ליצור עם הקב"ה קשר ידידות - זוהי עבודת האלול
שיחה עם הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א ראש ישיבת "מאור התלמוד".
"מוסף שבת קדש"
בפרויקט מיוחד לקראת הימים הנוראים הבעל"ט. עבודת הימים ומשמעותם. פנינו אל הגרא"י קוק שליט"א ראש ישיבת "מאור
התלמוד" ובקשנו לשמוע על גודל רוממות הימים.
אלול הוא חודש התשובה.
לאן שבים? האם כאשר האדם שב צריך שיתחולל בו מפנה מיידי כלשהו?
הגרא"י קוק:@2
"תשובה"! מי לא מתלהב לשמוע מילה זו, ומי אינו נכסף לזכות בה. ואעפי"כ כמה מעטים הם הזוכים לה והמבררים מה היא בדיוק
מחייבת.
התפיסה הפשוטה, שיש בה
הרבה מן האמת, היא שתשובה עניינה שינוי המעשים: הפסקת עשיית מעשים רעים בלתי
ראויים, והחלטה לעשות מעשים טובים הראויים להיעשות.
אליבא דאמת דבר זה הוא קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, והיא כמובן
מפרטי התשובה, אבל אין זו גוף ה"תשובה", כפי שמוכיח לשון הרמב"ם בהל' תשובה, ש"יעשה תשובה" הוא דבר
אחד, ו"ישוב מחטאו" הוא דבר נוסף.
@1מהי התשובה עצמה?
@1הגרא"י
קוק:@2 על שמואל הנביא נאמר "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" )ש"א ז, יז(. שמואל התהלך ברחבי הארץ, אך בסופו של דבר שב לביתו אשר
ברמה.
זהו עניינה של תשובה -
"קחו עמכם דברים ושובו אל ד'" )הושע יד, ג(. מקומנו עם הקב"ה, הננו
קשורים אליו בעצם הוייתנו - "נשמה שנתת בי טהורה
היא... ואתה משמרה בקרבי". בטרם הננו חוטאים הרינו נמצאים במצב של "לפני
ד'", כפי שאומרים בוידוי "על חטא שחטאנו לפניך", והרי וידוי זה
כולל גם חטא שחטאנו "בסיקור עין" בהליכתנו ברחובה של עיר, כי גם
בהליכתנו הננו לפני ד' מצד מצבנו הפנימי. והנה כשאנחנו חוטאים נדמה לנו שנשארנו באותו
מקום שהיינו לפני החטא, אלא שעשינו מעשה שאינו טוב, וא"כ אין צורך לשוב
לאיזשהו מקום אחר, אלא לשנות את המעשה.
אמנם אין הדבר כן. המפנה
העיקרי הוא בהפניית הפנים לכיוון האמיתי - "קול פנו אלי והושעו" )ישעיה
מה, כב(. אבל המבחן לשינוי אמיתי כזה הוא גם שינוי מעשים.
כמשל הידוע אשר נאמר בנובהרדוק על אותו יהודי שהחליט במסירות נפש לעלות לארץ
ישראל, פלטרין של מלך. כשהגיע לנמל וראה שהאניה עומדת להפליג, רץ אליה כל עוד רוחו
בו ועלה לתוכה.
כשנרגע קצת מריצתו, עלה
על הסיפון ושאל את אחד הנוסעים "תוך כמה זמן נגיע לא"י", והלה
השיבו: "אחי, טעית בכתובת! עלית על אניה המובילה לכיוון ארה"ב!"...
הלה נבוך. וכי מה יעשה
באמצע הים!
אחר רגע התעשת ושאל היכן
הכיוון של ארה"ב, והלה הראה לו כיוון מערב. והיכן היא ארץ הקדש? הצביע הלה באצבעו
לכיוון מזרח. נטל היהודי בכובד ראש את הכסא שישב עליו והפנה אותו לצד מזרח, ושוב
חזר והתיישב עליו...
על זה טענו בנובהרדוק: מה תועיל לך חזרת הפנים, אם הרוח והגלים ממשיכים
להשיט את הספינה לכיוון ההפוך?!... נדרשת חזרת פנים כזו שיש בה שינוי מעשים לעבר
הכיוון הנכון.
