מפשטו ידם בממונם- ועד מרים בת בילגה

ההתבוננות בקורות עם ישראל, אינה נחשבת בעינינו כ"לימוד היסטוריה" גרידא, אלא בגדר "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". התורה מעניקה לנו את המבט הנכון על קורות הדורות, וחז"ל מאירים בפנינו את ההיסטוריה היהודית באורה הנכון. במקביל, קורות הדורות, עד לדורנו אנו, מאפשרים לנו להכיר שבעתיים בנצחיות התורה, בהתגשמות דברי הנביאים ואזהרות חז"ל, לראות כי מכל אירוע בקורות ימי עמנו, ניתן להפיק לקח לדורות. צריך רק להתבונן.

 

חז"ל במסכת שבת, בסוגיא של "מאי חנוכה", מתארים לנו בקצרה את גזירות יון וניסי הימים הללו, אשר קבעום חכמים בהלל ובהודאה. בסוגיא זו אין הרחבה מפורטת של פרטי הגזירות, אשר עליהן אנו לומדים ממקורות נוספים במדרשי חז"ל ודברי קדמונים. לעומת זאת, בסוף מסכת סוכה, מתואר בהרחבה אירוע בודד שאירע באותם ימים, אשר בגינו החליטו להעניש ולגנות לדורות את אחת ממשמרות הכהונה, משמרתה של בילגה, שקבעו את טבעתה וסתמו את חלונה במקדש.

 

חז"ל מספרים שם על מרים בת בילגה, שהמירה את דתה ונישאה לסרדיוט אחד ממלכי היוונים. כשנכנסו היוונים להיכל, בימי מתתיהו בן יוחנן, היתה מרים הלזו בועטת בסנדלה על גבי המזרח ואומרת: לוקוס לוקוס )זאב, ביוונית( עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק!

 

לימים, לאחר שגברה יד בית חשמונאי, שמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה. מדוע ייחסו את התנהגותה של מרים לכך שהיא "בת בילגה", לבית אביה ואמה. על כך משיבים חז"ל: "כדאמרי אינשי, שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה" - "משל הדיוט: מה שהתינוק אומר בשוק, או מאביו או מאמו שמע. אף זו, אם לא ששמעה מאביה שמבזה העבודה, לא אמרה כן" )רש"י(. ומדוע קנסו את כל המשמרת כולה? - "אמר אביי, אוי לרשע ואוי לשכנו". הרמב"ם בפירוש המשניות שם מוסיף: "וקבעו זה לדורות, משום והנשארים ישמעו וייראו".

 

מאורע בודד זה, הודגש באופן מיוחד. כפי שמבואר ברמב"ם, היה ענין לקבוע הגינוי והעונש על מעשה זה בצורה שתיזכר לדורות, כך שייחרט בלבבות "והנשארים ישמעו וייראו".

 

אמנם, היו בעם ישראל מתיוונים רבים באותה תקופה, וכנראה כל מרשיעי ברית אלו חטאו בחטאים שונים וחמורים, אך בכל זאת הודגש מעשה זה ונכתב לדורות, בגלל הלקחים המאלפים הטמונים בו, כפי שמבארים חז"ל שם.

 

מענין להתבונן באותו אירוע לאור כל מה שהתחולל בתקופת גזירות מלכות יוון הרשעה. הכרת הרקע הכללי של קורות התקופה ההיא, תשפוך אור ותעניק היבטים נוספים לבחינת התפרצות השיטנה והבוז של אותה מרים בת בילגה.

 

@5חוקי נעילת הדלתות והקריטריונים להחזקת השוורים

 

הכל יודעים, כפי שלימדונו חז"ל בנוסח "על הניסים", כי עיקר מגמת וגזירות מלכות יוון היתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כיצד עשו זאת? כיצד ניסו לכפות על יהודים להתנכר לתורה ומצוותיה?

