זדים ביד עוסקי תורתך
רגילים העולם לדבר בחנוכה על גזירת היונים וענינה של יון. מאריכים לדרוש על נס פך השמן וענינו. ברם דומה כי לא ניתן דגש מספיק על ה"מתיונים". טעות נפוצה אצל ההמון, כי המתיונים הם אלו חלשי האופי שנכנעו לגזירות וללחץ של היונים. אך לא כן הדבר, המתיונים הם שגרמו לגזירות, הם עמדו בראש המערכה של "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
"ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם..." מוסב לא רק על היונים,
אלא גם על המתיונים. "וזדים ביד עוסקי תורתך", שכן "זדים קאי על על פריצי ישראל שנמסרו ביד
עוסקי התורה כדאיתא ביוצרות" )אליה רבה סי'
תרפ"ב ס"א(.
אלכסנדר מוקדון, תלמידו של הפילוסוף היוני אריסטו,
כבש את כל העולם המיושב בימיו, והפיץ את תרבות יון בכל מדינות מלכותו. יחסו
ליהודים נגזר מהמפגש המפורסם שלו עם שמעון הצדיק. "אמר להם: דמות דיוקנו של
זה מנצחת לפני בבית מלחמתי" )יומא סט.(. בזכות הפגישה הזו נמסרו הכותים
בידיהם של ישראל והחריבו את בית שיקוציהם בהר גריזים:
"חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שביקשו לעשות לבית
אלוקינו" )יומא שם(. ואעפי"כ באותה תקופה
נזרעו זרעי פורענות וניתנה אחיזה לתרבות יון להתפשט בא"י.
לפי המסופר בספר יוסיפון, אלכסנדר ביקש להעמיד
פסל בדמותו בבית המקדש, ושמעון הצדיק אמר לו שיעשה לו זכר טוב יותר, שכל ילדי
הכהנים שייולדו השנה יקראו על שמו. )ע"ע סדר הדורות בע'
שמעון הצדיק(. כוונתו של שמעון הצדיק ודאי היתה רצויה, אך כאן כנראה נוצרה פירצה לקרוא לילדי ישראל בשמות יונים. )בייתוס,
הורקנוס, אריסטובלוס... כולם
שמות יונים הם(. ואכן תלמידו הגדול של שמעון הצדיק התנא אנטיגנוס
איש סוכו, נקרא כשם בנו של אלכסנדר - אנטיגנוס.
בימים ההם כרת סנבלט ברית עם אלכסנדר, וישאל
ממנו לבנות מקדש בהר גריזים בגלל מנשה הכהן חתנו, שלא
אבה לגרש אשתו הנכרית, וגרשוהו הכוהנים החסידים מירושלים. "ויהי המקדש ההוא
לאבן נגף ולצור מכשול ולמוקש לכוהני ד' אשר בירושלים. כי רבים מפריצי עמנו היו
הולכים אל הר גריזים מידי שנה בשנה, לחוג את חגם
במעשרותיהם ובנדבותיהם ובשלמיהם" )יוסיפון
פ"ה. סדה"ד שם(. "והיו לאנטיגנוס איש סוכו שני תלמידים,
שם האחד צדוק ושם השני בייתוס )שם יוני!(... ואמר כל
אחד לסיעתו שהוא מאמין בתורה וחולק על דברי הקבלה שאינה אמיתית. וזה )עשו( לפטור
עצמם מן המצוות המקובלות והגזירות והתקנות... ועוד שהתרחב להם הדרך לפירוש )התורה
כרצונם(, כי לאחר ששב הפי' בבחירתם היה יכול להקל במה
שירצה כפי כוונתו, לאחר שאינו מאמין כלל בעיקר". ומאז נתפשטה
המינות בישראל. )פיה"מ לר"מ אבות פ"א
מ"ג. ועי' הל' עבודת יוה"כ פ"א ה"ז(.
