חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אורו של חנוכה

איתא בשבת )כא ע"ב( "מאי חנוכה דתנו רבנן וכו' וטמאו כל השמנים שבהיכל ולא מצאו אלא פך אחד ונעשה בו נס".

 

הנה הקשה הפני יהושע: "ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה דהא קיי"ל טומאה הותרה בציבור והיו יכולין להדליק בשמן טמא ובשלמא למ"ד טומאה דחויה בציבור ניחא הכא שפיר קצת, משא"כ למ"ד הותרה בציבור דאפילו הדורי לא מהדרינן כדאי' ביומא )ו ע"ב( א"כ קשה טובא", עכ"ל.

 

בפסיקתא )פסקא ותשלם כל המלאכה ס' ה'( "אמר רבי חנינא בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה אחד בניסן כמה שכתב )שמות מ' ב'( וביום החודש הראשון באחד לחודש תקים משכן אוהל מועד וכו' ובהמשך שם "מהו ותשלם? אמר הקב"ה עלי לשלם לו. מה שילם לו הקב"ה? חנוכת בית חשמונאי" ע"כ. ובילקוט )מלכים קפד( "ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה בו המלאכה אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שלם לו הקב"ה? חנוכת חשמונאי".

 

ולכאורה קשה איזה תשלום הוא זה, הלא כסליו הפסיד חנוכת כל המשכן וקבלה רק חנוכת המזבח.

 

וכדי ליישב שאילות אלו עלינו להקדים כמה הקדמות:

 

דהנה המעיין במסילת ישרים פ"ג יראה שמאריך בדברים נפלאים כלשונו "כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמתעמק בו" וכוונתו למאמר הגמרא בב"מ פג ע"ב "תשת חשך ויהי לילה" - זה העולם הזה שדומה ללילה. כי לרשעים יש ב' טעויות מחמת חושך העולם הזה, האחת שלא רואים את המכשולות חוטאים ונופלים, והשניה שהיא קשה מן הראשונה, שמחמת החשיכה, טועים וחושבים את הרע לטוב והטוב לרע, בההולך בחושך ורואה עמוד כאילו הוא אדם וההיפך. "שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות. וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. וכל זה מפני היותם תחת החשך וכבושים תחת ממשלת יצרם". עכ"ל. וכן כתוב גם בבראשית "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו'" הרי שבתחילת בריאת העולם היה רק חושך, והיינו שמצד הבריאה עצמה עלולים ליפול מבחינה רוחנית, וכדי שלא יהיה כך ברא הקב"ה את האור הרוחני, שעל ידו הכל נהיה בהיר וברור מה חובתו בעולמו ואיך לקיימו בלי למעוד וכמש"כ בפסוק שאחריו )שם ג'( "ויאמר אלוקים יהי אור" שהוא אור שבו רואים מסוף העולם ועד סופו, וכדאי' בחגיגה יב ע"א וממנו יצא בהירות האמת לעולם. אבל דא עקא דבהמשך הגמ' שם מבואר שכיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבוא שנא' "וירא אלוקים את האור כי טוב" ע"כ. וא"כ חזרנו לחושך, ואיך ננווט את דרכנו בעולם החשוך ללא אור זה?

 

אבל גילו לנו חז"ל שיש שני דרכים שעל ידיהם יהיה לנו האור הזה, וכדאי' בב"ב )ד ע"א( "א"ל הוא כבה אורו של עולם דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור' ילך ויעסוק באורו של עולם דכתיב 'ונהרו אליו כל הגוים'" ע"כ. כלומר שהורדוס הרג את חכמי ישראל שהם אורו של עולם ולכן תיקונו שיעסוק בדבר אחר שהוא אורו של עולם, והיינו "ביהמ"ק", שמשם יוצא האור לעולם וכמו שיבואר להלן.

