ימי אלול אלו, מלאי ההזדמנויות - ימי הרצון!

 @7האם ארבעים ימי הרצון שהיו לישראל בימי משה רבינו נקבעו רק לשעתו, או שהם חוזרים

 וניעורים מידי שנה בשנה? כיצד נכלל גם יום הדין בימי הרצון? וכיצד מתקשר לעניין

 תקנת אמירת מזמור "לדוד ד' אורי וישעי"? האם לצד הרעדה האלול'ית קיים גם מקום

 לשמחה? מה היה מכריז מרן רבי איצל'ה בלאזער זצוק"ל בשבת מברכים אלול? וכיצד הסביר

 מרן המשגיח הגר"י לוונשטיין זצוק"ל קיום "בחירות" דווקא בחודש זה? לקט מדבריהם של

 בעלי המוסר על מעמדם של ימי אלול כימי הרצון והרחמים.

@6הרב רפאל ברלזון

בבסיסה של עבודת ימי האלול, מונחת העובדה שימי חודש אלול הם "ימי רצון". ימים אלו

 נקבעו כימי סגולה לתשובה ועבודת השם, מאז שעלה משה רבינו כדי לקבל את הלוחות שניות

 לאחר "חטא העגל". משה רבינו עלה להר סיני בראש חודש אלול ושהה במשך ארבעים יום עד

 ליום הכיפורים. וכפי שמובא הדבר בהקדמת ה"משנה ברורה" להלכות ראש השנה (סימן

 תקפ"א) אשר מסיים: @1"והוי עת רצון",@2 ומקור הדברים מפרקי דרבי אליעזר (מ"ו).

ארבעים ימי הרצון, לא היו רק בימי משה רבינו, אלא הם חיים וקיימים לעד וכפי שמובא

 בחיי אדם (כלל קל"ח) בשם התנא דבי אליהו: "חודש אלול הוא מובחר ומוכן יותר שמקובלת

 תשובתו משאר ימות השנה, לפי שימים אלו הם ימי רצון וכו' @1לכן בכל שנה ושנה מתעורר

 עוד הרחמים למעלה@2 והם ימי רצון".

הקשר שבין נתינת הלוחות שניות לימי הרצון, מבואר בהרחבה בדבריו של בעל ה"שפתי חיים"

 ותמציתם שאת הלוחות הראשונות קיבלו בני ישראל לאחר הכנה הזדככות רוחנית מוחלטת

 מצידם, אך לקראת הלוחות שניות הם כבר נשאו עימם את חטא העגל. במצב כזה היה בעצם

 נתינת הלוחות שניות גילוי של רצון ורחמים:

"מידת הרחמים היא נתינת אשראי למי שלא מגיע לו ע"פ דין. אף כאן קבלת התורה על ידי

 לוחות השניים, ושהות משה בהר שוב מ' יום, היו במידת הרחמים. מידת רחמים שהשפיע

 הקב"ה באותה עת, היא שהולידה את ימי הרחמים של חודש אלול. ידועים דברי הזוהר הק'

 כי כל שער בשמים שנפתח שוב אינו נסגר, ונשאר פתוח לדורי דורות. כאמור, באלול בזמנו

 של משה רבנו נפתחו השערים לבעלי התשובה. ומני אז ועד היום חוזרים הם ונפתחים מדי

 כל שנה ושנה בחודש אלול להשפעת רחמים. נמצא אם כן כי מתנת חודש אלול היא - הרחמים,

 ובכוח מידה זו נוכל להכין עצמנו ליום הדין".

ראש ישיבת "תורה ודעת" ו"בית מדרש עליון" בארה"ב, האיר את העניין באור יקרות לפיו

 לא רק שימי הרצון מתעוררים מחדש בכל שנה ושנה, אלא שכל מעשה העגל - וימי הרצון

 שהגיעו בעקבותיו - לא נצרכו אלא עבור הדורות הבאים!

חז"ל במסכת ע"ז (דף ד' ע"ב) אומרים: "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי

 תשובה" ומפרש רש"י: "כלומר, גיבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היה ראוי להתגבר יצרם

 עליהן - אלא גזירת מלך הייתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. שאם יאמר

 החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה".

בהתבסס על דבריהם, מבאר הגאון רבי גדלי' שור זצ"ל: "דור המדבר כבשו את הדרך לכל

 הדורות אחריהם שיהא ביכולתם לשוב אף שחטאו, וכמו שאמרו חז"ל (ע"ז דף ד' ע"א) לא

 היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה לרבים וכו' @1ובכוח כל אדם

 לעורר הרצון הזה של אלו הארבעים יום".@2

והוא מסיים: "אם זוכרים את חטא העגל תמיד כמו שכתוב (שמות לב, לד) "וביום פקדי

 ופקדתי", כל שכן, מידה טובה מרובה, שזוכרים את העת רצון ש(היה) אחר כך באלו

 הארבעים יום, וכפי מה שנתעורר האדם לתשובה, כן נתעורר למעלה העת רצון" (אור גדליהו

 - מועדים).

ימי הרצון נפתחים בראש חודש אלול ומסתיימים ביום הכיפורים, נמצא שגם ראש השנה - יום

 הדין - נכלל בזה. תשובה בדרך הפשט נמצא בדבריו הבאים של הגאון רבי אליהו מאיר בלוך

 זצ"ל, אשר מגדיר כיצד עצם עשיית המשפט בראש השנה שורשה בחסד, ואלו דבריו:

"ד' יתברך שמו, ברוב חסדו, סידר לנו בהנהגת הבריאה שיהיה אדם נשפט כפי מעשיו בכל

 שנה ושנה. שלא יהיה האדם כל ימיו בלי דין ומשפט, ויהיה רודף והולך במרוצת הרגלו

 מבלי שיניח זמן לעצמו לדקדק על מעשיו ודרכיו, ולבסוף ימיו עלי אדמות יהא נידון

 ונשפט על כל מעשיו ופעולותיו משך ימי חייו. לכן חסד גדול הוא לאדם שסידר לו הקב"ה

 ימי דין ומשפט בכל שנה, שיתבונן ויזכור באיזה דרך הולך" (שעורי ופניני דעת).

כותרת: אמירת "לדוד ד' אורי וישעי"

"מדוע תיקנו לומר מזמור "לדוד ד' אורי וישעי" בימים אלו?" היה מקשה הגאון רבי דוד

 הקשר זצ"ל, בעל ה"שירת דוד". ואף שדרשו חז"ל (במדרש שוחר טוב) "אורי בראש השנה

 וישעי ביום הכיפורים" - עדיין לכאורה לא מובן הקשר בין תכנו של כל המזמור לחודש

 אלול וימי התשובה.

וכך היה מבאר זאת: "במזמור זה מבואר גודל מדרגתו של הקרוב אל ד'. הרי שעל ידי אמירת

 מזמור זה מתעוררת תשוקתו של האדם להיות קרוב אל ד' - וזאת על ידי התשובה. נמצא

 שאמירת המזמור מקרבת את האדם אל התשובה".

"ובאמת, האדם שמתבונן למה הוא יכול להגיע כאשר הוא ממלא חובתו בעולמו, הרי ההכרה

 הזאת היא בעצמה משמשת כדחף ומעורר חזק לתשובה. ויותר מאשר העונש, שהרי העונש הגדול

 ביותר הוא ההפסד של הזכות העצומה שיש בקרבה אל הקדוש ברוך הוא, ואם כן בוודאי

 שההכרה בנצח הנצחים שאדם יכול לזכות על ידי קרבה להשם יתברך, ולהפסיד על ידי ריחוק

 ממנו, וודאי מעורר אותו להטיב מעשיו".

"למדנו אם כן עוד דרך להתעורר לתשובה: על ידי ההתבוננות בשכר הגדול ובמעלה הגדולה

 שאפשר להגיע אליה על ידי הקרבה להשם יתברך".

כותרת: אלול - שמחה ורעדה

כך מגדיר מרן הסבא מקלם זצוק"ל את ימי אלול: "כמו שיש בטבע העולם זמנים המסוגלים

 לרפואה, כמו לרחיצה וכדו', כן יש בשנה זמנים מסוגלים לרוחניות, כמו החודש שאנו בו

 קיימים תהלה, הוא החודש אלול - ראשי התיבות: "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג) על

 כן טוב עתה להשתדל לעסוק ברפואות יותר מכל השנה, ולהכין עצמו להבריא ראשי האיברים

 אשר מהם תוצאות חיים" (כתבי הסבא מקלם, פנקס הקבלות).