לאחר אלכסנדר מוקדון מלך תלמי )שציוה על תרגום התורה ליונית(, שהיה צורר
ליהודים. ולאחריו החלה שושלת בית סיליקוס אשר מהם היו
מלכים שהצרו לישראל ומהם שנטו חסד. פשוט וברור כי הצרות שהסבו אותם מלכים באו
כעונש לעורר את העם על חטא אותן כיתות שסרו מאחרי ד'. אולם רשעי
ישראל כמובן תלו את הגזירות והצרות בהיבדלות מהיונים, סיגלו לעצמם את תרבות יון
והחניפו ליונים, שראו בהם ידידים, ובפרושים ההולכים בדרך ד' אויבים.
"בעת ההיא ויצאו אנשים בני בליעל מקרב ישראל וידיחו את עם הארץ לאמור,
הבה נכרתה ברית את הגויים סביבותינו, כי מאז אשר סרנו מאחריהם מצאונו צרות רבות
ורעות. ויטב הדבר בעיני העם... ללכת בדרכי הגויים
ובחוקותיהם. ויקימו בית משחק בירושלים כמשפט הגויים ולא מלו עוד את בניהם ויעזבו
את ברית הקודש ללכת בחוקותם ויתמכרו לעשות הרע בעיני
ד'" )חשמונאים א' י"ד י"ז( ועי' יוסיפון
פי"ח.
"ת"ר מעשה במרים בת בילגה )רש"י:
ממשמר בילגה היתה( שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד
ממלכי יונים. וכשנכנסו יונים להיכל )בימי מתתיהו בן יוחנן( היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה לוקוס לוקוס
)זאב בלשון יוני( עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק.
וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה... משום דאמרי
אינשי שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאמיה". )רש"י:
משל הדיוט הוא מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע. אף זו אם לא שמעה מאביה
שהיא מבזה את העבודה, לא אמרה כן( )סוכה נו:(.
המיסים הכבדים שהטילו בני בריתם של המתיונים ורוששו את העם, אינם מכלים
ממונם של ישראל! האיצטדיונים, התיאטראות ובתי המשחק
שבנו בכסף הגזול, אינם מכלים ממונם של ישראל! רק הקרבנות של בית המקדש הם שמכלים
את ממונם! חרון אף ד' על הבגידה הנוראה איננו סיבה לשעת הדחק לעת צרה! המזבח הוא
שאשם!
זוהי תמונת המצב של הימים ההם, רשעים ופריצים מבני עמנו, אשר פרקו עול תורה
ומצוות והתמכרו מרצונם לתרבות אנשים חטאים של יון. מהם יצרו מסורת חדשה-ישנה, מקדש
בהר גריזים וכו', מהם כבר
אינם זקוקים למסורת בכלל, הצד השווה שבכולם, הערצה עיורת
לתרבות ההפקר של היונים, ושנאה חולנית לפרושים הממשיכים לדבוק במסורת אבותיהם.
לפיכך הם אינם מהססים לחבור ליונים, להסית אותם כנגד אחיהם, לצבור הון
ושררה על חשבון דיכוי אחיהם בני עמם. הם המדריכים את היונים כיצד להצר ליהודים
"הקנאים" וכיצד לשבור את רוחם. והם העומדים בראש המערכה להחדרת תכנית
הליבה של תרבות יון בקרב כל ישראל. הם שגרמו לחורבנה הרוחני של ירושלים, הפכו את
עבודת המקדש לצרמוניה, כבוד עצמם ומסורת נבובה. את מרכז הכובד העתיקו לאיצטדיון ובתי המשחק המפוארים שבנו. ולא בחלו בשום תככים,
הלשנות ואכילת קורצא, למען ישאר השלטון בידם.
@9קללה-קלקלה נוראה זו, כתובה בתורה: "ואם
בחקתי תמאסו" - מואס באחרים העושים. ואם את משפטי תגעל נפשכם" - שונא
החכמים. "לבלתי עשות" - מונע את האחרים
מעשות. "את כל מצוותי" - כופר שלא ציויתים.
)ויקרא כו טו ורש"י שם.
ומקורו בתו"כ באריכות עי"ש(.
"ורדו בכם שונאיכם, הריני מעמיד שונאים מכם ובכם. כגון בדורו של שמד"
)שם פס' י"ז, ותו"כ ופי' הר"ש
משאנץ שם(.
שורש ועומק צרה נוראה זו של גלות בין היהודים וע"י יהודים מגלה לנו
ה"מגלה עמוקות" בפר' מקץ )ד"ה ויהי( וז"ל: "שבימי מלך
יון נפרע על חטא של יוס"ף בגימ'
מל"ך יו"ן
)קנ"ו( והנה בימי יון כתבו על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל, כי אז
בצבצה חטא מכירת יוסף... שאז מל"ך יו"ן בגימ' יוס"ף נפרע חטא של קרן שור"...
נפרש דבריו הק' לפי קטנות שכלנו והשגתנו. לחטא
מכירת יוסף והנלוה אליו, היתה השפעה מכרעת על הצביון של כלל ישראל. על מכרם בכסף
צדיק ואביון בעד נעלים, נער בן שבע עשרה נמכר לארץ מלאה טומאה וגילולים, בזה נתנו
אחיזה לגזירות של שמד ר"ל. יוסף אמנם עמד בניסיונות הנוראים, אך גם הוצרך
ללמוד שבעים לשון וחכמות חיצוניות מחמת שנעשה משנה למלך. "הנה מהפגם הזה נתהווה
באחרית מלכות יון נקרא חשך חכמות חיצוניות" )בני יששכר, מ"ד אות
ל"ד(.
נמצא כי ע"י מכירת יוסף נתהוותה הקליפה של יון והתיונות. שורש זה
שיהודי יכול להפקיר את אחיו לשמד, לצורך עצמי שלו, נבט במכירת יוסף. כל הסבל האיום
של גלות יון שרשו במכירת יוסף. "והנה בימי יון כתבו על קרן השור אין לכם חלק
באלוקי ישראל, כי אז בצבצה חטא מכירת יוסף". ובה בגזירה רמזו גם את שורש
התשועה. שכן רק בקרן השור פגמו ולא בשור עצמו!
@9עד כאן פירוש חלקו הראשון של רזא דא שגילה
ה"מגלה עמוקות". ונמשיך את הקו הלאה, בביאור התיקון לחטא מכירת יוסף,
שנעשה ע"י החשמונאים והנלוים עליהם.
"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבא נפשי... כי באפם
הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם
בישראל" )בראשית מט ה ז(. "ואמר יעקב שאם ישאר דבק בשני שבטים אלו קנין
של עזות פנים וקשיות עורף, מי יכול לעמוד בפניהם, וגם המה יהיו בתכלית הרעה. על כן
אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ר"ל החלק הגדול ממידת העזות פנים וקשי העורף שיש
בטבע שני אחים אלו, אחלק ואפיץ בכל ישראל... אעפ"י שהעזות וקשיות עורף מדה
רעה, מ"מ יש בהם צד לטובה, כאמרם ז"ל הוי עז
כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים. וכן קשיות העורף טוב
הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם, לא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים" )כלי יקר
שם(.
מעתה בין תבין כי החשמונאים כוהני עליון משבט לוי, אשר הערו נפשם וקראו לכל
איש ישראל "מי לד' אלי" חילקו ביעקב והפיצו בישראל עזות דקדושה לעמוד בפני שונאיהם, וקשיות עורף לא להיכנע מפני כל,
לא מפני הפיתויים ולא מפני הלחץ והגזירות, ובזה תקנו שורש החטא של מכירת יוסף
כנבואת אביהם הזקן.
@9ברם, צריכים אנו להוסיף נדבך נוסף להבנת שורש
זדים הפריצים מבני עמנו. רבינו מרן הגרא"ב
וסרמן זצוק"ל בקונטרס הנפלא "עקבתא דמשיחא", מביא את דברי הגר"א שפי' את הפס' "וישם את השפחות וילדיהן
ראשונה" כי בימי הגלות המר ובפרט בימי עקבתא דמשיחא, יעמדו בראש העם הערב רב. כמו"כ הביא בשם הרמב"ן כי כל הכופרים בישראל, בידוע שלא עמדו רגלי אבותם במעמד הר סיני ולא מבני ישראל המה, אלא מהערב רב מוצאם.