 

הרי מבואר כאן להדיא שיש שני דברים שנקראים אורו של עולם כלומר שמהם תצא הבהירות של האמת בעולם, והם, ע"י הדרכתם והוראתם של חכמי ישראל שבזה הם מאירים לנו מאורם וכמו שממשיך המס"י )שם( ואומר וז"ל: "אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו ויכולים ליעץ שאר בני אדם עליו" ע"כ. ב. ע"י ביהמ"ק שמשם נובע אור החכמה לעולם וכמש"כ הרמ"א ז"ל בספרו תורת העולה )מובא בספר "לב אליהו" בראשית עמ' רסג( בשעה שאירע החורבן, אפלטון הפילוסוף הגדול ראה את ירמיהו הנביא בוכה ומקונן על החרבן ותמה ושאל אותו שתי שאילות, האחת מה ראה חכם כמותו להתאבל על אבנים ועצים? והשניה מה תועלת יש בעצם האבל אחר שכבר חרב הבית? ירמיהו ביקש ממנו להקשות לו כמה קשיים שהיה לו בחכמה ואשר לא מצא להם פתרון, ואחר שפשטן ירמיהו תמה אפלטון מאד על חכמתו הגדולה, ואמר לו ירמיהו שחכמה זו קבל מאבנים ועצים אלו שכעת מוטלים כדומן על הארץ, וא"כ האם לא ראוי להתאבל עליהם?!

 

והנה השפע הזה של החכמה מושפע ע"י המקדש מכח אור המנורה, וכמו שאי' בחז"ל )במ"ר פט"ו ב( וז"ל המדרש: "תדע כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים ושלמה שבנה ביהמ"ק לא עשה כך אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מביהמ"ק ומאיר לחוץ שנאמר "ויעש לבית חלוני שקפים אטמים" וכו'... ויתבאר באר היטב ע"פ דברי הנצי"ב )העמק דבר שמות כז, כ( וז"ל: "אלא הענין בכל זה דיש לדעת דאור התורה שהוא תכלית המשכן ועיקר המשרה שכינה בישראל, בא בשפע ע"י אמצעות שני כלי קודש, היינו הארון והמנורה, ונשתנו פעולותיהם, הארון בא ליעוד הדברות שבכתב, וגם לצווי בקבלה בע"פ, וכמש"כ לעיל כ"ה כ"ב, ועדיין אין בזה כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל, ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד, ניתן כח המנורה אשר נכלל בו שבע חכמות וכל כחות הנדרש לפלפולה של תורה, וכל זה נכלל בכפתורים ופרחים, עד דאי' בב"ר פצ"א ר' טרפון בשעה שהיה שומע דבר מתוקן היה אומר כפתור ופרח, ושיח רבן של ישראל ללמדנו בא, שמה שתלמיד ותיק מחדש דבר טוב הוא ע"י כח שנרמז בכפתור ופרח של המנורה, ועל כן בבית שני שרבו ישיבות והעמידו תלמידים הרבה להויות דאביי ורבא שהוא התלמוד, משו"ה נתחזק כח המנורה ע"י נס דחנוכה, וע"ע להלן ל"ט ל"ז שהראיתי לדעת שמרומז גם זה בתורה, והיינו דאי' בברכות דנ"ז הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה שנאמר ויקחו אליך שמן זית וגו' ". עכ"ל.

 

ונגד אור זה לחמו היונים שקרויים בפי חז"ל ע"ש החושך כדאיתא בבראשית רבה )פ"ב ,ד( וז"ל: "וחשך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל וכו'" ע"כ. ולכן טמאו כל השמנים שבהיכל )שעל ידם מדליקים את אור המנורה, המשפיע את אור התורה והאמת בעולם(, כדי לבטל את ההשפעה הזכה והטהורה של אור התורה, ועל ידי זה ינתקו את עם ישראל מאלוקיהם והחושך יכסה ארץ, וכמו שכ' בהמשך המדרש הנ"ל "שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל"

 

וזוהי מהותה של מלחמת החשמונאים שבמסירות נפש יצאו לשדה המערכה להחזיר את הטהרה ואת הקדושה ועמל התורה בצורה האמיתית ואור המנורה והמקדש למקומם, וכמו שאומרים ב"על הניסים" "וטהרו את מקדשך", וזכו ע"י מסירות נפשם שהאור הזה יחזור לעם ישראל ולעולם, ביתר שאת וביתר עז ממה שהיה מקודם, מאז שנגנז.