ובמקום אחר הוא מבאר שמכאן שורש להרגשת שמחה בימים אלו: "הימים ימי אלול וימים

 נוראים נושאים שמחה ורעדה. הרעדה היא: הנה ימי הדין והמשפט ממשמשים ובאים, ומצד

 שני הרגשת שמחה בימים אלו: כי באו ימי הבראה לחולשת הנפש והימים האלו מוכשרים הם

 לתיקון הנפש ולתשובה, וכמו בחולי הגוף שמח האדם במצאו מקום טוב להבראתו לזמן מה,

 כן הוא צריך להיות בענייני הנפש!" (כתבי הסבא מקלם, הערה מכת"י).

באחת משיחותיו ציטט הגה"צ רבי דב יפה שליט"א דבריו האחרונים והוסיף: "חשוב להבהיר

 דבר נוסף: מצוי מאוד שכאשר אנו מפשפשים במעשינו, אנו מוצאים עצמינו רחוקים מאוד

 מהמצב הרצוי, וישנם שהתבוננות זו מביאתם לעצבות".

"אך האמת שעצבות זאת בטעות יסודה! עלינו לזכור שכל רצונו של הקב"ה, להיטיב לנו, וכל

 נתינת התורה לישראל, היא בכדי להיטיב עימנו. ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.

 אלא מאי? אנו לא במצב הרצוי בעבודת ד', ובכן, בדיוק מסיבה זו נתן לנו הקב"ה את

 הארבעים יום שמר"ח אלול עד יוה"כ, בכדי שנעשה השתדלות אמיתית לתקן את דרכינו,

 ובוודאי שהקב"ה יתחשב בכך".

"תלמידי המשגיח מרן הגה"צ רבי יחזקאל לוונשטיין זצוק"ל, סיפרו שמרן המשגיח העיד על

 עצמו שאינו זוכר אפילו יום אחד עצוב בחייו. היו שתמהו, איך זה מתיישב עם העובדה

 שמרן המשגיח היה ידוע כבעל תביעות עצמיות גבוהות במיוחד ובעל ביקורת עצמית

 חריפה".

"להאמור, אין בזה שום תמיהה. דווקא מרן המשגיח שזכה לעבוד כל חייו על אמונה חושית

 בקב"ה, חי את היות הקב"ה מקור הטוב והחסד, שכל רצונו - להיטיב. לפיכך, לצד הרצינות

 הגדולה בעבודת ד' וההשתדלות התמידית בתיקון דרכיו, הוא סמך על חסדי ד' - במיוחד עם

 המשתדלים בתיקון דרכיהם, כך שאין שום מקום לעצבות" (לעבדך באמת).

בזמן אלול תשל"ג מסר המשגיח רבי שלמה וולבא זללה"ה מספר שיחות בהן ניתח לעומק

 ובהרחבה את משמעות השמחה @1הפנימית@2 בעבודת השם. בתוך דבריו אמר: "כל עוד שאדם

 בעצבות ובעצלות, נתון הוא לשלטון הגוף, בבחינת יסוד העפר. כשהוא מצליח להכניס שמחה

 בליבו בחלקו ובעבודתו - בזה יצא מתחת שלטון הגוף, ונפתח לפניו השער לרוחניות

 ולעלי' וכו' אין זה מהדברים הקלים להתרגל בשמחה. אבל זוהי העבודה הראשונה והעיקרית

 המוטלת על כל מי שרוצה בעבודת הבורא!" ובסיום השיחה אמר: "נדע יסוד זה ובל נשכחהו,

 כי כל עבודתנו קשורה בשמחה, ונזכור זאת גם בימי הדין הבעל"ט" (מאמרי ימי הרצון).

