תרבות יון בזמנינו - היוונים ההם, בזמן הזה
מערכת "מוסף שבת קודש" התדפקה על דלתם של גדולי ראשי הישיבות בדורינו: הגאון רבי אברהם ארלנגר שליט"א מראשי ישיבת "קול תורה", הגאון רבי צבי קושלבסקי שליט"א ראש ישיבת "היכל התורה", הגאון רבי גבריאל יוסף לוי שליט"א ראש ישיבת "באר התורה", הגאון רבי שלמה פאליי שליט"א משגיח דישיבת "חברון". על מנת לקבל מפיהם תורה ודעת בסוגיא המיוחדת של גלות יון ועל תרבות יון בדורינו.
@1מהי גדרה של גלות יון? ובמה היא שונה משאר גלויות?
הגאון רבי גבריאל יוסף
לוי שליט"א: חז"ל הגדירו את מהותה של תרבות יון כ"חושך".
'וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם' )ב"ר
פ"ב ד(. מצד שני מצינו בחז"ל ששיבחו את מלכות יון יותר משאר מלכויות:
"רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית... מ"ט דרשב"ג אמר קרא יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם... יפיותו של יפת ישכון באהלי שם. ופירש"י
יופיותו של יפת הוא לשון יון לשונו יפה משל כל בני
יפת". )מגילה ט'(. הנה התירו לתרגם התורה ללשון יונית. מנגד מצינו בדברי
חז"ל שביום שתורגמה התורה ליוונית בא חושך לעולם ג' ימים )עי' סוף מגילת
תענית(.
יש להבין, אם שיבחו
חז"ל את חכמת היונים, אם כן מדוע על מלכות יון זו שהביאה את החכמה לעולם,
נאמר: וחושך על פני תהום.
ביאור הדברים הוא: שמלכות
יון שונה הייתה משאר מלכויות. ששאר המלכויות עיקר מהותם הייתה רשעות ותאוות העולם
הזה. אולם יון עיקר מהותה היה חכמה. מיון יצאו הפילוסופים שהיו מהם שהקריבו
מתאוותם למען חכמתם. ודווקא משום כך מוגדרת יון כחושך. שהרי שאר המלכויות היה ניכר
על מהותם שהם היפך מתורת ישראל. אולם יון שמעלתה בחכמתה דווקא משום חכמתה, היה
ההרס שחוללה גדול שבעתיים. לא מצינו מבני ישראל שהפכו לבבלים או לפרסיים, אך חלק
גדול מכלל ישראל הפכו למתיוונים. משום שתרבות יון הטעתה
לחשוב שיש בה ערכים, וזה גרם לרבים להפוך למתיוונים. על
כן אין לך חושך גדול מתרבות יון.
לפי דברים אלו אפשר להבין
דקדוק לשונם של חז"ל: "שהחשיכה עיניהם של ישראל". לכאורה יש להבין
איך מחשיכים עיניים? הרי כשיש חושך בעולם העיניים אינם רואות, אם כן לשון חושך
שייך על העולם ולא על העיניים. אמנם לפי הדברים הללו מדוקדק הלשון, שהרי תרבות יון
עיקרה חכמה וערכים של שקר, והרי הם כברק שמסנוור את העיניים. ומה שהעיניים אינם
רואות אינו מחמת חושך העולם אלא מחמת ברק של אור שקרי, וזה מחשיך רק את העיניים
עצמם. ולכן שייך לומר על חכמת יון שהחשיכה "עיניהם" של ישראל.
@1מהו גדר ההבדל בין תורת ישראל לתרבות יון?
הגאון רבי גבריאל יוסף
לוי שליט"א: ההבדל המרכזי הוא ברור: תורת ישראל מקורה בהקב"ה 'כי ד' יתן
חכמה מפיו דעת ותבונה'. וכל תכלית חכמת ישראל הוא עשיית רצון ד'. החכמה הוא האמצעי
לעבודת ד'. ואילו תרבות יון רואה בחכמה ערך בפני עצמו, עצם החכמה היא התכלית. יון
ראתה בחכמה את הערך העליון ביותר, והאדם בעל החכמה הוא המרכז. הנה כתב הרמב"ם בהל' יסודי התורה שאין מה שמביא לאמונה כמו חכמת
הטבע, והדברים פשוטים כפי שהאריך בזה הרבה בחובת הלבבות. אולם היונים שעיקר עיסוקם
היה בחכמת הטבע לא די בכך שלא הגיעו מזה לאמונה אלא השתמשו בזה לכפירה. היונים שמו
את האדם וחכמתו במרכז ועיוותו את החכמה להיות כלי שרת לכפירה. עד היום הזה, שולטת
בכיפת בעולם המדע התחושה שכביכול יש איזושהי סתירה בין חכמת התורה לחכמת המדע, בו
בזמן שההיפך הוא הנכון. ואדרבא חכם אמיתי מגיע מהחכמה לידיעת ד' ולאהבתו.