 

 

ההקדמה הב' היא, שיש לדמות בבחינת מהות המקדש שמצאנו בה הרכבה משני חלקים גוף ורוח דיש את גוף המקדש העשוי מחומרים גשמיים ויש את הרוח שבמקדש - השכינה השרויה בו - שהגיעה מכח התנדבות העם בכל לבו לבניית המשכן, וכמש"כ בשה"ש "אפריון עשה לו המלך שלמה" וגו' "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" )עי' במדרש שמו"ר פמ"ט,א על הפסוק "ויעשו כל חכם לב - הדא הוא דכתיב "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" מים רבים אלו העכו"ם וכו'( וכן מצאנו בבחינת מהות האדם שהוא בנוי מגוף ונשמה שהגוף הוא חומרי ואילו הנשמה חצובה מכסא הכבוד.

 

 

וההקדמה הג' היא, דהנה כתב המהר"ל בספרו נר מצוה )עמ' כג( וז"ל: וראוי היה זה שיהיה בכ"ה בכסליו שאז האור יוצא כי בכ"ה באלול נברא האור בעולם כי העולם נברא באחד בתשרי ובו נברא האדם שנברא בששי בימי בראשית והאור שנברא ביום ראשון היה זה בכ"ה באלול שנברא האור ויש לאור ד' גבולים הגבול האחד שהאור הוא בתכלית התגברות שלו והחושך בתכלית המיעוט ומשם ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר וזהו בתמוז ויש גבול שהאור והחושך הם שוים ומכאן ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר וזה בחודש תשרי שאז האור והחושך שוים, ומכאן ואילך החושך מוסיף ומתגבר על האור, ויש גבול שהחושך גובר על האור לגמרי וזהו בחודש טבת, ומכאן ואילך מתחיל האור להתגבר ויש גבול שהאור והחושך הם שוים ואח"כ הולך האור ומוסיף וזהו בחודש ניסן שאז האור והחושך שוים ואח"כ מתגבר האור יותר עד חודש תמוז, וכן הוא חוזר חלילה, והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה כסליו כי בריאת אור העולם בזמן שהוא שווה היום והלילה וזה היה בכ"ה באלול או בכ"ה באדר למ"ד בניסן נברא העולם )ר"ה יא ע"א( א"כ התחלת האור הוא בכ"ה בכסליו שאז מתחיל האור להתגבר ולפיכך נעשה הנס בשמן והיה האור בכ"ה אף שלא היה שמן להדליק והיה הנס כל שמונה כאשר אותו הזמן הוא מיוחד להתחלת האור. עכ"ל. וביאר בזה המהר"ל במק"א דהענין תלוי לפי אורך הלילות וקוצר הימים שתלוי בזה ענין אריכות האור וקוצר החושך ודו"ק.

 

וכעת יאירו כל דברי הפסיקתא כספירים, ועיין היטב במהר"ל בחידושי אגדות עמ"ס שבת כא שהזכיר את דברי הפסיקתא ולמד בה, דכיון דכ"ה כסליו הוא זמן של התגברות האור "בכוח" ולכן מתאים מאד שביום הזה יהיה הכל מוכן בשביל ההקמה, היינו שהכל מוכן "בכח", אבל ההקמה שלו בפועל תוכל להיות רק בחודש ניסן כיון שאז הוא הזמן של התגברות האור בפועל, והתשלום לחודש כסליו היה שאירע בו חנוכת בית חשמונאי, שהיתה חנוכה של ה"רוח" בביהמ"ק, היינו של האור שלו, שהוא ה"בכח" שלו, ולפי"ז יוצא שלא היה כאן חנוכת המזבח בלבד, אלא שהיתה כאן חנוכת המקדש גמורה, והתשלום לחודש זה שולם כראוי.