 

מקובל לחשוב, כי הדבר נעשה באיומי הריגות ושמדות, ובוודאי כך היה בסופו של דבר, בשיא הגזירות, כאשר ראו היוונים שכל אמצעי לחץ אחר אינו עוזר להם להעביר את עם ישראל מדתו ואמונתו. אך מדברי חז"ל עולה, כי במשך תקופה ארוכה וממושכת, הגזירות לעקירת התורה, לא נעשו בצורה ישירה, אלא באופן עקיף, שיטתי ומתוחכם.

 

רמז על כך נותן לנו הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה, כאשר הוא כותב כי היוונים גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם, ומזכיר גם "פשטו ידם בממונם ובבנותיהם", עד אשר "צר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול". מה פשר המילים "פשטו ידם בממונם" ומה הקשר בין הפגיעה בממון ישראל לבין כל הגזירות לביטול הדת. גויים שונאי ישראל אשר שדדו כספנו והציקו ליהודים מבחינה כלכלית, היו מאז ומעולם, אך בדרך כלל לא היתה כל סיבה לראות בכך "גזירה על הדת", אלא אנטישמיות גסה, המהולה בתאוות הממון וניצול חולשת המיעוט היהודי מול הרוב המתנכר והשלטון המתעמר בו.

 

אך כשנתבונן במדרשי חנוכה, שכנראה הם מקור דברי הרמב"ם, נבין, כי ה"פשטו ידם בממונם" לא היה בגדר התנכלות ממונית גרידא, אלא תוכנית מחושבת ומתוחכמת להעיק על חיי היהודים שבאותה תקופה, כדי ליצור אוירת מצוקה כלכלית ש"תעודד" יהודים חלשי אופי לעזוב את דרך התורה והאמונה, ולקבל את האידיאות של השלטון הנכרי.

 

ב"מדרש חנוכה", שממנו שאבו הראשונים ובעלי היוצרות לחנוכה הרבה מדבריהם )ונדפס עתה בספר "ממלכת כהנים" על עניני חנוכה( נאמר: "על גזירות היוונים שהערימו סוד על ישראל. אמרו: בואו ונחדש להם גזירות, עד שיבעטו באלוקיהם, ויאמינו בעבודה זרה שלנו". השלב הראשון של הגזירות לא עסק אפוא רק בכפיה ישירה לעקירת התורה, אלא בנסיון למרר את חיי היהודים, כדי שיגיעו לבדם ל"מסקנה ריאלית", כי הסבל והקשיים ייפסקו ברגע בו יחצו את הגדר, אל מחנה תרבות יוון.

 

מובא שם, כי הגזירה הראשונה היתה, שאין לנעול את הבתים. "כל כך למה? - כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות, שכל בית שאין לו דלת, אין לו כבוד ולא צניעות". התוצאה הישירה היתה, שבתיהם של ישראל היו פרוצים לגנבים וליסטים )ב"ממלכת כהנים" הביא, שהדברים הובאו גם באלשיך על הפסוק "בית תבנה ולא תשב בו", שגזרו היוונים שלא יהיה להם פתח ומנעול בבית ויהיה כהפקר(.

 

גזירה זו, לכאורה, אין לה כל משמעות רוחנית ישירה, אלא רק "פשטו ידם בממונם", אפילו ללא כל תועלת לשלטון, אלא אך ורק מתוך כוונה לאבד ממון ישראל ולהציק ליהודים "עד שיבעטו באלוקיהם, ויאמינו בעבודה זרה שלנו".

 

גזירה נוספת היתה, כידוע, שכל בעל שור יחקוק על קרניו, שאין לו חלק באלוקי ישראל. גם גזירה זו אינה כפיה ישירה ואינה כגזירה המחייבת בדווקא לעבור על הדת. כי רק מי שירצה להמשיך ולהחזיק בשור, צריך לחקוק על קרניו את סיסמת הכפירה. אך "זו מדינה דמוקרטית". יש תמיד אפשרות להיפטר מהשור ולהימנע מעימות ישיר עם הגזירה. כך אכן עשו היהודים, ובלית ברירה מכרו את כל בהמותיהם שהיו מקור פרנסתם ומזונם, ונותרו חסרי כל. ומה היתה סיבת גזירה זו: "וכל כך למה? כדי שלא יאכלו ישראל בשר ולא חלב ולא גבינה, ולא יהיה עליהם חרישה".