והפסוק "את לאה וילדיה אחרונים" זהו רמז להמון בית ישראל הכשרים, אשר הם
משועבדים לערב רב, עכ"ד )בפרק מעשה אבות(.
מדברים אלו למדנו כי ב' מיני זדים ומתיונים הם, הראשים שהם המנהיגים וכן
המסיתים והמדיחים, הללו שורשם בערב רב ולא מבנ"י
המה. וההמון הנגרר אחריהם אם מאונס אם מרצון הללו שורשם בקליפת יון שנדבקה בכלל
ישראל.
@9 "אם כל המועדים יהיו בטלים, חנוכה ופורים לא נבטלים"
)ירו' תענית פ"ב(. זהו עיקר המסר של פורים וחנוכה, הפקת לקחים ושאיבת כח
לעמוד איתן בגלות דידן.
ניתן לפרש את צרת המתיונים שהחלה בתחילת בית שני ואת האור שנזרע בניצחון
החשמונאים ובהעלאת נר חנוכה, כאשר נמשיל את הדבר לחיסון טבעי. בתחילת בית שני, כלל
ישראל היה עדיין גוף חזק, עוד היו שיירי כנה"ג
שהיו סמוכים לנביאים. חיידק ההתיונות וההליכה בדרכי הגויים, תקף במלא העוז את עם
ישראל עד כדי שהגענו למצב שהיה בבחינת "טימאו כל השמנים". חרבן נורא,
התדרדרות רוחנית עדי שפלות איומה. כשרי ישראל יכולים היו לשקוע ביאוש מר, רק
מלראות את אחיהם מנדיהם שונאיהם, לאילו תהומות הגיעו!
אך הנה קם מתתיהו ויחד עם בניו, יוצא הוא להילחם בעזות דקדושה.
הוא מצרף אליו את כל אלו שלא כרעו ולא השתחוו לתרבות יון, לאותם קשי העורף הוא
פונה בקריאה "מי לד' אלי". ומי הם אותם קשי עורף שעמדו בניסיונות
במסירות נפש? אלו שהיו דבוקים בתורה, אלו שאעפ"י שהזדים התלוצצו עליהם,
אעפ"י שהצרו להם, לא נטו מדרך התוה"ק כמלא הנימא. אלו ששמרו על התורה בטהרתה ובקדושתה במסירות נפש.
"זדים הליצוני עד מאד" ואעפי"כ
"מתורתך לא נטיתי"! )עי' ב"י סי' תרפ"ב(.
והנה כנגד כל היגיון, הלהבה הקטנה שעלתה מתוך פך השמן הטהור, עלתה וחיממה
את כל ישראל וגברו בית חשמונאי. מעט מן האור הזרוע לצדיק, האיר לכולם. והגוף החזק
של כלל ישראל התאושש ואף יצא מחוזק. נוצרו בעם ישראל נוגדנים טבעיים, לפלוט ולהקיא
מקרבם את המסיתים המהרסים והמחריבים, "מהרסיך ומחריביך - ממך יצאו". נזרעו זרעים חדשים של
מסירות נפש לקיום התורה שבע"פ. הנצו ניצנים המחוזקים בדבקות בתורה.
ההיסטוריה של המתיונים למיניהם ארוכה וכואבת. צדוקים, בייתוסים, קראים, מסכילים, רפורמים, בונדיסטים, יבסקציה, ציונים למיניהם. כשהם תקפו, המלחמה היתה כואבת ואף
הפילה חללים רבים, אותם שלא היו דבוקים מספיק ב"עוסקי תורתך" נפלו
חללים. לפעמים המצב היה נראה בלתי הפיך. אך לעולם אור התורה גבר ומאותן תנועות
מתיונים לא נותר דבר.