 

ולפי דברינו יתבאר הא דאיתא במס' סופרים פי"ח ה"ב "בחנוכה ארוממך ד'", וכן כ' מרנא הגר"א זצוקלה"ה )מעשה רב סי' רמא( ז"ל: "שיר של יום לשמנת ימי חנוכה קאפיטל ל' מזמור שיר חנוכת" עכ"ל. ולכאורה קשה שהרי זה לא ממש מתאים שהרי מזמור זה מזמר על חנוכת הבית ואילו בחנוכה היתה כאן רק חנוכת המזבח בלבד? אבל לפי דברינו יתיישב היטב, שהרי יש לשאול על פסוק זה, הכיצד אומרים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, והרי דוד לא בנה את הבית אלא שלמה בנו בנאו, וכך הקשה בתנחומא נשא יג ז"ל: "וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו שנא' "ויבן שלמה את הבית" ומה ת"ל "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד"?, ויעוי"ש במה שתי'. ונ"ל דהנה הגמ' בזבחים כד ע"א, אומרת וז"ל: בעי ר' אמי נעקרה אבן ועמד במקומה מהו מאי קא מיבעיא ליה כי קדיש דוד רצפה עליונה קדיש או דלמא עד לארעית דתהומא קדיש, הרי דמבואר כאן שקדושת ביהמ"ק )הרוח שבו( באה ע"י דוד המלך, וא"כ אפשר לומר "חנוכת הבית )הרוח שבו/מהותו( לדוד". ולפי"ז אנו רואים כמה מתאים המזמור הזה לחנוכה, שבו חנכו את הרוח שבמקדש, ואומרים בו חנוכת הבית לדוד, )חנוכת הרוח שבו(.

 

ודאתינן להכא, ניתנה ראש ונשובה ליישב את הקושיא העצומה של הפנ"י, דאמנם יכלו להשתמש בשמן טמא ע"פ ההיתר של "טומאה הותרה בציבור", מ"מ כיון שכל מלחמתם היתה להחזיר את הקדושה והטהרה למקדש ולישראל עשו כל טצדקי שבעולם להשתמש רק בשמן טהור שעל ידו יושפע לעולם באמצעות המנורה השפעה זכה וטהורה של אור התורה, להאיר את העולם באור האמת. ומיושב באופן נפלא מה שהקשה הפני יהושע.

 

והנה כתב הרמח"ל )דרך ה' ח"ד פ"ז אות ו'( וז"ל: "שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מן הזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו", ועל האור של חנוכה כ' בהמשך )ח"ד פ"ח אות ג'( וז"ל: "ובפרט ענין המנורה לפי תקוניה שהיו הקטרוגים נגד ענינה והחזירום הכהנים על בוריים" עכ"ל. )וזה שחנוכה ג"כ נכלל במעגל המועדים שאורם חוזר ומופיע בכל שנה מחדש, ראו חז"ל רק בשנה השניה שראו שחזר האור והופיע, ולכן רק לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. וכיון שאורו של חנוכה המתגבר מחדש כל שנה ושנה )מכח הזמן ההוא המסוגל להתגברות האור וכדביארנו(, היינו האור של תושבע"פ המושפע מכח המנורה )שנשאר לנצח בהדלקת נר חנוכה כל שנה ושנה וכמבואר בדברי הרמב"ן ריש פר' בהעלותך שביאר באופן הזה מש"כ בדברי חז"ל "הנרות לעולם הם קיימים " יעוי"ש( א"כ כיון שהימים האלו מסוגלים להשגת האור של תורה שבע"פ, איך לא נגביר את השקידה והעמל בתורה כראוי לנצל את סגולת הימים האלה עד תומם, ובזכות זה נזכה שנשיג את האור של התורה ונוכל לסלק את החושך המחשיך את פני חיינו, ומכח עמלנו הזך והטהור יסולק החושך מן העולם, ויואר כל העולם באורה של השכינה ויקוים בנו בקרוב ממש דברי האוה"ח הק' על "ויאמר אלוקים יהי אור" )ד"ה ואומרו וחושך על פני תהום( וז"ל: "הוא אור הגאולה המופלא" במהרה בימינו אמן! @1)נמסר בהיכל הישיבה(

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד