שם(.
@5חיוב דקדוק המעשים,
ע"י מידת 'נושא עוון'
היום אי אפשר לדבר עם אנשי העולם, גם עם פרופסורים ומלומדים. מדברים אליהם
דברים של טעם ואין הם מבינים. אמנם הם שומעים את המילים, אך הדברים אינם נכנסים
ואין זה נוגע בהם. והרי אלו הם דברים מושכלים, כי איך אתה יכול לחטוא בזמן שכל
כוחך לעשות את המעשה הוא רק מכוחו של הקב"ה שמשפיע עליך. הרי בשר מצד עצמו
אינו יכול להתנועע ולעשות שום מעשה, אלא אתה הוא שעושה, ומיהו האתה? האתה הוא הכח
הרוחני שבך, רוח האדם שניתן לך מהרבונו של עולם, והוא נותן לך רוח זו בכל רגע
ורגע, כי הוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובכח הזה אתה עושה חטא כנגדו?
ציור זה דומה לאב שמחזיק את בנו על ידיו, וכשהבן רוצה דבר מאביו הוא מכה את אביו!
אני נותן לך אפשרות להרים את היד, אני נותן לך את הכח, ובזה אתה עושה עבירה? כך
צריך לצייר את הדברים, אלו הם דברים רציניים, דברים של טעם שכל אחד יכול להבינם.
ומשום כך הקב"ה מדקדק כחוט השערה גם על כל דיבור. כי אין זה דיבור
בעלמא שהאדם מדבר, אלא זה דיבור ברוחו של הקב"ה, אם אברהם אבינו אומר
"במה אדע", הרי אמר כך בכוחו של הקב"ה, וכיון שהיה בזה חסרון - זה
נחשב לחטא גדול, וכך כל דיבור שהיה בו פגם הרי הוא חטא נורא.
@5ביאור חטא מי מריבה
כענין זה בארתי בענין חטא מי מריבה, ומצאתי כן סמך במדרש. הנה בני ישראל
בקשו מים באופן שאינו ראוי והיו באמת מורים את ד', ומה היה החטא בזה?
ויש לבאר שרצון ד' היה, לתת להם מים גם כאשר הם מורים וחוטאים, להראות
ולפרסם שהוא זן ומפרנס לכל, בין צדיקים ובין רשעים, ועי"ז היה מתקדש שמו
יתברך. ולכן לא ציוה הקב"ה שיוכיחו אותם תחילה, כי לאחר התוכחה, שאמר להם משה
רבנו "שמעו נא המורים", ושמעו דברים היוצאים מן הלב, שפעלו על בני ישראל
ועשו תשובה, עלו בדרגתם וקבלו המים בגדר צדיקים.
וזהו החטא, שעי"ז נחסר הקידוש שם שמים הגדול יותר, שהיו רואים שנותן
מים גם כשהם חוטאים, והיו לומדים הנהגת ומידות הקב"ה של "נושא
עוון". ולכן עצם הדיבור של התוכחה קודם נתינת המים היה חטא, ונחשב להם
"יען אשר לא האמנתם בי להקדישני", ונענשו. ואמנם אחרי שהיה מוציא מים
היה יכול להוכיחם, אך כיוון שהוכיחם תחילה ושבו בליבם - נמצא שקיבלו מים כבעלי
תשובה, ואין זה אותה דרגה בקידוש ד'.
וצריך ללמוד מזה כמה צריך להיזהר בדיבור, "כי הפה קודש קדשים",
ופועל הרבה בעולם. כי הדיבור אינו דיבור בעלמא, אלא הוא דיבור רציני ומכוחו יתברך,
והאדם אינו יכול לומר - אני אדבר ולמחר ארמה, אתחמק ואסתדר, אלא מה שמדבר הוא ענין
רציני, ובדיבור אחד יכול להקדיש שמו יתברך בעולם, וחלילה להיפך.
@5למי נושא עוון - למי שמעביר
על מדותיו
והנה, השי"ת נוהג במדת "נשא עון", ואמרו חז"ל:
"אמר רבא, כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר; 'נשא עון ועובר
על פשע', למי נושא עוון, למי שעובר על פשע". ועוד אמרו שם בחז"ל, שכתוב
באותו הפסוק "לשארית נחלתו", @1לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים
עצמו כשיריים@2.
נורא! למי מועילה מדת נושא עוון? זו היא מדה שהיא מן הגבוהות שבי"ג
מדות, מדה שבאה לאחר כמה וכמה מדות ועולמות של רחמים, והיא ניתנה למי שמעביר על
מדותיו. למי שאינו מדקדק עם המצערים אותו, ומניח מדותיו. השני פוגע בו והוא שותק,
לזה האיש מועילה מדת נושא עוון. למי שמשים עצמו כשיריים, אצלו יש תקוה לנשיאות
עון. והרי יש לנו לומר על כך כפי שנאמר )איכה ג כט( "תן בעפר פיהו, אולי יש
תקוה"!
ענין זה של מעביר על מדותיו, נוגע לכל אחד ואחד, והוא נוגע בכל הענינים
והצדדים, לוותר לשני. אינני יודע אם דברי יתקבלו, אינני במצב הראוי, וכדי שהדברים
יתקבלו, צריך זכויות ולהיות טוב בעצמו, אבל גם מי שעומד מבחוץ רואה שחסרים לנו
דברים רבים, וצריך להיטיב זה עם זה. @1ברוך השם נתפשט היום ענין הצדקה ומצות מעשר
כספים, כל אחד נותן מעשר, אבל מצד שני ישנם דברים קטנים שהאדם עומד על דעתו,
מצויים מחלוקות וויכוחים רבים, כל אחד חושב שהוא יודע יותר, שהוא גדול מהשני
ויכול... כענין 'ירהבו הנער בזקן'@2.
@5ישעי - ביום הכפורים
הפסוק אומר )תהלים כז א( "לדוד ד' אורי". ראש השנה זה אור, ואף
פעם לא מאוחר, כל אחד יודע במה הוא נגוע, יש דברים שנגועים בהם יותר ויש שנגועים
בהם פחות, אבל יש ענינים רבים שצריכים תיקון, ענינים שבין אדם לחבירו, בדרך ארץ,
במדות, בכבוד חבירו, ודרך ארץ זה כלפי זה. ואחרי שזוכים ל"אור" של ראש
השנה, אפשר לזכות ל"ישעי", לישועה ביום הכפורים.
רבי ישראל סלנטר זצוק"ל ביאר, במה שאמרו חז"ל )תענית כה(, שתפלתו
של רבי עקיבא על הגשמים התקבלה, ותפלתו של רבי אליעזר לא התקבלה, שיצתה בת קול
ואמרה, "לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על
מדותיו". וביאר שלא היה כאן חלילה ענין של מדות, אלא שנחלקו בדרך ההנהגה,
ולמי שמעביר על מדותיו יש כח להכריע לזכות.
ומזה יש ללמוד, שאם רוצים לזכות למידת "נושא עוון", הוא מוכרח
שיהיה בגדר "מעביר על מידותיו", ואפילו הוא צדיק גמור. והנה אצל כל מי
שנמצא בין הרבים, מצוי הדבר שפוגעים בשני, בפרט בצעירים, פוגעים בדיבור, עם טענות
של סיבות שונות, שהוא מבוגר יותר, או מכח חזקה של השנים שעברו, אבל יש להיות מעביר
על מדותיו. בחור צעיר שנכנס לישיבה, צריך לקבל אותו בסבר פנים יפות, לתת לו מקום,
מי שלמד כאן לפני שנה, לא יאמר שיש לו חזקה על המקום ויגרש את הבחור הצעיר, אלא
אדרבה, לוותר, לא לגרום לו משבר, לשמור על כבוד חבירו, ועל ידי זה אפשר לזכות ביום
הדין, ולכפרת יום הכפורים. כמו שכתוב "לדוד ד' אורי וישעי".
@1"אורי - בראש השנה, ישעי - ביום
הכפורים"@2.
***
מסגרת - נוסח התפילה
שאלו תלמידים לפני רבנו הגדול מרן זצוק"ל, היכן
יכוונו בתפלות הימים הנוראים למציאת זיווג הגון.
וענה שיכוונו בתפלת "@1שבענו מטובך@2".