 

הרי לנו עוד גזירה, שמשמעותה המעשית היתה "פשטו ידם בממונם", אפילו ללא כל תועלת לשלטון. המטרה היתה להבהיר ליהודים: או שאתם "מצהירים נאמנות", או שתחושו פגיעה משמעותית בכיסכם. "כתבו לכם על קרן השור" - ואם לא, האלטרנטיבה תהיה חיי עוני ודלות, שהושגו באמצעות חקיקת תקנות מרושעות מיוחדות שהביאו להרס תשתית הקיום היומיומית בהכנסה ובמזון וכדו'. למען יידעו וילמדו היהודים הדבקים במסירות נפש במורשת אבותיהם, כי הנאמנות לתורה "אינה משתלמת" ועולה במחיר יקר.

 

@5האסטרטגיה של "פשטו ידם בממונם"

 

ניתן להניח, כי גזירות אלו נוסחו והוצגו בצורה "תרבותית" ו"הגיונית", כראוי וכיאות למלכות יוון, ערש התרבות והפילוסופיה הנכרית. משפטנים ומסבירנים מטעם ממלכת יוון, טרחו לנמק בנימוקים שונים ומשונים את החקיקה שמונעת נעילת בתי היהודים, בנימוקים "חברתיים", "בטחוניים" או "כלכליים". לגבי קרני השוורים, ההסבר היה קל ופשוט יותר: לא יתכן שהממלכה תיתן רשיון להחזקת שור, כאשר בעליו אינו מצהיר נאמנות לממשלה; לא יעלה על הדעת, שציבור שלם העוסק בענפי החקלאות, יתבדל לעצמו, ייהנה מהזכויות של הממלכה, בלא שיצהיר לה אמונים. אמנם, אנחנו היוונים לא כופים באלימות ובחוזק יד, חלילה. אך גם אתם היהודים, אל תאלצו אותנו להעניק רשיונות חרישה והחזקת שוורים, למי שמתנכר לשלטון. אינך מוכן להכיר בנו, זכותך. אבל רשיון חרישה לא תקבל. רצונך בהכרה כ"חקלאי מוכר" - אין בעיה, אבל בתנאי אחד, שנקבל ממך הצהרת אמונים חתומה על קרן השור.

 

השיקול שהינחה את היוונים היה פשוט: למה לנו לנקוט בתחילה בכפיה אלימה, כאשר אולי נוכל להביא את היהודים להכיר "מרצונם החופשי" באידיאות שלנו. הלא ברגע בו יפנימו יותר ויותר יהודים את המציאות ויבינו, כי "הקריטריונים" ו"החוקים" המגמתיים דוחקים אותם אל הקיר ומשאירים אותם חסרי כל, הם בוודאי יעדיפו לנקוט בגישה "רציונלית", ישלימו עם המציאות וייכנעו בתחום הרעיוני.

 

נמצא, כי ה"פשטו ידם בממונם", היה חלק ממערכת הלחצים המתוחכמת של "לחצום לחץ גדול". היוונים "הערימו סוד על ישראל ואמרו: בואו ונחדש להם גזירות, עד שיבעטו באלוקיהם, ויאמינו בעבודה זרה שלנו". מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן - אמרו היוונים לעצמם - אט אט יבינו גם העקשנים שבעם ישראל, כי "קשה להיות יהודי", ובאם תעמוד על עקרונותיך, תסבול: ביתך יהיה פרוץ לגנבים, בשר בקר לאכילה ושור לפרנסה לא יימצאו עוד תחת ידך.