@1במה נלחמו היוונים בישראל?
הגאון רבי צבי קושלבסקי שליט"א: מלחמת היוונים הייתה על שלשת הדברים
עליהם העולם עומד: תורה, עבודה, וגמילות חסדים. מצינו במסכת מגילה )יא ע"א(:
"לא מאסתים ולא געלתים". 'לא געלתים' בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו.
ולכאורה דברי הגמרא צריכים ביאור, בשלמא חשמונאי ובניו
אכן גאלו את עם ישראל ביציאתם למלחמה נגד היונים, אך מה ענינו של שמעון הצדיק אשר
עמד להם לישראל נגד היונים.
ונראה לומר כי שמעון
הצדיק נלחם נגד היונים בצורה רוחנית, ברם החשמונאים נלחמו נגדם בצורה גשמית. וזאת
מצינו בדברי שמעון הצדיק באבות )א,ב(: שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה
אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והמהר"ל בספרו דרך חיים על משנה זו כותב יסוד לכל פרקי
אבות שכל התנאים הנזכרים בפרקי אבות, אמרו את תוכחתם כלפי דורם, והדברים אשר ראו
שבני דורם נכשלים בזה. ומכאן שעיקר מלחמת היונים היה על שלשת דברים הללו.
בביאור ענינה של יון יש
להקדים דברי הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו
פרי צדיק )חנוכה אות א'(: וכן ענין היונים שהיה שגזרו על ביטול תורה ומצוות
להשכיחם תורתך... וכבר אמרנו שהם היו בקליפה זה לעומת זה כנגד קדושת תורה
שבע"פ, ועיקר התפשטותה על ידי שמעון הצדיק שהיה משיירי כנסת הגדולה, וממנו
התחילה שלשלת המשנה. ובימיו היה אלכסנדרוס מוקדון כמו
שאמרו ביומא )סט ע"א(ואז התחילה חכמת יונית ע"י אריסטו
... שגם הם חידשו בגוון חכמה ומוסר מליבם והנהגת דרך ארץ. ועל כן רצו לבטל תורה
שבע"פ מישראל וכו'. עכ"ד
מבואר ששונה האומה היונית
משאר האומות. ששאר האומות כל תרבותם היה סביב החלק הבהמי של האדם, וכגון פרס
שנמשלו לדוב כדאיתא במגילה )יא ע"א(:'דוב שוקק',
זה אחשורוש דכתיב ביה 'וארו חיויה אחרי תניינה דמיה לדוב',
ותני רב יוסף אלו פרסיים שאוכלים ושותים כדוב ומסורבלים בשר כדוב ומגדלים שער
כדוב". היינו שכל ענינם היה להידמות לבהמה. לא כן היוונים אשר פיתחו דווקא את
חכמתם, וזאת מחמת שהאמינו בשכל האדם שהוא השכל העליון וכל דבר שאינו משיגו אינו
קיים.
ולכן שונה הייתה גם סיבת
גזירתם של היוונים על עם ישראל משאר גזירות רעות של שאר האומות. כי שאר האומות כל
מטרתם בגזירתם הייתה כדי לבטל את השכל האלקי שהוא ענין
התורה שבעל פה, אשר היא למעלה משכל האדם, ולכן גזרו לבטל את ישראל מלימוד התורה, וכמו
שאנו אומרים ב"על הניסים": "להשכיחם תורתך".
וכן עיקר תורתם ותרבותם
היה שהאדם הוא מרכז העולם, ולכן טיפחו את כח גופם וכן את יופיים החיצוני. ומלבד
זאת סברו שכל העולם נברא לכבוד האדם ולמלאות את צרכיו האישיים, ועל האדם לחיות
באופן שגופו יהנה בצורה המקסימאלית מן העולם.
מחמת כן ראו בעבודת
הקרבנות סתירה לשיטתם. שהרי יסוד הקרבן הוא ביטול האדם אל בוראו. ולכן טימאו את
ההיכל וביטלו את קרבן התמיד. והחדירו בדעת עם ישראל כי כל עניין הקרבנות אינו כדי
שהאדם יתן לבוראו ויעשה לו נחת רוח. אלא להיפך, שכל ענינו להשיג תועלת ממונית
וגופנית לאדם.
וכך אכן מצינו בסוף מסכת
סוכה )נו ע"ב(: תנו רבנן, מעשה במרים בת בילגה
שהמירה דתה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יונים. כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: 'לוקוס לוקוס עד מתי אתה
מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק' ומבואר שעם ישראל בעת שליטת
היונים חשו שכל ענינו של המזבח הוא הקרבת קרבנות כדי שהמקריב יקבל מכך הגנה מהאויב
הקם כנגדו. ולכן כשלא הגן עליהם, באה בילגה ובעטה בו רח"ל, וצעקה עליו שהוא מכלה ממונם של ישראל.
ומחמת תרבות זו, שעניינה
לרומם את האדם, ולהביאו להשגת כל ההנאות שבבריאה לעצמו, ראו את ענין העזרה לזולת
כסתירה, שהרי אם האדם נותן מעצמו לחבירו, הרי הוא מפסיד
מכך. ולכן הוא השרישו שכל הנתינה אינה אלא כדי לקבל תודה בעתיד "שמור לי
ואשמור לך". וכדברי הגמרא בבא בתרא )י ע"ב(
"וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין,
חטא הוא להן, שאינן עושים אלא להתגדל בו".
והנה החלו היונים להפיץ
את תורתם בקרב העולם בכלל ובקרב עם ישראל - המתיוונים
בפרט. ואכן רבים התיונו והושפעו על ידי היונים והחלו לרומם את שכלם וגופם, היינו
את אנוכיותם. ושמעון הצדיק אזר עוז וגבורה לעמוד במלחמה רוחנית נגד השפעתם של
היונים, ועל כך אמר: "העולם עומד על התורה" שיסוד התורה הוא שכל עליון,
ובכדי להשיגו על האדם לבטל את שכלו, בכדי להשיג את חקר האמת. ולהוציא מדעת היוונית
שרק מה ששכל האדם משיג הוא האמת. וכן המשיך ואמר: "על העבודה" אלו
הקרבנות, ויש לעיין במהר"ל נתיבות עולם ריש נתיב
העבודה המבאר מדוע עבודה קרויה אלו הקרבנות. והעיקר המבואר בדבריו, דכוונת הקרבן שעל המקריב למסור את עצמו להקב"ה. וסיים
שמעון הצדיק: "ועל גמילות חסדים" היינו שכל מהותם של ישראל הוא עשייה
ועזרה לזולת, ללא מחשבה על עצמו וצרכיו האישיים. ולא כהאומות
העולם, אשר כל מעשיהם לזולת אינם אלא כדי שעתידים הם לקבל טובת הנאה מהמקבל.
@1במה התבטאה מלחמת היונים בעם ישראל?
הגאון רבי אברהם ארלנגר שליט"א: מצינו כמה וכמה סוגי גזירות תמוהות שיש
להבין את פישרם. מיד כשנכנסו להיכל עמדו היוונים וטמאו
כל השמנים. יש להבין איזה יצר הרע יש לאדם ללכת ולטמא שמן? איזה הנאה יש לו מזה?
ואיזה תועלת תצמח לו מזה? סוג גזירה כאת לא מצינו באף אחת מן הגלויות שהגוי הלך
לחפש שמן על מנת לטמאו. כמו כן מצינו שגזרו על השבת ועל המילה. ויש להבין מה איכפת
להם שבני ישראל שומרים את השבת ומלים את עצמם? איזו תועלת תצמח ליווני מזה שיהודי
לא ימול את עצמו? ומה איכפת לו שישמור את השבת? עוד מצינו שגזרו היונים שיכתוב כל
אחד מישראל על לבושו ויחקוק בקרן שורו שאין לו חלק באלקי ישראל. ויש להבין מה
הרויחו בזה? ואיזה ענין היה להם בזה?
המכנה המשותף לכל הגזירות
הללו הוא אחד: לא רצו היונים להלחם נגד גופו של עם ישראל, אלא עיקר מלחמתם הייתה
נגד "ההבדלה". נגד הבדלת הטומאה והטהרה, נגד הבדלת ישראל מהאומות, ונגד
תורה מן השמים. כל מה שהוא למעלה מהשגת שכל אנושי ואינו ניכר בטבע העולם הם רצו
לעקור.
מטעם זה הלכו וטימאו כל
השמנים. משום שלא יכלו לסבול את הבדלת הטומאה והטהרה, שהרי בטבע אין ניכר שום הבדל
ביניהם. ומה שעקרו את השבת אינו רק מפני היותו עיקר גדול באמונתינו.
אלא נגד "ההבדלה" שבין שבת לחול. שהרי אין ניכר בהם שום הבדל בטבע, וכל
החילוק ביניהם הוא מצד שהקב"ה הבדיל בין קודש לחול, וייחד את השבת כיום להשגת
הרוחניות. וכן המילה המבדילה בין ישראל לאומות, בעוד שבטבע הגופים אין ניכר הבדל
בין ישראל לאומות רק במעלותיהם הרוחניות.
גם מה שהכריחו כל אדם
לחקוק על קרן שורו שאין לו חלק באלקי ישראל. לא היה איכפת להם כל כך שיאמינו בכח
עליון. עיקר הקצף היה על אלקי "ישראל".