החטאים מנתקים אותנו
מטהרת הנשמה, "אוטמים וסותמים הלב מכל חכמה" ומרחקים אותנו ממצב של
"לפני ד'" ע"י שהם יוצרים נתק בינינו לבין קוננו, עד כי
"מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים" )סוטה לח(.
יעד התשובה שלנו הוא
תשובה אל השי"ת ביום הכיפורים - "מקוה ישראל ד'", ושמחה
בהשי"ת בחג הסוכות - "ושמחתם לפני ד' אלקיכם".
מתוך כך נבין כי העבודה
המוטלת עלינו בחודש אלול היא לסלול את המסילה המובילה ליעד זה, ע"י שינוי
מעשינו - "ואמר סולו סולו המסילה הרימו מכשול מדרך
עמי" )הפטרת יוה"כ(.
בשבירת המחיצה המבדלת
וחזרה למקומנו האמיתי לפני ד', ניצור עם הקב"ה קשר של ידידות - "אני
לדודי ודודי לי". זוהי עבודת האלול, ומתוך כך
נתחיל שנת עבודה מחודשת בתורה ובמעלותיה.
@1מדוע בזמננו אין רואים
את היראה והחרדה מ"קול הקורא אלול", ומה ניתן לעשות כדי להתקרב להרגשה
זו?
@1הגרא"י
קוק:@2 חילוקי המדרגות יסודם במידת האמונה והקשר עם השי"ת. דורות שלפנינו היו
שלמים באמונת השי"ת, בהכרה המלאה בשכר ובעונש, ובהכרה הברורה שכל הצלחה בחיים
תלויה אך ורק בנשיאת חן בעיני השי"ת. י"ג עיקרים היו חדורים ומשוננים
אצלם: "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא ית"ש
הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים",
"אני מאמין באמונה שלימה שהבורא ית"ש משלם
שכר טוב לעושי מצוותיו ומעניש לעוברים על מצוותיו".
במשך כל השנה היתה הכרה
ברורה זו רדומה בקרבם, ולכן נכשלו לפעמים במעשיהם, אבל כשהתעוררו - נתעוררה מיד
הכרה ברורה זו, ורצון החיים וההצלחה המפעם בכל אדם, דחפם לשוב אל השי"ת
ותורתו.
מרנא הח"ח
זצוק"ל )בסוף ספרו "חובת השמירה( תיקן תפילה על שמירת הלשון. בתוך דבריו
שם על זהירות מדיבורים אסורים הוא כותב: "וכ"ש ליזהר מלהתרעם על מידותיו
של הקב"ה שהוא עוון חמור יותר מן הכל".
וצריך להבין, בשלמא תפילה להינצל מלשון הרע ניחא, אבל האם יש למישהו מאיתנו
נסיון כזה של הרהור אחר מידותיו של הקב"ה?!
לנו נראה שלא, אבל מרן הח"ח חשש מזה מאוד!
בל נטעה לחשוב שזו מעלה
בנו שאיננו חוששים מכך. אדרבה, זהו חיסרון! כי כשהאדם יודע שכל מה שיש לו כולו
מתנה מהקב"ה, הוא יודע גם שאם פגע בו אי מי - זו גזירת שמים. אדם שחי באמונה
זו חושש מלבוא בתרעומת על חבירו, שהרי "כל הכועס
כאילו עובד ע"ז" )רמב"ם פ"ב מהל'
דעות ה"ג(, כי נעלם ממנו לשעה שכל הנעשה בבריאה
הוא מעשה ד'.
כשהחמיצו לרב הונא ארבע מאות חביות יין אמרו לו חבריו לפשפש במעשיו )עי'
ברכות ה ע"ב(, כי חיו את המציאות הברורה שהכל בידי שמים, וכשחיו כך - היה
נסיון שלא לבוא להרהור על הנהגת הקב"ה.
אצלנו, אם אדם היה קם
בבוקר ומוצא שהחמיצו ארבע מאות חביות יין, אמנם לא היה כועס על הקב"ה, אבל אם
חבירו היה מחמיץ לו את אותן החביות - היה כועס עליו...