 

אם זה לא יעזור, יימצאו דרכים אחרות. בינתיים, "התקנות השלטוניות" ו"הקריטריונים" יגובשו שוב ושוב מתוך מגמתיות ברורה - עד אשר המצוקה הכלכלית תדחוף את היהודים להרכין ראש למלכת יוון והבלי אמונתה, ותושג המטרה העיקרית: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

 

וכל מי שהרעיון נשמע לו מוכר; כל מי שמביט סביבו וחש בשנה האחרונה את האוירה של "פשטו ידם בממונם" מתוך כוונה ל"לחצום לחץ גדול", כדי להשיג הכנעה רעיונית באמצעות הלחץ הכלכלי - יבין עד מהרה, כי האסטרטגיה של מלכות יון הרשעה אומצה בצורה דומה להפליא ע"י פורקי עול מזרע ישראל.

 

@5הקלקול יצא אל החוץ, רק כאשר "נכנסו יוונים להיכל"

 

נשוב אל אותה מרים בת בילגא. חז"ל קובעים כי הקילקול שהביא אותה לבעוט במזבח ולבזות את עבודת המקדש, קינן בקרבה שנים רבות קודם לכן, עוד מימי ילדותה ונעוריה, כאשר שמעה אי פעם מהוריה גישה מבזה לעבודת הקודש והמקדש. )יש לציין, כי מרן הסבא מקלם זצוק"ל מעיר, כי ברור שבבית אביה לא ביזו את הקדשים בצורה כה בוטה, כפי שמרשעת זו נהגה כאשר בעטה ופערה פיה - אלא שלא רחשו את הכבוד הראוי לערכי הקודש, כפי שיש להנחילו במלוא התוקף. ההורים לא הנחילו לילדיהם הערכה לוהטת והערצה נלהבת לעבודת המקדש - והבת פיתחה זאת עד לבוז מוחלט(.

 

אך נשאלת השאלה: כיצד במשך שנים ארוכות לא הבחינו כל סביבתה בקילקול הממאיר, עד לימי גזירות היוונים. מה קרה ל"שותא דינוקא" כל השנים, עד אשר נכנסו היוונים להיכל.

 

התשובה היא, כי זרעי פרי הביאושים החלו לנבוט זה מכבר, ורק מיהרו לצמוח ולפרוח, ברגע בו היתה יד היוונים תקיפה.

 

מרים בת בילגה זו היתה אחת מני רבים שנסחפו אחר הזרם, ונמנתה על המתיוונים הזכורים לשימצה, החללים הרוחניים של גזירות היוונים. הבסיס לפריקת העול היה טמון במעמקי ליבה זה מכבר, והצלחת היוונים רק הוציאו אותו מהכח אל הפועל, כאשר התשתית הרוחנית המעורערת שלה מצעירותה, לא איפשרה לה להתמודד עם ה"לחץ גדול" של גזירות יוון - והרי חלושי אופי כאלה, היו המטרה לגזירות המרושעות.

 

היא התבוננה סביבה וראתה עד כמה "קשה להיות יהודי"; הבתים פרוצים לגנבים, הפרנסה אובדת והשוורים נמכרים במכירת חיסול. העתיד הכלכלי של היהודים הדבקים בתורתם, נראה גרוע מתמיד וחסר כל סיכוי, ללא כל אור בקצה המנהרה. אין טעם לטמון ראש בחול, אמרה לעצמה, צריכים לפעול באופן ריאלי ולשרוד כלכלית וחברתית. מסקנתה הראשונה היתה ברורה: "המירה דתה והלכה ונישאה לסרדיוט אחד ממלכי יוונים".

 

אך כפי שמשתמע בחז"ל, על כך בלבד, לא היה יוצא קצפם של החכמים, שקנסו את בית אביה והמשמרת כולה. כל עוד הקילקול התבטא בחייה האישיים בלבד, עם כל הכאב על בת ישראל שהמירה דתה ונישאה לסרדיוט יווני - כבר היו דברים מעולם. אך כשניגשה ובעטה במזבח ואמרה מה שאמרה; כאשר יצאה אל רשות הרבים והפכה את חולשת האופי שלה ורפיון רוחה ל"דגל", כשהיא מאשימה את עבודת הקודש בכילוי ממון ישראל, אזי תבע הדבר נקיטת פעולה נמרצת על חילול ד' וההתדרדרות הנוראה.