גם הטעם שחפצו להשכיחם
תורתך, נובע מהעובדה שהתורה ניתנה רק לעם ישראל לבדו. ורק הם נבחרו מכל העמים
להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולכן תירגמו את התורה ליונית.
@1לאחר שנוצחה מלכות יון על ידי החשמונאים, האם יש לה לתרבות יון המשך בדורות
הבאים?
הגאון רבי גבריאל יוסף
לוי שליט"א: תרבות יון קיימת בכל דור ודור, ואף דרך התמודדות והמלחמה עם יון
נשארו בכל דור במתכונת אותו דור. דרך ההתמודדות עם חכמת יון היא במסירות נפש על
הטהרה המושלמת. זכר נס חנוכה נשאר לנצח. תקנת החנוכה כימי הלל והודאה הייתה התקנה
האחרונה לפני הגלות, כתמרור לדרכינו בחושך גלותינו, כמורה דרך לדרכי ההתמודדות בכל
דור ודור עם המתיוונים שבאותו הדור.
במשך כל הדורות סבל כלל
ישראל צרות רבות, הריגות ושמדות. רבים נהרגו על קידוש השם. אך את כרם בית ישראל לא
הצליחו אלו להרוס, תמיד היה כלל ישראל ככבשה בין שבעים זאבים. מי שהצליח לפרוץ את
כרם בית ישראל היו המתיוונים החדשים מתוכינו פנימה. הם אלו שפרצו חומות מגדלינו ועד ימינו אלה אנו
סובלים אנו קשות מאותם מתיוונים.
@1מי הם המתיוונים בדורות האחרונים שפרצו חומות
מגדלינו?
הגאון רבי גבריאל יוסף
לוי שליט"א: שני תנועות עיקריות מהם אנו סובלים עד עצם היום הזה עד למאוד.
והם ורק הם הצליחו להרחיק את רוב כלל ישראל מתורת ד' הם תנועות ההשכלה והציונות.
שום גוי לא יכל לנו, לא הרדיפות והרציחות הרחיקו אותנו מתורת ד'. מסעי הצלב, גירוש
ספרד, גזירות ת"ח ות"ט והשואה לא גרמו לנו לעזוב את תורת ד', רק אותם
תנועות של ה"מתיוונים" אשר העמידו חכמה
וערכים נבובים ומזוייפים, ודווקא משום שהיו בהם
"ערכים" היו רבים מבני ישראל שהלכו שולל אחרי אחר החיצוניות המוטעית. התנועות
הללו הם בגדר חושך על פני תהום שהחשיכה עיניהם של ישראל.
שני התנועות הללו ההשכלה
והציונות, שהציבו ערכים נגד התורה, קצצו בנטיעות כרם בית ישראל. רוב כלל ישראל
רחוק מקיום תורה ומצוות בעטיים של שני התנועות הללו. גם הישיבות בדור שלפני השואה
הוכו על ידי התנועות הללו מאוד, רק שמירת כד השמן הטהור על ידי גדולי ישראל הציל
וקומם את עולם התורה הישיבות והחסידות הקיימים היום לתפארה.
@1מהי תרבות יון בזמנינו?
הגאון רבי צבי קושלבסקי שליט"א: עיקר מלחמתה של יון היה בימים ההם נגד
שלשה העיקרים שמנינו לעיל: תורה עבודה וגמילות חסדים. אך רוחם הרעה של היונים לא
פסקה בזמנינו, אותותיה ניכרים גם בין בני התורה היקרים בשלשת העיקרים הללו.
במה שנוגע לתורה ניכרת
השפעתם. יסוד הלימוד חייב להיות ביטול שכל האדם אל שכל התורה. זכורני שבצעירותי
שמעתי מתלמיד של מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצוק"ל,
עוד כשהיה ראש ישיבה בבריינסק )בטרם הגיעו לגרודנא(, שאמר בשם רבו שהיה נוהג לומר: 'ראשית דבר תלמדו
העניין ברוחב ובעומק, עד שיהיו הדברי ככתובים על לוח ליבכם, אזי תראו להתאמץ שהשכל
שלכם יתאים עם כל מה שלמדתם'. וק"ו שבבריסק בוודאי
כל תורתם הייתה בנויה על יסוד זה. )וכשמרן הגר"ח
אמר על תורה שהשמיעו לו שזה נראה "לוגיש )הגיוני(
זה היה הביקורת החריפה ביותר(. ולא כימינו אשר הבחורים קודם שהחלו ללמוד את הסוגיא על בוריה, מתחילים לבנות סברות מעצמם, מחפשים דברים
'יפים', ולאחר מכן כבר אינם מסוגלים להתבונן בדברי הראשונים המבארים את הסוגיא ולרדת לעומק אמיתת התורה.