כותרת: אלול - מזל בתולה

בפתיחה למכתב ששיגר מרן הסבא מקלם זצוק"ל בחודש אלול, הוא רושם: "עש"ק פרשת כי תבא,

 י' אלול - האהוב והנחמד באותות השמים, כמ"ש הרמב"ן ז"ל כי מזלו מזל בתולה, להורות

 על האהבה לכנסת ישראל, ובחר להם החודש הזה להכין לבם לאביהם שבשמים והוסיף אהבה על

 אהבתם בהתקרבם אליו ית', ויהיו נקיים וטהורים להעביר פשעם וחטאתם ביום הנורא,

 יוה"כ הבע"ל, ונזכה להיות מסוגלים להקרא בשם הכנסיה הק', אמן כן יהי רצון" (כתבי

 הסבא מקלם).

ומה נפלאת מנהגו של מרן הגה"צ רבי איצל'ה בלאזער זצ"ל אשר בשבת מברכים אלול, היה

 ניגש לארון הקודש לאחר שברכו את החודש, פותחו ואומר: "ריבונו של עולם; אנו מקבלים

 עלינו חודש אלול באהבה!"

בשנת תשכ"א נקבעו "בחירות" בחודש אלול. מרן הגר"י לוונשטיין זצוק"ל הוכיח מכך -

 בעקיפין - את סגולתם של ימי אלול. וכך הוא אמר בשיחה לבני ישיבת פוניבז', ביום ד'

 פרשת שופטים תשכ"א: @1"בכל שעה שבה יש תקווה גדולה לזכות, שהזמן מסוגל לכך

 ביותר,@2 באותה שעה אף הסיבות והעיכובים רבים יותר וצריך הוא לירא מאוד שלא ליפול

 ביד היצר שאף היצר קיבל כוח נוסף. הנה לראיה עניין הבחירות שאירעו באלול, ואין זה

 מקרה. לו היינו זכאים לא היה הקב"ה נותן סיבות שיפריעו אותו מהחיזוק, והעבודה היא

 לנסות להתגבר על הסיבות ולהתחזק בתורה ויראת שמים" (אור יחזקאל).

כותרת: אלול - י"ג מידות של רחמים

ידועים גם ידועים דבריהם של דורשי הרשומות על המילה אלול, וכך מביא זאת המשנה ברורה

 בהקדמתו להלכות ראש השנה (סימן תקפ"א): "ואיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי

 ראשי תיבות אלול, וסופי תיבות עולה מ' כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ כי באלו

 ארבעים יום התשובה מקובלת להיות ליבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל

 תשובתו מאהבה".

הגאון רבי אורי קלרמן זצ"ל היה מצטט את דברי המשנה ברורה דלעיל ומסיים: "הרי לנו

 שבארבעים יום אלו לב האדם קרוב לריבונו של עולם לחזור בתשובה, ולפי קרבת הלב של

 האדם מתקבלת תשובתו וזהו מחסד ד', @1ואפשר להרגיש את זה שיש יותר כוונת הלב ויותר

 הרגשת הלב בחודש הזה"@2 (אור לישרים).

אודות הרמז הידוע של "אני לדודי ודודי לי" כתב מרן הגר"י סרנא זצ"ל: "ענין רמז זה

 הוא שההתעוררות היותר גדולה ל"אני לדודי" היא ההכרה העמוקה עד כמה מגעת קרבתו של

 הקב"ה לישראל הכמוסה בבחינת "ודודי לי". (דליות יחזקאל), עד כאן דבריו.

הפסוק בשלמותו הוא "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" (שיר השירים ו, ג). בעל

 ה"שפתי חיים" מבאר כיצד גם המשכו של הפסוק קשור לעניין. במשך הארבעים יום שמר"ח

 אלול ועד ליוהכ"פ ישנה התגלות של י"ג מידות של רחמים - שהם הם המקור הרוחני לכוח

 התשובה. מובא בסה"ק שלשושנה ישנם י"ג עלים. לפי"ז מרומז במילים "הרועה בשושנים"

 שבימים אלו הקב"ה מנהיג אותנו - @1הרועה@2 - ע"י הנהגת י"ג מידות של רחמים -

 @1בשושנים.@2

כותרת: אלול - מאסף לכל חודשי השנה

היו מבעלי המוסר שכינו את ימי הרצון כ"ימי היריד", בהם ניתן לחטוף מכל טוב. וכך

 מגדירם מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל: "אושר גדול הוא לאדם קביעות הזמן הזה, כי גדר ימי

 רצון הלא הוא חיים ברצונו. ונפתחים שערי חסד ורחמים, ואפשר להשיג בין בתשובה, ובין

 בתורה ועבודה, @1במעט עמל@2 מה שצריך @1עמל רב@2 בזמן אחר - מצד סגולת הזמן הזה"

 (משנת רבי אהרן ח"ב).

