לשכיחם תורתך - אז והיום

מדי שנה, כשאנו מגיעים לימי החנוכה, אנו חוזרים ומשתאים מול התופעה המענינת, שגם חילוניים גמורים, שבדרך כלל מתנערים מזיקה אמיתית לכל החגים האחרים, דיניהם ומנהגיהם, דבקים בחנוכה במסורה של הדלקת הנר, ולא רק שלא מתביישים בכך, אלא אפילו מכריזים על קיום ההדלקה ומציינים אותה בכל חגיגה ובכל כינוס, מדברים על כך בבתי-הספר ובפעולות תנועות הנוער שעוד נותרו קיימות על המפה...

 

מעתה לא נותר לנו אלא להיות בגדר של: "וכאן הבן שואל, מה נשתנה?"... מה נשתנה חג החנוכה מכל החגים האחרים, שלא מפיצים מסביבו "אנטי", לא מדברים בגנותו, לא מנהלים בכלי התקשורת שטיפת-מוח שיטתית, כדי להבליט את מפירי החג ומחלליו המבלים ביערות ובפיקניקים, או נוסעים לתורכיה בהמונים, כפי שהם עושים בדיווחיהם על החגים האחרים, כולל הימים הנוראים?

 

מנקודת-המוצא של "וראה בטוב", בודאי יש כאן מקום ללימוד זכות. בכל זאת נותר עוד איזה זיק יהודי הבוער בלבבות ועדיין לא משליכים את הכל לים. יהודים נאחזים למרות הכל בימי החנוכה, אשר משמעותם הרוחנית כה גדולה. אך בכל זאת ישנה מציאות וקשה להפליג רק לעולם זה של לימוד זכות, גם אם הענין נשגב וגדול הוא.

 

את חג החנוכה אין קושי לשמור ולקיים. מדליקים את הנרות, אפילו מברכים בקול ושרים "מעוז צור" במנגינה עממית מקובלת. אוכלים לביבות וסופגניות ומברכים איש לרעהו. הכל טוב ויפה, אבל את המשמעות האמיתית של החג הזה מסרבים לקבל. הוא אפילו מסולף ב"מסורת" שהנחילו לעצמם החילוניים. מעט מאוד, אם בכלל, הם מדברים על המשמעות העמוקה של פך השמן הטהור שנמצא בחותמו של כהן גדול, ועל הקדושה והטהרה שהוחזרו למקדש ולעם ישראל. הם לא מדברים על הסיבה שהניעה את החשמונאים הגיבורים לצאת למלחמת הגבורה שלהם, שכל כולה עמדה על קנאת ה' צב-אות ועל קדשי האומה שנתחללו בפקודת מלכות יון הרשעה ועושי דברם המתיוונים, מזרע ישראל.

 

* בתמצית מנוסח הדבר בתפילת "על הנסים", בפרק "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול". מה היתה הגזירה? מה היתה המועקה הנוראה? "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך".

 

מלכות יון ביקשה לעקור את האמונה כשעריציה הורו לכתוב על קרן השור "אין לנו חלק באלוקי ישראל". הם גזרו על שבת, חודש ומילה, שלושה ענינים עקרוניים ויסודיים באמונת האומה ובאורחות חייה. שבת קודש - איך יתכן בכלל שיהיה ויחיה עם ישראל בלי שבת ח"ו? וחודש - הרי כל קביעת המועדים וזמני השנה קשורים בכך. בלי קידוש החודש אין לנו ראש-השנה ויום כפור, ואין לנו שום מועד אחר. והרשיעו יותר מכל, בגזירה על מצוות מילה, המצוה היסודית הראשונה שנצטווה בה כבר אבינו הראשון אברהם מפי הגבורה, ועל שמו אנו מכנים ענין קדוש זה "בריתו של אברהם אבינו ע"ה".

 

החשמונאים הכריזו מלחמה, ללא מורא וללא חת. יציאה למלחמה, שלא על גזירת גוף - ענין מיוחד יש בכך. עמים מעטים בהיסטוריה נטלו סיכון כגון זה על עצמם. ביציאה למלחמה שוקלים את כל צדדי הענין, אם אפשר יהיה לעמוד בה, אם יוכלו לנצח את האויב, באיזה מחיר-דמים היא עלולה לעלות, ובכלל - מה הם סיכויי הנצחון. כך במלחמה על שמירת העצמאות או התגוננות מפני המאיים בתקיפה. רק כאשר בטוחים בסיכויי-הנצחון, או שיש לכך, לפחות, סיכוי מסתבר, יוצאים למלחמה, ובאם לא - מעדיפים לסבול ולהבליג, בתקוה שהזמן אולי יעשה את שלו. מה בצע ביציאה למלחמה של אבדן ותבוסה, אם עלולים לאבד את החיים? בנסיבות כאלה עדיף לחיות בסבל, מאשר למות בקרב ובמלחמה, בלי להשאיר שריד.

 

והנה, מלחמה זו היתה מיוחדת במינה. החשמונאים יצאו אליה בניגוד לכל חישוב הגיוני וסביר של סיכוי מול סיכון. הלא כך אנו אומרים בהמשך תפילת "על הנסים": "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם וכו' מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". ואולי לכך צריך להוסיף גם את הענין של "זדים ביד עוסקי תורתך", שכבר שאלו קדמונים מה כאן ההשואה, הלא שם מדובר בדבר שסותר זה את זה, גיבור מול חלש, הרבה מול מעט, ומה ענין של זדים ועוסקי תורתך כניגוד במלחמה? אבל היא הנותנת, זדים, משמע רשעים, משמע אלימים שהתאמנו לנהוג ברשעות, מול "עוסקי תורתך", יושבי בית-המדרש, עמלי-תורה ועוסקים בתפילה ובעבודת ה', מה להם ולגבורה במלחמה.

 

אם כן, גם זה מצטרף כדי להמחיש את ההימור המסוכן שנטלו על עצמם החשמונאים: איך יצאו למלחמה, כשרק חלשים עומדים לרשותם מול גיבורים, מעטים מול רבים ועוסקי תורה מול זדים?

 

* מה, איפוא, התשובה? איך באמת נטלו החשמונאים על עצמם סיכון זה? איך התירו זאת לעצמם? ומאלף הדבר, שחכמינו ז"ל כולם משבחים ומהללים את החשמונאים; פועלם הגדול והמבורך הונצח לדורות, למרות שמנקודת-ראות של סיכון עם ישראל - פעלו ההיפך ממה שמורים לנו בדרך כלל חכמי הדורות, שלא להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו. לכופף ראש כאשר הנחשול הזועף בא, להמתין עד שיחלוף, ואז להרים שוב את הראש, כציור סמלי כיצד לנהוג כאשר רשעים באים עלינו להורגנו ולהשמידנו ר"ל. וכאן, כולם כאחד תומכים בדרך התקיפה, ביציאה לקרב, וזאת כאשר מאזן-הכוחות הוא כל כך שלילי מבחינת עם ישראל. היתכן?

 

ההסבר הוא אחד ויחיד, כי הבא ליטול מאתנו ח"ו את אמונתנו בה' האחד ואת יכולתנו לקיים את תורתו ומצוותיו, הריהו נוטל בזה את נשמתנו, פשוטו כמשמעו. אנחנו לא באנו לעולם כדי לחיות סתם, אלא כדי לחיות חיים של אמונה, תורה ומצוות. תכלית הכל שלנו היא התוה"ק. משה רבינו שואל את ה' במראה הסנה: "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", ורש"י במקום מפרש: "מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים" )שמות ג, יא(. מה התכלית, שואל משה רבינו, להוציאם משם, אם הם שקועים, כפי שחז"ל מציינים, במ"ט שערי טומאה - מה להם חיי-חורין מול חיי-עבדות? אלא, תשובת הקב"ה היא: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". תקבלו את התורה, כי זוהי התכלית של עם ישראל. אל תקשה על מעמדם ומצבם עכשיו, אלא תתבונן במטרה ובתכלית, והיא קבלת התורה בהר סיני.

 

והנה באה מלכות יון הרשעה וכל מגמתה היתה להחזיר את עם ישראל לתוהו ובוהו: "להשכיחם תורתך". השכחת התורה - היא סופו של עם ישראל ר"ל. בלי תורה חייו אינם חיים. אשר על כן, הכרח ליטול חרב, לגייס את מה שיש, אפילו מעטים הם, אפילו חלשים הם, אפילו עוסקי-תורה הם, שאין להם שיח-ושיג עם מלחמה וקרב. אנו הולכים להילחם על הנשמה שלנו, מאחר שבמילא אין לנו מה לעשות בעולם זה בלעדי התורה. כאשר הגזירה היא על הגוף, יש סיכוי להינצל ממנה, אם לא כולם אזי רובם, ואפילו אם לא רובם - הרי יישארו מעטים, ומן המעטים הללו תצמח האומה מחדש. לדאבוננו אנו בנים לדור אשר הושמד בחלקו הגדול בשואת אירופה האיומה, וב"ה זכינו שצמחה מחדש יהדות בריאה ואיתנה על אדני התורה, הכל מכוחם של מעטים, ולפעמים גם בודדים, ששרדו מן העקידה הגדולה.