וכן הצליחו היוונים להטעותינו בענין עבודת התפילה, אשר כל עניינה היא ביטול האדם
אל בוראו, וכדברי המהר"ל בספרו )נתיב העבודה
פ"א(: "וכן התפילה שמתפלל לפניו, כמו עבד שמתפלל לפני האדון שלו על
צרכיו, אשר הוא מבקש, ובזה נראה כי האדם צריך לו, ואם כן שהאדם נתלה בו יתברך הוא
שלו, שכל אשר נתלה באחד הוא שלו וכמו שיתבאר עוד, ולכך התפילה היא עבודה גמורה
שמורה שהאדם נתלה בו יתברך ולכך הוא שלו". והיינו, שאין תכלית התפילה שיתמלאו
צרכיו שביקש, אלא ביטול היש וההתקרבות אל בורא עולם.
יסוד זה מצינו אצל אברהם
אבינו, אשר הוא הראשון הנזכר שפנה בתפילה לבורא העולם להציל את סדום מהפיכתה, והנה
כלל הוא שכשהדבר נזכר פעם הראשונה בתורה, הוא בא ללמד על מהותו. ודוקא בפעם
הראשונה שבה נזכרת התפילה, אנו מוצאים שאברהם אבינו לא נענה בתפילתו וסופו שסדום
נהפכה. וזאת משום שבא ללמד, שאין תכליתה של התפילה שתתמלא בקשתו, אלא להביא את
המתפלל לביטול יישותו וכמו שאמר אברהם אבינו בתפילתו
"ואנכי עפר ואפר" ועל ידי כך להתקרב אל בורא העולם ולהידבק בו. ולא כמו
היום אשר אנו בבחינת "כרום זולות לבני אדם" דברים העומדים ברומו של עולם
ובני אדם מזלזלים בהם. ומגיעים אנו לתפילה בהרגשה של לצאת ידי חובה ותו לא.
וכן ענינו של גמילות
חסדים שרואה שכל תכלית העולם כדי לתת לאחרים ולא כדי לספק תאוותיו ורצונותיו
האישיים. ובמיוחד לבני הישיבה אשר בתפקידם לעזור לחלשים מהם, שאם חלילה לא יעזרו
לחבריהם עלול הקב"ה לקחת ממנו את חכמתו. וכדבר הגמרא בתמורה )טז ע"א( עה"פ עשיר ורש נפגשו עושה כולם ד', מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש, טיפש עושה לזה אותו חכם.
במיוחד פשט בקרבינו הנגע
של סוף השבוע, אשר נלקח הישר מחוקות הגוים שכל עבודת השבוע היא עבור סוף השבוע,
שאז יוכל לפרוק כל עול ולמלאות את כל תאוותיו ויצריו, ולענג את עצמו במקום לענג את
השבת. אולם עבורינו שבת קודש כל עניינה היא להביא את
היהודי לקירבה אל בורא עולם, וזאת על ידי הנשמה היתירה
הבאה לכל יהודי בשבת.
הגאון רבי גבריאל יוסף
לוי שליט"א: בשנים האחרונות ממש החלה "תנועה" חדשה חודרת לחלל
העולם. היא תנועת הדמוקרטיה והמתירנות. הערך היחיד הוא חופש הפרט. איש הישר בעיניו
יעשה. הגישה הזאת הורסת כל חלקה טובה בעולם כולו.
דרך זו אינה מוצגת רק
כתאווה גרידא וכרדיפה אחר הנאות העולם הזה, אלא כ"שיטה" כ"ערך"
בפני עצמו. בו ברגע שהדבר מוצג כערך וכשיטה יכולה היא להרוס בכרם בית ישראל. רבים
יפי הנפש שנראה להם כי ערכים אלו של דמוקרטיה וחופש הפרט דוחים כמעט את כל הערכים
כולם, גם ערכים כאלו שהיו מושרשים במשך כל הדורות אצל אומות העולם. זהו הבסיס כיום
של "התרבות המערבית" המקיפה כיום את רוב העולם.
רוב רובו של כלל ישראל חי
בתוככי "תרבות" זו. הן באירופה ובארה"ב וכן בארץ ישראל. גם אנו
בתוך קהילות הקודש ובתוככי הישיבות הקדושות מושפעים ממהלך מחשבה זה. אנו מזדהים
יותר ויותר עם סגנון החיים הזה. נכון הדבר שהם "גויים", אבל אנו רואים
בם גויים מתוקנים. אע"פ שבקצת התבוננות יודעים אנו
כמה פריצות ותיעוב יש בהם, ועד כמה שה"ערך" שלהם מזוייף
ונבוב.
האם חדרו הדברים אל תוככי עולם התורה פנימה?