כיצד ניתן לחטוף בזמן קצר, דברים שבדרך כלל יש להשקיע זמן רב ברכישתם? הגה"צ רבי

 נתן וואכטפויגעל זצ"ל, ביאר זאת בכמה פנים. את דבריו הוא משתית על היסוד לפיו דינו

 של האדם נקבע לפי מצבו באותה שעה, "באשר הוא שם". ועל כך הוא שואל כיצד ניתן

 להתכונן לדין? כלומר כיצד מסוגל האדם לשנות את מצבו בפרק זמן קצר?

בתחילת מסכת ר"ה (דף ב' ע"ב) מבואר הדין של "יום אחד בשנה חשוב שנה" לגבי ראש השנה

 למלכים, אך דבר זה תקף גם ביחס לראש השנה לכל באי עולם. וזה לשונו: "העושה תשובה

 ביום אחד נחשב כאילו עשה תשובה כל שנה, וזהו הביאור במה דאיתא בספרים קדושים דיכול

 לתקן כל ימי השנה ביום אחרון של השנה, דיום אחד חשוב שנה כולה".

"חודש אלול הוא חודש האחרון של השנה והוא חודש של תשובה, העושה תשובה בחודש אלול

 כאילו עשה תשובה כל השנה ומתקן מעשיו של כל השנה דכל השנה כלולה בחודש אלול - כמו

 כל השנה כלולה ביום אחרון, כמו כן כל החודשים כלולים בחודש אלול, לכן על ידי תשובת

 אלול מתקן מעשיו של כל השנה ואז מוכן ליום הדין של ראש השנה".

ובסיום דבריו: "חודש אלול, ימי רצון, הם ימים של התקרבות אל הקב"ה, וצריך לעורר

 תשוקה עזה לחזור להתקרב אל הקב"ה, אחר י"א חודש שנתרחקו ממנו צריך לחזור ולהתקשר

 אליו, וכאשר מתקרבים מגלים כוחות אשר לא שיערם. ידוע שרבי ישראל בימי אלול היה

 לומד בהתמדה גדולה מתוך דביקות נפלאה ושעות ארוכות (י"ח שעות בלי הפסק) מה שלא היה

 יכול לעשות בשאר ימות השנה... בימי אלול ע"י שהתעורר לתשובה ולחזור ולהתקרב אל

 הקב"ה זכה לכוחות חדשים אשר לא שיערם, מכיוון שהקב"ה קיבלו וקרבו והכניסו תחת צילו

 - ושם אין הפסקות ואין גבול לכוחו" (קובץ שיחות ח"ו).

מסגרת:

כותרת: "זמן" אלול

לפני שמונים שנה, באלול תרפ"ח, מסר מרן המשגיח רבי ירוחם זצוק"ל שיחה @1יסודית@2

 בקשר לסגולת ימי חודש אלול. תחילה ביאר את ההשפעה המכרעת שיש לעצם "הזמן" - ביחס

 לדברים שמתרחשים בו. וכה הם דבריו:

מובא בחז"ל שהיה זמן מסוים בו היה על אדם הראשון להיכנס לגן עדן, וזמן מסוים בו היה

 עליו לצאת ממנו. משמע מדבריהם שאלמלא שנקבע אותו "זמן" לא היה נכנס אדם לגן עדן.

 כיצד ניתן להבין זאת? ויתירה מכך; אדם הראשון הרי יצא מגן עדן בעקבות החטא! כיצד,

 אם-כן, ניתן לומר שהיה קיים זמן מסוים בו היה עליו לצאת מגן עדן?