@1ולמה על הקב"ה
אינו כועס?
@1הגרא"י
קוק:@2 משום שנדמה לו שקרתה תקלה מסויימת שהיין לא
הצליח, וא"כ הקב"ה נשאר אצלו טוב ומטיב, אלא שהענבים לא היו טובים וכיוצ"ב... לכן, אם אדם יעשה לו משהו - יכעס עליו ולא
יהרהר אחר הנהגת ד', כי הרי הקב"ה טוב ומטיב ...
נמצא, שחוסר הרגשתנו
בנסיון של הרהור אחר מידותיו של הקב"ה, נובע מכך שאיננו מייחסים בחיינו כל
מאורע להשי"ת, וזהו מצב ריחוק נורא כזה, שמרן החזו"א
באיגרתו )ח"א איגרת כג( מגדירו על דורנו שבו
"בני אדם שקועים בבירא עמיקתא
של כפירה ומינות". כאשר רואים את הדברים כסיבות ומסובבים חיים בעולם של מינות
רח"ל.
רק אדם שחי כולו עם אמונה
ומייחס כל מאורע לקב"ה, מרגיש שצריך לעמוד ולשמור את הרגשותיו כל הזמן. כשיש
לו טובה הוא כולו הודאה לקב"ה, וכשיש לו רעה ח"ו, זהו נסיון עבורו שלא
להרהר אחר מידותיו של הקב"ה.
@1ואיך מבצרים בתוכינו את האמונה?
@1הגרא"י
קוק:@2עלינו לעמוד על נפשנו ולבנות בקרבנו את יסודות האמונה, ולהשרישם בלבבנו
ע"י חיזוק התפילה הכוללת התבוננות בכל הנעשה בעולמנו, מתוך הכרת השגחת
השי"ת בעולם התחתון בפסוד"ז, שליטתו בעולם
המלאכים בברכות ק"ש, קבלת עומ"ש בק"ש
וזכרון הנהגת שכר ועונש בזכירת יצי"מ. לאחמ"כ, בתפילת שמו"ע,
לעבוד את עבודת הלב של הרגשת התלות המוחלטת בכל צרכינו אך ורק בהשי"ת, ומיד
לאחר תפילתנו ללכת "מחיל אל חיל" )כמבואר בשו"ע(
ולפנות את מוחנו ולבנו לעסק התורה שהוא עסק ההתלמדות להבין ולהשכיל דרכי
השי"ת ורצונו בעולמנו.
אם נעשה כך - תלך ותתעצם
בקרבנו ההכרה שחיו בה הדורות שלפנינו, "אתה הראת
לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו", ומתוך הרגשת תלות וקשר זו, נוכל להגיע
לסוג ההתעוררות שהיתה להם, ולשוב לעסק מוחלט בשמחת לב עצומה בתורת ד' ובהליכה
בדרכיו.
@1בתפילות ימי הרחמים
מבקשים אנו רבות על "חיים". מה משמעותם של אותם "חיים"?
@1הגרא"י
קוק:@2ידועים דברי הגר"א בביאורו )סי' תקפב סעיף ט(, שהכריע כדעת התוס'
שבראש השנה נידונים על שני סוגי חיים - חיי העוה"ז וחיי העוה"ב. על חיי
העוה"ב נגמר הדין אצל הצדיקים והרשעים בראש השנה, אבל על חיי העוה"ז אין
נגמר הדין עד יוה"כ. ובבואנו לזכות בחיים, הננו מבקשים על חיי העוה"ז
וצרכיו, וגם על זכייתנו להיות בני העוה"ב הראויים לחיי נצח.
הדברים כמעט מפורשים
בדברי ה"בן איש חי" )וכן ברמח"ל במאמר
החכמה(, בביאורו לסדר התפילה, שהבקשה בתחילת התפילה "זכרנו לחיים מלך חפץ
בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים" וכן "מי כמוך אב הרחמים
זוכר יצוריו לחיים ברחמים" הכוונה לחיי הנשמה הנצחיים, והבקשה בסוף התפילה
"בספר חיים ברכה ושלום... נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים
טובים ולשלום" היא בקשה על חיי הגוף וצרכיו, והן הן דברי הגר"א
בשיטת התוס'.