 

אבל אם ח"ו הגזירה היא "להשכיחם תורתך", ומשלימים אתה ונכנעים לה, אזי אין שום סיכוי לתקומה. עדים הם מיליוני היהודים, בעבר ובהווה, שהתחכמו וחשבו שיוכלו להישאר יהודים גם בלי תורה. זכר לא נשאר מהם. הם שקעו למצולות ההתבוללות ונמחקו מעל מפת הקיום היהודית. זאת היתה ההכרעה העל-היסטורית הגדולה של החשמונאים: בלי תורה לא יישאר אחרינו זכר, ולכן הכרח לצאת למלחמה. וברור שיציאה כזו למלחמה חביבה על הקב"ה והוא נתן להם רחמים ונעשה הנס שהגיבורים נפלו ביד החלשים, הרבים ביד המעטים וזדים ביד עוסקי תורתך.

 

* והנה, משמעות זו של חנוכה לא קיימת בכלל בתודעתם של החילוניים, חוגגי החנוכה. יתירה מזו, בהיסטוריה המשוכתבת שלהם, מדובר על אספקט של גבורה פיסית במלחמתם של החשמונאים והמכבים. הם הפכו אותם סמל לגבורת האנוש והשרירים. הם בנו תרבות של כוחנות מלחמתית המנסה בצורה מסולפת להתבסס על "מורשת החשמונאים", דבר שאין לו שום יסוד.

 

הווה אומר, לא די שהחילוניות מיוסדת בכל מהותה על השכחת התורה, כשהם ממשיכים דוקא במורשת המתיוונים, אלא שהם אפילו משכיחים את מזימת "להשכיחם תורתך" של מלכות יון הרשעה, וכאילו היתה זו סתם "מלחמת עצמאות", בעוד שהמשמעות כולה היתה דתית, משמעות של מלחמת קיום רוחנית מובהקת, זה ורק זה, והרי העובדה היא, כי חז"ל כשהם מדברים במס' שבת על חנוכה, העיקר הוא נס פך השמן, והדבר הברור העולה מכאן הוא, כי כאשר נטמא השמן ואין אור במנורת המקדש, כבה בכך ח"ו אורן של ישראל. השבתת הקדושה, השבתת הטהרה והשכחת התורה - הן האיום הגדול והחמור ביותר לקיום עם ישראל, ועל כך הם יצאו למלחמת הגבורה שלהם, שבה בחסדי ה' ניצחו בצורה כה מופלאה.

 

סילוף משמעות החנוכה - אינה אלא חלק מגזירת "להשכיחם תורתך", בימינו כמו בימים ההם, במיוחד בתקופה כשלנו, שבה בולטת המגמה של שלטון הזומם כל הזמן לפגוע בשארית נשמת העם שהם לגיונות לומדי התורה, המגשימים בפועל את המשך המערכה נגד גזירת "להשכיחם תורתך". ולדאבוננו אנו צופים במציאות הנוראה של חילול קדושת האומה והארץ, אם בהרס השבת, אם בהצפתה בכל התועבות והגילולים ואם גם ביבוא הגויים ועירובם בין יהודים. במציאות קודרת זו, איזו משמעות יש בכלל לזה שהם חוגגים אתנו את החנוכה ומדליקים נרות, אפילו בברכה, אם הם באותה שעה מפירים את כל המשמעות העמוקה הגלומה בחג החנוכה ובנסים שזכינו להם בימי החשמונאים?

 

* אכן, הענין של "בימים ההם בזמן הזה" אינו אמור רק לגבי סגולת הנס שניצוציו חוזרים ונעורים משנה לשנה, אלא גם על תוקף כל הענין של "להשכיחם תורתך", שלגודל הדאבון, גם אם החשמונאים ניצחו את היוונים והמתיוונים שנסרכו אחריהם, עדיין המזימה נמשכת בכל דור ודור, ואין לנו צורך בהוכחות עד כמה קיים הדבר במציאות הקשה והמכאיבה של דורנו וימינו.