את תוקף השפעתו של עצם הזמן על ההתרחשויות, אנו מוצאים במקומות נוספים כמו במתן

 תורה "זמן היה שתינתן התורה לישראל" ועוד. והדברים צריכים ביאור, מה עניין עצם

 הזמן לפעולות וההתרחשויות שיוצאות בו לפועל?

"סוד גדול ורם גילו לנו חז"ל" ביאר רבי ירוחם "אמנם כן הם הדברים! זמן אינו דבר

 צדדי כפי שאנו מורגלים בהשקפתינו אנו, זמן הוא מעיקרי הבריאה והיצירה, עד - שהכול,

 כל הבריאה כולה, כלליה ופרטיה, הכול תלוי ועומד על סוד זה של "זמן", "זמן היה!"

" 'זמן היה' אינו כמו שאנו חושבים ומורגלים שיש זמן מסוגל לכך או לכך, ענין "זמן"

 צריך להבין, שבסוד היצירה של הזמן עצמו כבר יש כל הדבר, הכול כבר נגמר, כאילו

 שבסוד היצירה של הזמן עצמו כבר יש את כל ההשפעה, ומסוד ה"זמן" ממנו הוא שמשיגים

 לכל השלימות ולכל התכלית, עד שבזמן עצמו כבר יש הכול, ואין חסר להאדם כלום".

@1"וכל עניין העבודה צריך להבין שאינו אלא עניין הכנה: הסוד של כל עבודת האדם הוא,

 שיהיה מכוון את עצמו להיות מוכן לקבל את השפע היורד ונשפע עליו מסוד ה"זמן", אכן

 הזמן עצמו כבר מכיל בקרבו את הכול".@2

ובזה מתבאר עניין הזמן שנקבע לאדם הראשון לצאת מגן עדן. אלמלא נקבע מראש זמן יציאה

 מגן עדן, לא היה אדם מגורש משם - למרות החטא. מכוח יסוד "הזמן" יונקים כל המועדים

 את סגולתם:

"על דרך זה צריך להבין כל עניין המועדים, כל מצוות היום של מועדים אינו שמצווה זו

 היא בזמן זה בדרך מקרה, @1אלא שעניין "הזמן" של מועדים הוא הגורם והמהווה לכל

 מצוות היום.@2 שבת קודש אינו במקרה בשבת, והיה יכול להיות גם ביום אחר, שבת קודש

 הוא "כי בו שבת א' מכל מלאכתו", "כי בו" דווקא, ומסוד "הזמן" של ש"ק יצא כל הלכות

 שבת".

לאור זה מבאר רבי ירוחם כמה מהמועדים ועיתות השנה, ומסיים בסגולת הזמן של ימי

 אלול:

"הסוד של אלול הוא, שהוא זמן של "ימי רצון" וכו' לפי מה שביארנו ענין ה"זמן", שסוד

 ה"זמן" עצמו כבר מכיל בקרבו הכול, הלוא נפלא מאוד הדבר! "ימי רצון" הוא שבהימים

 עצמם כבר ישנו כל סוד ה"רצון"; @1הזמן עצמו של "אלול" משפיע שפע של רחמים ורצון עד

 אין שיעור, והאדם אינו צריך אלא לראות שהוא יהיה מוכן ומכון כלפי ההארה הגדולה

 המושפעת מסוד הימים עצמם, "ימי רצון".@2

"ומה גדול מאוד החיוב על האדם לנצל כל רגע ורגע מימי אלול; להצל את ההארת פנים

 המאירה והמזהירה בימים אלו, בידעו של סוד הצלחתו תלוי רק בזה עד כמה שיהיה מכון

 כלפי ה"זמן", כלפי ה"ימי רצון". אותם הנוסעים לקיטנאות, יודעים היטב מה זה ימי

 שמש, ואיך שצריך לנצל כל רגע ורגע מימי קייטא. "אלול" הוא קייטא לנפש, ימי אלול הם

 "ימי שמש" הכי בהירים והכי יפים ברוחניות"... (דעת חכמה ומוסר ח"ב).

וכך תמצת מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל את סגולת הימים, בשבעה מילים: "ימי אלול אלו, מלאי

 ההזדמנויות - ימי הרצון!"