יתירה מזו, הרי ההלכה היא
שלעולם לא מזכירים בקשות כלשהן בשלושת הברכות הראשונות של תפילת שמו"ע, כי אין להפסיק שעה שעסוקים בסידור שבחו של מלך,
ויוצאים מכלל זה הם עשרת ימי תשובה שמוסיפים בהם בקשה נוספת בברכות הראשונות.
וכתבו הקדמונים שטעם ההוספה משום דהוי פיקוח נפש [וכמו שקי"ל
שאם נחש כרוך על עקביו אינו מפסיק בעמידתו לפני המלך, אבל אם עקרב כרוך עליו, דהוי
סכנת נפשות, מפסיק אפילו בג' ראשונות, כמבואר בגמ' ברכות לג ע"א].
ולאמור ביאור הענין פשוט,
כי אף שהוא עסוק בסידור שבחו של מלך, אך חיי הנשמה הינם דבר של פיקוח נפש, וכבודו
של המלך הוא שיהיה מי שישמע לקולו, ולכן מבקשים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים
וכתבנו בספר החיים", וכן "מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים
ברחמים".
והנה עצם דברי התוס' מופלאים הם עד מאוד. אדם אשר בר"ה נקבע שהוא בן
העוה"ב, וכשיגיע יו"כ ייחתם לחיים טובים גם
בעוה"ז, מדוע צריך היה לדונו על חיי העוה"ב שלו, והרי יתכן שיעברו שנים רבות
עד שיגיע בפועל לעולם הנצח, ועד אז בידו לשנות מעשיו ולהיהפך לבן עוה"ב. מה
הטעם, אפוא, לקבוע כל שנה מחדש בר"ה שהוא בן העוה"ב, ולא להמתין עם דין
זה עד שתגיע העת בו יצטרך לעבור לעולם שכולו טוב, ואז ידונו אותו אם הוא בן
עוה"ב או לא!
יתירה מזו, הגר"א ז"ל כתב בביאור ענין "ספר החיים",
שבר"ה נפתח שער הכניסה לגן עדן, ואדם שנקבע עליו שהוא בן העוה"ב מוכנס
מיד לתוך אוירא דגן עדן. ונמצא שאף שלאחר ר"ה הנו
רואים אדם חי לפנינו, ישנם כאלה אנשים החיים בעוה"ז בתוך אוירא
דגן עדן, וכדברי דוד המע"ה "אתהלך לפני ד'
בארצות החיים" - כאן בעוה"ז. ומה קשור כל זה לדין ר"ה.
תשובת שאלה זו יש ללמוד
מדברי הרמב"ם היסודיים בפ"ט מהל' תשובה, שבו
לימדנו שהשכר המובטח בתורה על קיום המצוות אינו אלא בעוה"ב ושכר מצוה בהאי
עלמא ליכא, כי לא שייך בעולם לשלם את השכר שאין כמוהו,
שהוא האושר העצום שבהתענגות על ד' וההנאה מזיו שכינתו, והעונש הנורא ביותר הוא אי
הזכיה בעונג עצום ונפלא זה. וכל ענייני העוה"ז "אינם תכלית בפני עצמם,
אלא בגדר כלים הניתנים לאדם כדי לסייע לו בהשגת תכלית זו של חיי העולם הבא"
)וכדאי לעיין בדברים היטב(.
לכן, כשבאים לקבוע את
דיננו בראש השנה, דנים לפני הכל באיזה עולם אנו נמצאים ולאיזה עולם הננו שייכים.
אם הננו בני העוה"ב, יינתן לנו עולם הזה שכולו כלים לעבודת השי"ת ולזכיה
בחיי נצח. אבל אם, חלילה, איננו בני העוה"ב ואין מגיעים לנו כלים לזכות בהם
בחיי נצח - יינתן סוג עוה"ז שונה לחלוטין, שהוא בגדר שכר על מעט המעשים
הטובים שעשינו.