מדי פעם נשמעים בציבור יראי ד', קולות של יאוש ודיכאון. "כאלה
מסיתים", "כאלו שונאים", "מי פילל שאחים כך ירדפו
אותנו". עלינו לדעת כי במצב הזה ואף יותר גרוע מכך כבר היינו. עלינו להתחזק
באהבת ישראל, בערבות לכלל ישראל, לחמם את עצמנו בקדושת התורה והמצוות בבחינת טופח
ע"מ להטפיח. לחזק את בדק הבית מכל שמץ של תרבות יון, ולדעת כי בכח אור התורה
נזכה להאיר את החושך.
עלינו להחדיר בנו ובבנינו, כי ההפך של "זדים" הוא "עוסקי
תורתך". רק עמלה של תורה, רק ראייה של "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב
וכסף" היא הערובה לא לנטות מדרך התורה ימין ושמאל! עלינו להחדיר את ההכרה
המרוממת כי איכות מנצחת כמות, כי אמת מביסה את השקר. "פך שמן טהור" יכול
למגר מצב של "וטימאו כל השמנים". אמנם מוטל עלינו לשמור על פך השמן
בטהרתו ובקדושתו!
הבה נביט אל הימים היוצאין. לפני כחמישים שנה,
היה מצב של חושך יכסה ארץ, שואה נוראה כילתה שליש מהעם היהודי ובהם רוב סלתה ושמנה
של היהדות החרדה לדבר ד'. אליל החומרנות נשא ראש בכל העולם ואליל הציונות המעורטלת
מתורת סיני עלתה קרנו. החרדים לדבר ד' היו מיעוט מבוטל שבור ורצוץ, ואילו המתיונים
החדשים כבשו את השלטון. המצב היה נראה בלתי הפיך, מדכא ומייאש.
חשמונאי דורנו, מרן החזו"א זצוק"ל,
מרן הרב מבריסק זצוק"ל, מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל ועוד גדולי הדורות שהותיר ד' בחמלתו
עלינו, הורו לנו לא להתייאש, לשמור על פך השמן הטהור בקדושה ובטהרה, להתחזק במסירות
נפש בקיום המצוות, לדקדק בכשרות המאכלים אע"פ שהיה זה קשה וכמעט בלתי אפשרי,
לשמור שמיטה אע"פ שמכל צד הוקיעו אותנו כבלתי ריאלים, ללמוד תורה בעמל ויגיעה
על אף הלעג והלחץ החברתי "לתרום למולדת" ולעשות קריירה...
והנה מתוך פך השמן הטהור צמחו אלפי רבבות ישראל נוטרי מורשה. אלפי בתי אב
שומרים כדבר פשוט כשרות בהידור, אלפי חקלאים שומטים שדותיהם בשמיטה, קדרים קדרים של בני תורה לגיונות של מלך מתרבים והולכים, ורבים רבים
מבני עמנו דופקים בתשובה, נוטשים את אליל החומרנות, אלילים רבים נכרתים לפנינו.
גם עתה, כאשר נראה לכאורה כי דרך רשעים צלחה, וגזירותיהם מתחדשות עלינו בכל
יום, אין אנו צריכים להבהל. עין חודרת תבחין ותביט כי אלו פרפורי גסיסה, שכן כל
הבליהם נכרתים לעיניהם. עגלת רודפי הדת ריקה והיום אנו רואים כי אפילו אופניה
שבורים. שומה עלינו להתחזק בדרכנו בעוז, בהוד ובהדר.
אמנם עדיין העזובה רבה, עוד נראית ארוכה הדרך עדי נזכה לתקן את עמנו במלכות
ד'. בודאי עדיין רחוק ונשגב מבינתנו כיצד יתוקן העולם כולו. אך זאת נדע, כי נס
גדול מתרחש פה לנגד עינינו, פך השמן הטהור מתרבה והולך. ואם רק נשכיל להיות עוסקי
תורה מהדרי מצוות מעלין בקודש ואין מורידין,
נזכה בס"ד לראות בעינינו שוב את הנס של "מסרת... רבים ביד מעטים... זדים
ביד עוסקי תורתך". ותחזינה עינינו במהרה בביאת גואל צדק - "ונשגב ד'
לבדו ביום ההוא".