 

והלא כל ההמון הגדול של יהודים עקורי-אמונה-ותורה, כאן בארץ-ישראל ובכל רחבי התפוצות, הם תוצאה ישירה של מזימת "להשכיחם תורתך". יחידה במינה היא גזירה נוראה זו של "להשכיחם", שאינה תופעה חולפת, בניגוד לגזירות וצוררים אחרים שעמדו לשטנו של עם ישראל, וכאשר באה ההצלה - הצוררים וגזירותיהם נעלמו לעולמים. וכאן לא. היוונים של אז אמנם נעלמו, אבל זרעי הפורענות של המתיוונים וההתיוונות מנקרים בעקשנות בקרקעו של עם ישראל, ומדור לדור חוזרים ונשנים.

 

ואולי כך יובן לנו הא דאמרו בגמ' )יומא, כט.(: "אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן", דהיינו כי הנס של חנוכה בודאי היה, אלא שהוא לא ניתן להיכתב. ולמה באמת לא ניתן להיכתב? והנה, בפרשת ביכורים נצטווינו: "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי וגו', וירעו אותנו המצרים ויענונו" וגו' )דברים כו, ה-ו(, ושאל מרן הגרי"ז מבריסק זיע"א, למה מזכירים בווידוי הביכורים רק את לבן ואת מצרים, ולמה לא מזכירים את עשיו ואת כל מזימותיו ורדיפותיו? הסיבה היא, הסביר מרן זיע"א, כי מזימת לבן אכן היתה אבל חלפה, כך גם גזירות פרעה, שהיו והסתיימו, אבל רדיפת עשו לא נגמרה, והיא תסתיים רק כאשר נזכה לרגע המיוחל של "ועלו מושיעים להר ציון לשפוט את הר עשו"...

 

ואפשר שכן הדבר גם בענין שלפנינו, בענין פורים וחנוכה, שפורים ניתן להיכתב, כי גזירת המן היתה ועברה מן העולם, אבל גזירת היוונים "להשכיחם תורתך" עוד לא נגמרה, היא הולכת ונמשכת, ועל כן "לא ניתנה להכתב" )שמעתי מהגאון ר' שמעון אשר גולדברג שליט"א(.

 

* בכל דור דור אנו סובלים מ"משכיחי תורתך", מחשיכי עולמנו, כפי שאמרו חכז"ל: "וחושך על פני תהום, זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן" )ב"ר ב, ד(. "ואין הפירוש מחמת גודל הצרות, שלא חסרו להם לישראל רעות רבות וצרות בכל ארבע המלכיות, אלא הפירוש חושך רוחני וכו', וכמו שידוע עד היום ממה שנשאר רשימו מכוחות רעים אלו" )"שם משמואל" חנוכה, עמ' רמא(.

 

אבל בכל דור ודור נמצאים גם אלה שיונקים מתמצית משמעות גבורת החשמונאים, אמיצותם ונחרצותם להילחם על קיום ושמירת התורה, וכאז כן היום - "אחת היא שעמדה לישראל בכלל ולעדת הפרושים בפרט, שכל עבודת ה' שבהם לא היתה כדי להוציא תועלת ממנה וכו' אלא כל ענינם היה עול מלכות שמים בלי חשבון אם תהיה תועלת מזה או לא ח"ו וכו', וע"כ החושך של היונים לא היה בכוחו להחשיך בפניהם, ומסרו את נפשם על קדושת שמו יתברך כעבדים נאמנים שאינם מתחשבים עם צורך ותועלת עצמם אלא הכל צורך גבוה, וע"כ אינו חוצץ בפניהם חשש הריגה בחרב היונים, וע"כ נתקיים בהם הכתוב )ישעיה ט( העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, שלעומת הליכתם בחושך ולא עמדו ולא רבצו תחת משאם אלא הלכו בגודל ואומץ לב ובקעו את חומת החושך זכו לאור גדול הן בגשמיות והן ברוחניות" )שמ"ש, שם(.

 

וכבימים ההם כן גם בזמן הזה, ממלאים לומדי ושומרי התורה את השליחות הגדולה של קיום אור ה' מול חשכת היוונים, ובזכותם "ישראל נושע בה' תשועת עולמים", בב"א.