ומשל למה הדבר דומה: כאשר
באים לספק לאדם את צרכיו, יש לברר במי מדובר: אם מדובר בילד קטן - יש לתת לו
צעצועים, אם הוא אדם מבוגר במושב זקנים - יש לספק לו סוג כלים אחרים, אם הוא
ח"ו נמצא במרכז שיקום - נדרש לו סוג סיוע אחר, ואם רח"ל
הוא מאושפז בבית-חולים, יש להעניק לו סיוע רפואי מהסוג הנצרך לו באותה עת. כל אדם
לפי מצבו ומעמדו יש להעניק לו צרכיו.
ומסופר על בעל
ה"שאגת אריה" אשר כל ימיו היה חי בעניות ודחקות
גדולה, והנה פעם אחת בהיותו כבר כבן שבעים הגיע לביתו והודיע לאשתו כי מובטחת להם
כעת עשירות גדולה.
נבהלה אשתו ושאלה אותו
לפשר הדבר.
ואז סיפר לה השאג"א את המעשה הבא: מתוך דלותו הנוראה, הוא נהג להלך
ממקום למקום ומעיר לעיר, כשבאמתחתו קדירה עם תבשיל שלו [כיון שחשש מאיסור
"חדש"], ובכל מקום היתה אשה מתנדבת לבשל את תבשילו.
והנה במקום אחד, בעת שאכל
והיה אחוז שרעפים ושקוע כולו בעסקי תורתו, נשפך מעט מתבשילו על המפה ולכלכה. ואמנם
הוא ביקש מיד את סליחתה, אולם בעלת-הבית התרגזה והחלה לצעוק על אותו הלך עני שלא
די שאוכל בביתה, אלא עוד מעז ללכלך את מפת השולחן, והיה עליו להקדיש זמן קצר
מלימודו כדי להפיס את דעתה...
משראה כך, פנה בעל השאג"א לקב"ה ואמר: "רבש"ע, במשך שבעים
שנה העניות לא הטרידה את דעתי מהלימוד כלל, ולו לחצי דקה, אך עתה שהעניות מטרידה
אותי מעבודת ד' שלי ומבזבזת את זמני, איני חפץ בה יותר".
"מובטחים אנו
אפוא", סיים בעל השאג"א את דבריו לאשתו,
"שכעת יזכונו משמים בעשירות".
ואכן באותה עת הוצעה לו
הרבנות בעיר מעץ, וכשראה שחוששים הם למנותו מחמת גילו המבוגר - שבעים, שמי יודע
כמה שנים נותרו לו לחיות, הודיעם כי הוא מבטיח להם כי הוא יהיה רב אצלם במשך עשרים
שנה... וכך אכן היה: בעל השאג"א חי עד גיל תשעים
וכיהן כרב קהילת מעץ.
והנה ביום הכתרתו, כשהגיע
לעיר, ערכו לכבודו קבלת פנים גדולה, וכל אנשי העיר הביאו לביתו מתנות ומצרכי מזון.
באה אשתו של השאג"א לפניו בבכיות ואמרה שחוששת היא
שמא כעת משלמים להם משמים את שכרם לעוה"ב. אולם הוא ביטל את דבריה כלאחר יד
והודיעה כי בדברים פחותים מעין אלו לא ניתן כלל לשלם את שכר המצוות המובטח
לעוה"ב!
הרי שפשוט היה לו,
שענייני העוה"ז אינם ניתנים בגדר תשלום שכר על המצוות, ואינם אלא כלים
שבאמצעותם ניתן לזכות לחיי העוה"ב, וכיון שכך, באמת לא היה לו ממה לחשוש.
בדברים אלו טמונה גם עצה
מעשית. אם מושגי האדם מסתכמים אך ורק בענייני העוה"ז, ואותם הוא רוצה ומבקש -
זה באמת מה שיקבל ולא מעבר לכך )וכמו ילד קטן ששיא השגותיו בבקשתו לאפיקומן הוא
צעצוע קטן(.... כדי לזכות לקניינים אמיתיים על האדם להיות בבחינת "הרחב פיך
ואמלאהו" - בעל שאיפות והשגות גבוהות, ובהתאם להן יקבל. בצורה זו נעשה
העוה"ז כלי לעבודת ד' שלו.