ויתכן שכוונתו בזה, ע"פ מאמר הגמרא בסוטה )סב ע"ב(: "אמר
רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא
טובה", ואמרו שם "בלא טובה דכתיב לא טוב היות אדם לבדו". הרי שהאשה
נקראה טוב.
)מתוך קובץ "תל תלפיות", שע"י קהילת חניכי הישיבות
ב"ב, תשרי תשס"ה, "הנהגות חודש הרחמים במחיצת אור עולם מרן
זי"ע"(.
מסגרת - עננו כשענית לאברהם אבינו
נכנסתי פעם אל מרן זצוק"ל בליל ערב יום הכפורים, ובין הדברים שאלתי על
נוסח הסליחות: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שענה ליצחק
בנו כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו". וכן בתחינה על תחלואי ילדים, אנו
מבקשים: "עננו כשענית לאברהם אבינו בהר המוריה".
ושאלתי לפניו, שמשמע מזה לכאורה שהאבות הקדושים, אברהם אבינו ויצחק אבינו,
התפללו כדי למנוע את עצם השחיטה, ואכן נענו, ואנחנו מבקשים שיעננו כמו שענה
לאבותינו. וזהו תימא!
מרן זצוק"ל לא נתן לי אפילו לסיים את שאלתי, ותיכף הגיב בקריאה:
"איהר פרעגט גוט" - "אתה שואל טוב"! ואענה לך.
וכה דיבר אלי:
"אומר לך הפשט בזה; מתפללים אנו כל בוקר ומבקשים "אל תביאנו לידי
נסיון". והרי לכאורה מה מקום לתפילה זו, הלא מעלה עצומה ישנה ל'נסיונות', כי
הרי על ידם מתעלה האדם במדריגה".
"אלא צריך לומר, שמאחר ותיתכן האפשרות שהאדם ייכשל ולא יעמוד חלילה
בנסיונו, לכן כדאי להתפלל שלא יבוא כלל לידי נסיון. ואף שכתוצאה מכך לא תהיה לו
ההזדמנות להתעלות, אמנם עכ"פ יימנע הסיכון שייכשל וירד ממדרגתו".
"וזו היתה גם תפילתם של אבותינו אברהם ויצחק במעמד העקידה, כי על אף
שאין לנו ספק שהיה בכוחם לעמוד בנסיון גדול זה, לוא אך נדרשו לעשות כן בסופו של
דבר. אמנם האבות הקדושים עצמם, בגודל ענוותנותם חששו שמא ח"ו לא יעמדו בו
ברגע האחרון, ועל כן העתירו אל הקב"ה שיסיר מעליהם את הנסיון".
והוסיף מרן זצוק"ל, לתמוך דבריו ע"פ מה שכתוב במדרש )ב"ר
נו,ח(: "...א"ר יצחק בשעה שבקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו; אבא בחור
אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך
קרבן, אלא כפתני יפה יפה...". ומפורש שחששו על עצמם שלא יהיה בשלימות.
וזהו שאנו מתפללים בתעניות ובסליחות, עננו כמו שענית לאברהם אבינו, ומי
שענה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו.
]אכן במהרש"א תענית פ"ב בחידושי אגדות, כתב "לא שנענה במה
שלא נשחט יצחק, אלא על שביקש ממנו יתברך 'יראה לו השה' ". אולם הרה"ג ר'
צבי רוטברג שליט"א, יו"ר מכון משנת רבי אהרן, הראה לי את דברי המדרש
)שם, יא(: "ויקרא מלאך ד' שנית ויאמר בי נשבעתי, מה צורך לשבועה זו, אמר לו
השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה, ולא את יצחק בני". ובפירוש עץ יוסף
כתב: "שאין אתה מנסה אותי, שאם ח"ו לא הייתי שומע לך, אבדתי כל אשר
יגעתי מימי, שפחדו היה פן לא יעמוד בנסיונו ולכן בקש זה". והן הן דברי מרן
זצוק"ל[.