הגאון רבי גבריאל יוסף
לוי שליט"א: הדברים הללו חדרו לעולם הישיבות פנימה. ישנם כאלה שנראה להם שגם
בן תורה טוב לו לחיות בלי עול. בימי קדם היו הישיבות מקור החינוך לעבודת קבלת
העול. כל מהותו של היהודי הינה קבלת עול תורה ומצוות. "יתגבר כארי",
כיון שיש לנו תפקיד, עבד ד' צריך לקום בזמן לעבודת בוראו ולהתפלל לפניו. יש לנו
תפקיד להתגבר ולשמור את זמן הסדר מתחילתו ועד סופו. אנו צריכים לחפש תמיד גדרים
וסייגים. ולדעת כי עיקר העיקרים הוא כמו שטבע מטבע מרן הגה"צ
רבי ירוחם ממיר זצוקללה"ה שחייב האדם להיכנס לגדרי
העול וההכרח. התואר של מי שאינו שומר תורה ומצוות הוא "חופשי".
יש רבים כיום שמתוך טעות
)שאפילו אינם מכירים בה( דוגלים שגם להיות עובד ד' באמת צריך חופשיות בלי עול.
צריך לשמור את המצוות ולא לעבור עבירות, אבל המערכת צריכה להיות משוחררת. מערכת זו
החלה לפני כמה שנים בשבירת הסדרים הקבועים, תוך שמירת גדרי המצוות במלואם. לצערינו היום רבים מתוך חוסר המסגרת מאחרים זמן ק"ש
ותפילה ואכמ"ל.
גם דבר זה נתלבש בתוך
מערכת של אידיאולוגיה, שסדר ומשמעת, קביעות וכל השייך לזה איננה הדרך הנכונה. ומי
שבא ומעמיד את ההשקפה שהייתה נהוגה תמיד בישיבות בדרך המסורה לנו מרבותינו פעמים
שקולו כקול קורא במדבר.
אולי יישמעו הדברים
מוגזמים. אבל חובתינו בשעה זו להעמיד ולהבהיר לעצמינו, כי העול והסייגים הם הם
דרכה של תורה. המשנה הראשונה באבות פותחת בציווי: "ועשו סייג לתורה".
ובתחילת דינו של אדם הוא נשאל: "קבעת עיתים לתורה". וכן השולחן ערוך
פותח ב"יתגבר כארי לעבודת בוראו".
הפתיחות הקיימת כיום אצל
חלק מהציבור, הינה רעה חולה מצד עצמה, אבל היא יכולה ח"ו להיות הפתח והשער של
כל הרע שלצערינו מתרבה בעולם. אם לא יבין כל בחור צעיר
וכל בת בסמינר את גודל ערך הגבולות והסייגים שצריך לעשות, יחשפו ח"ו לכל
הנזקים הרוחניים האורבים לנו. הגישה הגורסת שאפשר להיות פתוח ועכ"ז
לא לעבור את הגבולות, אינה נכונה עפ"י השקפת התורה. והנסיון מורה את גודל
סיכונה.
על תרבות יוון זו של
דמוקרטיה, של פתיחות שסופה מתירנות. לגויים בדרגתם, לכלל הציבור בדרגתם ולבני
הישיבות בדרגתם. עלינו להילחם במסירות נפש כמלחמת החשמונאים, ולדעת שיש לשמור
במסירות נפש על טהרת בית ישראל ובפרט על טהרת הישיבות והחינוך.
הגאון רבי שלמה פאליי שליט"א: יש להבחין בין מלחמת יון בישראל לשאר
גלויות. מלחמת יון התייחדה בכך שהייתה מלחמת רוח! מלחמת תרבות! כלל ישראל הוא
תכלית הבריאה. וכל עיקר הבריאה הוא עבורו. "אתה בחרתנו מכל העמים".
ואילו יון בא כנגדו ומציג את חשיבותו שלו. יש ליון הרבה חכמה ופילוסופיה, הרבה כח,
ומשום כך הוא סובר שהוא החשוב בבריאה. זוהי מלחמת רוח. המלחמה הזאת המשיכה על פני
דורות רבים, והתלבשה בלבושים שונים. בדור האחרון, דור ההשכלה והציונות הייתה אותה
מלחמה נטושה. כאשר הם באו ואמרו: אנחנו הנאורים המתקדמים והמתורבתים, לנו יש
אוניברסיטה, הגענו להשגים גדולים בחקר בטבע ובמדע. ואילו אתם מיושנים, פרימיטיביים
וחשוכים. זוהי מלחמת רוח, מלחמת תרבות. בדורינו זה אין לנו כמעט מלחמה
אידיאולוגית. כיום נשארו רק התאוות. שרשה של המלחמה הזו נעוצה ביון אך עיקרה אינה
קשורה למלחמת יון.