ולמתבאר מדברי הגר"א נמצא, שבר"ה על האדם להחליט לאיזה עולם הוא
שייך. ועלינו לדעת שכשם שבענייני העוה"ז לאחר שנקצב לאדם דבר מסויים, אף אם לאחר מכן השתנה, לא פשוט לעקור גזר-דין - כך
בענין החיים הרוחניים, אם בר"ה אדם מחליט ששאיפתו האמיתית היא החיים
הרוחניים, ועבור עסק התורה וקניין מעלות הנפש הוא מוכן להקריב ולוותר על דברים:
ממון, כבוד וכיוצ"ב, וכמו"כ מוכן הוא לטרוח
עבורם ואף להתגבר על קשיים - יכול הוא לבוא אל הקב"ה ולומר לפניו:
"רבש"ע, אני מצדי עשיתי את הנדרש ממני, אף אתה 'זכרנו לחיים' - הענק לי
את חיי הנשמה שלי".
אך לא יתכן שאדם יאמר
לקב"ה שידאג לחיי הנשמה שלו, והוא ידאג אך ורק לחיי הגוף שלו... כי
"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".
ושמעתי מהגר"א לופיאן זצ"ל, שזו
גם כוונת הבקשה הנאמרת בברכת-המזון "הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו... ומכל
טוב לעולם אל יחסרנו" - שהקב"ה יעניק לנו כל
טוב, אך שלא יחסיר לנו מאומה מהשכר בעולם הנצחי. שלא נקבל ח"ו שכר
בעוה"ז שהוא בבחינת "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו"
)דברים ז, י(, אלא אדרבה, עוה"ז המגדיל את אפשרות הזכיה בחיי העוה"ב.
@1כיצד,
באמת, נעשים "בן העולם הבא"?
@1הגרא"י
קוק:@2 שמענו מהגר"ש ברעוודה
שליט"א מעשה מופלא המובא בספר "שם הגדולים" לחיד"א.
ידוע שהמהר"ם
מרוטנבורג זצ"ל, אשר היה רבם של כל בני הגולה
בדורו, נשבה פעם בידי העכו"ם, ושוביו דרשו ממון רב
מן היהודים על מנת לפדותו. אולם המהר"ם פסק שלא
יפדוהו מאחר וההלכה היא ש"אין פודין את השבויים
יתר על כדי דמיהם", וכך נשאר בשביו במשך כמה שנים, ובאותן שנים התעלה במעלות
קדושים וטהורים, ע"י מסירות נפשו למען הכלל, ועסק התורה המופלא מתוך היסורים
הנוראים שסבל בשנות מאסרו.
לאחר פטירתו של המהר"ם זצ"ל לא הסכימו הגויים לתת את גופתו לקבורה,
מאחר וכעסו על שלא פדאוהו.
היה שם יהודי עשיר גדול
בשם ר' אלכסנדר שהלך אל הגויים ונתן להם את כל הונו עבור עצמותיו של המהר"ם, והביאם לקבורה עוד באותו לילה.
למחרת הקבורה נפטר אותו
יהודי, ותמהו הכל לפשר הדבר.
כדי לברר את הענין ערך
אחד מגדולי אותו דור שאלת חלום, ואותו ר' אלכסנדר התגלה לו בחלומו וסיפר כך: בליל
קבורת המהר"ם, הגיע אליו המהר"ם
בחלומו והודה לו על שהביאו לקבר ישראל, שזהו חסד של אמת עמו, והוסיף ואמר לו
שבאפשרותו להבטיח לו עשירות לו ולבניו עד סוף כל הדורות, ואם אינו רוצה בעשירות,
יוכל לזכות לחלק בעולם הבא [ולא הודיעו באיזה חלק מדובר].