 

יש לשים לב, כאמור, כי עד אותו יום שבו נכנסו היוונים להיכל, לא העזה להשמיע את רעיונותיה, על אף שכבר יצאה לתרבות רעה קודם לכן. שכן, כאמור, מרים בת בילגא זו, היתה הטיפוס הקלאסי שאליו ייעדו היוונים את גזירותיהם ולחציהם; הטיפוסים "הריאליים", אשר יצרי ההישרדות והחישובים התועלתיים, קודמים אצלם לדבקות באמונה ובערכים שורשיים.

 

משום כך גם לא העזה כל השנים להשמיע את "התיאוריה החברתית והכלכלית" על המקדש המכלה ממון ישראל. היא נצרה בליבה את דרשת "לוקוס לוקוס" עד אשר היתה בטוחה, כי יד היוונים על העליונה. כל עוד לא חשה בטוחה שכל היהודים "הפאנטים" הובסו במלחמה, וכל עוד לא שמעה שגם המקדש נפל ביד היוונים, נזהרה מפני הבעת הגישה הארסית בקול רם. מי יודע, אולי ברגע האחרון יתהפך הגלגל, ואז יערכו עמה חשבון על בגידתה במקדש וקדשיו. רק "כשנכנסו יוונים להיכל", אז "היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח". עכשיו הגיע הזמן, עתה ברור שהמלחמה הוכרעה, שליהודים אין סיכוי להתאושש - והגיע הזמן לומר את כל האמת, בצורה "אמיצה" ופומבית.

 

@5נמצא האשם והאחראי למצוקה הכלכלית

 

זאת ועוד:כאשר נתבונן בתוכן נאומה הארסי של מרים בת בילגה, נבין כמה עזות מצח היתה טמונה בו.

 

"לוקוס, לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק". המהרש"א מבאר, כי השתמשה בכינוי "לוקוס", ניב יווני שפירושו "זאב" שדרכו לטרוף את הכבשים, כי ע"פ טענתה המרושעת, כך צריך להתייחס אל המזבח שבו מקריבים תמידין כסידרן, שני כבשים ביום. היא לא יכלה לסבול כיצד לאחר ה"פשטו ידם בממונם" ו"לחצום לחץ גדול", היהודים חוסכים מפיתם ומוסרים נפשם כדי שלא תושבת עבודת הקרבנות. מסקנתה המהירה היתה: אוי לוקוס לוקוס, כמה "בלתי ריאלית", עד כדי אכזריות, עבודת המקדש הזה, אשר מכלה את ממון ישראל.

 

מרים בת בילגה התבוננה סביבותיה וראתה לחץ ומצוקה כלכלית בכל מקום. גזירות יוון הותירו אדמה חרוכה, ויהודים חסרי כל. דווקא בשעה זו ביקשה לנצל את הסיטואציה ולהעביר מסר להמוני היהודים שעוד אזרו כוח במאבק: דעו לכם, כי המקדש ממיט עליכם חורבן כלכלי.

 

ניתן להניח, כי נאום ההסתה הארסי שלה כלל גם הסתמכות על מקורות בדברי חז"ל, על כך שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ועל חובת ההשתדלות לחסוך בהוצאות ממוניות וכו' וכו', אך ראשית לכל הדברים התבססו על "בחינה ריאלית של המציאות".

 

אמנם, משכבר הימים אימצה את "התיזה הכלכלית המלומדת", לפיה עבודת הקודש הינה דבר מיותר, והקרבת שני כבשים יום אחר יום, היא הגזמה פראית בביזבוז משאבי הציבור לצרכים דתיים. אך היא חיכתה בסבלנות לרגע בו תוכל להוכיח זאת בעליל.