כשנרצה להבין את
ה"בימים ההם בזמן הזה" של מלחמת יון, ומהי מלחמת יון בדורינו. הרי
שנצטרך לגלות את היון הפנימי המצוי בתוך ליבו של כל אחד ואחד. )יסוד זה חוזר על
עצמו רבות בדברי מרן המשגיח רבי ירוחם זצוק"ל וכן בכתבי מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל ועוד
מבעלי המוסר, שלכל אחד יש את העמלק הפנימי את העשו הפנימי ואת היון הפנימי(. בימינו אפשר לחלקם לשני חלקים.
בחור או אברך שיש לו הערכה והערצה לדברים חיצוניים )כוחנות, נהנתנות, ויחס כללי
לעניני העולם הזה(, דבר שלדאבונינו מצוי במקצת במחנינו. מי שמסוגל לתלות תמונה של מנהיג חילוני, זוהי מלחמת
יון של ממש. יש מרחק עצום בין התעניינות גרידא לבין הערכה והערצה. מי שמתעניין
בדברים חיצוניים ונכשל בהם לפעמים, זוהי מלחמת היצר, התגברות של תאווה. אך מי
שמעריץ את הדברים החיצונים ויש לו הערכה אליהם, זוהי מלחמת יון.
אך כל זה הוא היון שחדר
מן החוץ אלינו. אבל היון הפנימי שחדר עמוק לתוככי עולם הישיבות פנימה. הוא כזה: יש
מי שלא בא לתפילה בישיבה או שיצא לבלות את זמנו באיזה מקום בילוי, או שמתעניין
בדבר חיצוני שאין בו ערך, ולא משום שהוא מזלזל בתפילה הישיבתית
או מעריך את הדבר החיצוני. זוהי מלחמת היצר הרגילה של כל אחד ואחד. ואינה קשורה
ליון, אלא התגברות היצר גרידא. אך יש מי שלא בא לתפילה או לשיחה הנאמרת בישיבה לא
בגלל שאין לו חשק, אלא משום שהוא לא מעריך בכלל את התפילה הישיבתית,
ובכלל הוא לא מייחס חשיבות והערכה לבחור "העובד", )וואס
רייסט שטיקער פון זיך(, זוהי מלחמת יון. הבה נפרש זאת במילים פשוטות יותר:
נוצרה מין אוירה כזאת שהערכה וההערצה לא ניתנת לבחור שכל כולו שקוע בכל חלקי
העבודה העצמית. הוא נקרא "צדיק" "פרומער"
וכדו', ואילו מי שיש לו הבנה בפוליטיקה ויודע חדשות הוא המקובל בחברה. זוהי נקודת
יון המצויה בפנימיותינו, כלומר: להעריך דבר אחר, ולייחס חשיבות לענינים אחרים.
זוהי מלחמת יון בדורינו. אדם המתעסק בחדשות בגלל שאין לו חשק ללמוד עכשיו, זוהי
מלחמת היצר הרגילה, זו תאווה או עצלות ואין לזה קשר ליון. אך להעריך ולתת חשיבות
לזה זוהי תרבות יון בדורינו.
ישנה נקודה נוספת של
מלחמת יון הפנימית. והיא דקה מן הדקה. שמעתי בשם מרן הגר"ש
רוזובסקי זצוק"ל, שביאר את דברי המדרש בפרשת מטות
שמדבר על התביעה שיש על מי שעושה מן העיקר טפל ומן הטפל עיקר. ויש להבין, בשלמא לעשות את העיקר טפל הוא דבר חמור שמזלזל בעיקר ועושה
אותו טפל. אך מהי החומרא בעשיית טפל לעיקר? מה נורא בזה
שהוא לוקח דבר טפל ומייחס לו חשיבות?
וכאן אומר רבי שמואל יסוד
נפלא: יש להבין איך מסוגל בן אדם בר דעת לעשות מן העיקר טפל. התשובה לכך היא: שורש
הדבר נעוץ בזה שעשה את הטפל לעיקר. בו ברגע שהוא עושה מן הטפל עיקר, נשתבשו כל
סדרי עדיפותיו. וזהו השורש והיסוד המביא לעשיית עיקר לטפל.