ובאותו מעמד זכיתי ומרן זצוק"ל הראה לי מה שכתב בספר אבי עזרי
)מהדו"ק, פ"ז מהל' יסודי התורה ה"ו( בביאור נסיון העקידה, ע"פ
דבריו של מרן המהרי"ל דיסקין זצוק"ל, שבנבואה של שאר הנביאים, שהיא
ב"אספקלריה שאינה מאירה", בזה היה מקום לנסיון, לפרש את הנבואה בדרך
אחרת, ראה שם בארוכה דבריו המתוקים של מרן נ"ע.
ובגמר דבריו, פנה אלי מרן זצוק"ל בבת שחוק וחיוך
לבבי: "על 'ווארט' זה עליך לשלם לי מיליון דולר!"...
)מתוך הספר החדש "ניצוצי אש" לזכרו של רבי אליהו שרגא נייהויז
ז"ל, מדור "עמוד האש" לזכרו של מרן נ"ע(.
***
מסגרת - הפטרת יונה
מה נהדר מראה היכל על מכונו, כשמרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל שישב
בתפלתו בסמיכות למרן זי"ע, היה מציע לפני רבינו הרבה מחידושיו שהתעוררו לו
תוך כדי עבודת היום. בדרך כלל היה מרן זי"ע מקשיב ושותק, אך לעיתים נדירות
היה מגיב. תלמידים שישבו בימים הנוראים בסמיכות לרבינו זי"ע, זכו ללקט רסיסי
אורה מאותם רגעי חסד של תורה לאמיתתה.
באחת השנים שאל מרן הגאון רבי שמואל זצוק"ל את רבינו זצוק"ל, איך
אמר יונה למלחים "שאוני והטילוני אל הים", והרי זה בכלל מאבד עצמו לדעת.
ואמר רבינו זי"ע על אתר, שמאחר ומבואר בגמ' סנהדרין דף נ"ז וברמב"ם
פרק ט' ממלכים, שיש דין רודף גם בבן נח, א"כ נמצא שיונה היה בדין רודף על כל
יושבי הספינה, כמו חמור ומשא שהכבידו על הספינה, שמבואר בגמ' בבא מציעא
וברמב"ם שיש לזה דין רודף ואפשר להשליכם למים.
]ומרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל העיר ע"ז, מהא דתנן דעובר אין
לו דין רודף על אמו דמשמיא קא רדפו לה, וא"כ ה"ה הכא יונה לא היה בגדר
רודף דמשמיא קא מרדפו להו. ואמנם ברמב"ם פירש הא דמשמיא קא רדפי לה
"שזהו טבעו של עולם", וזה אין שייך כמובן ביונה. ויעוין בחידושי רבנו
חיים הלוי, שהסברא ב'טבעו של עולם' שאין לו שם רודף כלל. מיהו זה חזינן דפשיטא
למרן זצוק"ל ולמרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל שגם ישראל לבן נח שייך
דין רודף וצ"ע[.
****
באחד מימי הכפורים, שאל מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל מדוע מפטירין
ביונה. ואמר בעצמו, שאולי הטעם מאחר שאיתא בירושלמי והובא בתוס' )סוכה נ' ב'(,
שיונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ושרתה עליו שכינה בשמחת בית השואבה שמשם ברח ליפו.
ולכן קוראים את הפטרת יונה שהוא סמוך לסוכות. ]והוסיף עוד, שגם כתוב ביונה
"ויעש לו שם סוכה וישב תחתיה בצל"[.
ואמנם מרן זצוק"ל הגיב מיד, שאין צריך לחפש טעמים אחרים. ומאחר שמבואר
ברמב"ם )בהלכות תפלה פי"ג( שהטעם שקורים במנחה בפרשת עריות, "כדי
שיזכור ויכלם כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה", ]וכ"כ רש"י
במגילה דף ל"א "שמי שיש עבירות בידו יפרוש מהן", ודלא כשני הטעמים
שכתבו התוס' שם[, א"כ פשיטא שגם ההפטרה שהיא מעין הפרשה קורין אותה מחמת חובת
החזרה בתשובה שמפורש ביונה, וכמוש"כ באחרונים, דזהו עיקר הטעם. ]וכמדומה
שהזכיר אז גם לשון דברי הרמב"ם על סדר הקריאה בפרשת האזינו: "ולמה
פוסקין בה בענינים אלו, מפני שהן תוכחה, כדי שיחזרו העם בתשובה"[.
)כתבי תלמידים(