 

גזירות יוון סיפקו לה את הרקע המתאים. האסטרטגיה שהביאה את היהודים למצוקה כוללת, הביאה אותה להחלטה כי זה הזמן המתאים לנצל את המצוקה והמועקה ולהצביע על מי שאשם כביכול בכילוי ממון ישראל - המזבח ועבודת המקדש. לא הגזירות המרושעות של "פשטו ידם בממונם", לא הפקרת הבתים ומכירת השוורים. רק גורם אחד ויחיד אחראי למצוקה - המזבח המרגיז הזה, שאין סוף לתיאבונו, שני כבשים ליום, יום אחר יום, חודש אחר חודש, ללא סוף, ללא "בחינה ריאלית" של המצב, כמה זמן עוד יוכלו אחינו בני ישראל לשאת בעול המימון של עבודת הקודש והמקדש.

 

@5הלקח לדורות: הנזק המצטבר של האוירה הסביבתית היוצרת "שותא דינוקא"

 

אמנם, רגש קלוקל של ביזוי הקודש קינן בקירבה זה מכבר, אך היא המתינה בסבלנות עד שהיהודים יגיעו לשיא המצוקה הכלכלית, בשל גזירות היוונים, ואז בתרועת ניצחון הוכיחה "למפרע" את צידקת דרכה. הא לכם יהודים, נמצא האשם במצבכם הדחוק - המקדש הזה שאתם דבקים בו בדבקות פנאטית ובלתי ריאלית. לא היוונים גורמים ברשעותם לאבד ממון נתיניהם היהודים, אלא חיי הרוח של עם ישראל, אותם יש להאשים: "עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק".

 

היתה זו החוצפה בשיאה. ההלצה המרה על הבן שרצח את אביו וביקש שיתחשבו בדינו כי הוא יתום, נראית חיוורת מול הפרדוקס המחוצף שבא לידי ביטוי בדברי מרים בת בילגה. במקום לבעוט בסנדלה בפרצופו של בעלה, אותו סרדיוט יווני השותף למזימות מלכות הרשע ש"פשטו ידם בממון ישראל", עד אשר כילו כל ממונם והביאום למצב נורא של שעת הדחק - היא בחרה במזבח ובעבודת הקודש, ככתובת האחראית למצב הקשה. איך יתכן, זעקה מרים בת בילגה, כאשר יהודים חסרי ממון ומצויים בשעת הדחק, שבזמן כזה נמשיך להקריב תמידין כסידרן, כאילו לא קרה דבר. האם לא הגיע הזמן לחשיבה מחודשת, לרפורמה שתצמצם מעט את העלות המיותרת של עבודת המקדש, מתוך התחשבות בדוחק הממוני הפוקד את הציבור.

 

"וכששמעו חכמים בדבר" -

 

כאשר חכמים שמעו והבחינו, עד אנה ירדה והתדרדרה מאותו "שותא דינוקא"; כאשר ראו אלו פירות באושים צומחים לאורך ימים ושנים בעקבות חוסר המודעות החינוכית לצורך החיוני שבהנחלת רגשי הערצה ויקר לערכי הרוח מגיל צעיר; כאשר ראו כי אותו קילקול פעוט שצמח בשולי המחנה מגדל ומטפח בסופו של דבר הכרזות בוגדניות וארסיות נוסח "לוקוס לוקוס" - אזי קבעו, כי הדבר מחייב לקום ולעשות מעשה שיותיר רישומו לאורך ימים ושנים, מעל ומעבר לאותה תקופה. "וקבעו זה לדורות, משום 'והנשארים ישמעו וייראו'".

 

למען נדע ונשכיל עד עצם היום הזה, כי כל בית בישראל, כל אב ואם, שלא ינחילו לילדיהם הערצה לוהטת לעבודת הקודש והמקדש - ומיום שחרב ביהמ"ק אין לקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד - עלולים לשאת באחריות נוראה למפח הנפש שינחילו לעצמם ולכלל כולו. למען נפנים ונסיק, שכל משפחה בישראל אשר לא תדע להתגונן מפני הרוחות הרעות ולהרחיק מפתח ביתה כל בדל של "אשר קרך" המביע יחס צונן לשבט לוי שומרי משמרת הקודש - עלולה, חלילה וחס, להוציא מקרבה, "מרים בת בילגה" שכזו.