ר' אלכסנדר ויתר על כל
חיי העשירות בעוה"ז ובחר בחלק לעוה"ב, ובאותו לילה הוא נפטר ונלקח לעולם
העליון. וכשנשאל ע"י אותו גדול לאיזה חלק הוא זכה בעולם הבא, סיפר שהוא נמצא
במחיצת המהר"ם מרוטנבורג
זצ"ל )שהיא מחיצת הראשונים כמלאכים שרפי מעלה(.
ביאור הדבר: אותו ר'
אלכסנדר, אף שזכה לעשירות מופלגת, אך לא בהכרח שהיה לו חלק בעולם הבא, ויתכן
שבר"ה נפסק עליו שאיננו בן העוה"ב, והעשירות שניתנה לו היא מתוך בקשת
חיי העוה"ז ולא ככלים לזכיה בחיי העוה"ב. וכנראה שכך אכן היה מצבו, שאל"כ, מדוע כשביקש חלק לעוה"ב לאחר שקבר את המהר"ם, ניטלו ממנו הכלים שאיתם יכל לזכות לחיי
העוה"ב, וכי הגיע לו עונש על מעשיו?
ובהכרח שהמציאות היתה כך:
המהר"ם זצ"ל רצה בכל מאודו שאותו יהודי יזכה
לחיי העוה"ב מחמת החסד הגדול שגמל עמו, ומן השמים הודיעוהו שבר"ה לא
נפסק עליו שהוא בן העוה"ב, וא"א להעניק לאדם חיי העוה"ב אם אינו
שייך לחיים אלו. ישנה אפשרות רק להעניק לו עשירות מופלגת בעוה"ז לו ולבניו עד
סוף כל הדורות. ומדובר על הבטחה משמים שמובטח שבכל מצב ובכל מחיר היא תתקיים!
ואעפי"כ, כשעמדה לפניו הבחירה
בין אותה עשירות מופלאה לבין חלק לעוה"ב - הוא ויתר על כל חיי העוה"ז
ובחר בחיי העוה"ב - "ואני קרבת אלוקים לי טוב" )תהלים עג, כח(, ובזה גופא נעשה בן העולם הבא!
וכנראה, שמשמים ידעו שאם
ישאירוהו בעוה"ז אפילו לזמן מועט נוסף הוא עלול להימשך שוב לעסקיו, לכן
נטלוהו עוד באותו לילה, ומשנעשה בן עוה"ב, שולם לו על מעשה החסד עם המהר"ם, וזיכוהו להיות במחיצתו.
מעשה כעין זה מסופר גם על
מרן החפץ-חיים זצוק"ל, שהיה בתקופתו עורך-דין יהודי שמתוך מסירות נפש גדולה
עמל להציל יהודים רבים ממיתה. והיה אותו עורך- דין חילוני שאינו שומר תורה ומצוות.
קרא לו מרן הח"ח ואמר לו: "אתה מוכרח להיות בעל תשובה!!"
בראותו את גודל תמהונו,
ביאר מרן הח"ח את דבריו כך: הרי "המציל נפש
אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא", וא"כ מגיע לך על מעשיך שכר עצום. אבל
אם ח"ו אינך שייך לקיום המצוות, אין לך חלק לעוה"ב ולא ניתן לשלם לך את
שכרך. אם כעת תיעשה בעל-תשובה תזכה לחיי העוה"ב, ואז ישולם לך שכר מופלא על
הצלת נפשות מישראל.
זהו בעצם מצבו של היהודי
בעשי"ת. עליו לבחור להיות בן העולם הבא, ובזה יזכה בדינו לכל טוב - גם בעולם
הזה!
אמנם יש להוסיף ולדעת,
שגם במיקרה הגרוע ביותר שאדם הוא בן העוה"ז ויזכה לחיי העוה"ז כשכר
מעשיו - גם אז ראוי לו להרבות בתפילות ותחנונים לזכות בחיי העוה"ז, "כי
לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" )קהלת ט, ד(, ו"יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" )אבות ד, יז(, ובכל שנת חיים שאדם זוכה בה, בכוחו לשנות את כל מצבו
לזכות לחיי נצח.
)מוסף שבת קדש מודה לרב
צבי יוסף שכטר על עריכת הדברים(