במה דברים אמורים? דוגמא
אחת מיני רבות, כדי להמחיש את הענין. כשאדם נקלע לעת צרה רח"ל
יש לנו את הדרך המסורה מדורי דורות מה לעשות בזמן כזה. הלא נאמר: ותשובה תפילה
וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. ועליו להתחזק בתפילה, להוסיף בלימוד התורה, להתחזק
באמונה, להתחזק בעניני בין אדם לחבירו, לתת צדקה, זהו
העיקר. יש גם תוספת של עשיית דברים אחרים כמו אמירת נשמת ופרק שירה שהם דברים
מועילים, אך כתוספת בלבד ואינם עומדים במקום העיקר. ומי שזונח לגמרי את הדברים
העיקריים ומתרכז כל כולו בעניני התוספת, הרי הוא עושה מטפל עיקר וממילא בהמשך הדרך
הוא יעשה גם מעיקר טפל. בדקי דקות יש כאן סוג של מלחמת יון, במה שנותנים
"ערך" עיקרי וחשיבות עליונה לדבר שהוא טוב כטפל וכתוספת. ומחמת כן
מעריכים פחות ומזניחים את העניינים העיקריים.
במסגרת: היחס למוסיקה שחדרה למחנינו
בספר "שערים
בתפילה" )עמ' סז( כתב בהגה"ה: איני ראוי לומר דבר זה, ואיני בא אלא כמציע לפני
חכמים, אבל לענ"ד שבדורינו דור יתום, כמעט שאין לנו שום השגה בכל סוגית הניגון.
שלהבין ולהרגיש את העומק המתבטא ע"י ניגון הוא מנסתרות התורה ונסתרות הנפש
שאין לאנשים כערכינו מגע בהם כלל. וידוע שאחד הדברים המושכים את הלב מאד הוא
הניגון, ורוב בני אדם נמשכים מאוד לשמוע זמר יפה, והרבה מאיתנו מבלים על זה חלק
ניכר מחייהם. אבל נראה שמשל למה הדבר דומה, לאותו אחד שהכריז: מי שרוצה זהב שיבא
אלי הביתה, ובאו כולם בהמוניהם. וההוא אמר, לא אמרתי שאני אתן זהב חינם לכל דורש,
כל מה שאמרתי שיש אצלי זהב לרוב אבל רק מי שמוכן לשלם יקבל. כך ממש הדבר הזה.
הניגון מכריז ואומר: מאן בעי עומק ופנימיות. כנוף ואתו כולי עלמא לגביה ואמרי ליה
הב לן חיי. וכל אחד בא לשמוע הניגון, אבל לבסוף כולם חוזרים ריקם, שמי הוא זה אשר
ליבו פתוח כ"כ לעומק שירגיש מה שהניגון אומר.
וכבר ראינו בעינינו מי
שתופס מסילת ישרים או כל ספר מוסר או חסידות אחר שכתוצאה מכך אחר כרבע שעה של
קריאה מתעורר הוא לתפוס את הגמרא וללמוד בחשק מחודש. אבל עוד לא ראינו שאחרי
"ערב שירה חסידית" שמתוך האלפים שבילו שם שעות רבות שאפילו אחד יכוון
דרכו מהאולם לבית המדרש מכח התעוררות של קדושה שקיבל באותו מעמד. או כשיצא תקליט
חדש עם ניגונים מרגשים שבן תורה אחר חצי שעה של שמיעת הניגון "צמאה לך
נפשי" או "וטהר ליבנו לעבדך באמת" שכתוצאה מכך בתפילת מנחה הסמוכה
יתפלל בהתרגשות ובחשק. ולא באתי להרהר אחרי שירה של שבתות וימים טובים וזמני שמחה
שאינם בכלל הנידון. אבל הבולמוס החדש מה שגם בני תורה מרשים לעצמם לשבת ולשמוע
קסטות וכ"ש בדרך בנסיעה במכונית, במקום להשמיע איזו דרשה בטייפ של האוטו,
שומעים ניגונים ומבלים על זה שעות רבות. ולא באתי אלא לעורר - שבדרך כלל זה ביטול
תורה בטהרתו ונוראותו, וביטול הזמן פשוטו כמשמעו, שידוע
איך שחז"ל הפליגו בחומרתו יותר ויותר מכל.
הארה נפלאה שמענו
מת"ח נכבד על ענינה של המוסיקה. בספר "בעלי התוספות" השלם על התורה
בפרשת בראשית )הוצאת ר"י גליס( מצינו את הדברים
הבאים: "ובני למך אחד היה עושה כלי רציחות, והאחד כלי זמר. כי כן מנהג הגזלנין והרוצחנין כשהורגין ביום יושבים ומזמרים בלילה. כמו שאמרו באיוב ולא אמר
איה אלקי עושי, שעשה לי את החיל הזה, אלא הנותן זמירות בלילה על ממון שגזל".
בדברים אלו מבואר
ש"מנהג" הגזלנין והרוצחין
הוא להרוג ביום ולזמר בלילה. ויש להתבונן מדוע נצרך לו לגזלן ולרוצח כ"כ לזמר
בלילות, עד כדי כך שבני למך הוצרכו להתחלק ביניהם האחד יעשה כלי רציחות והשני כלי
זמר. וכי בלי כלי הזמר אינו מסוגל לרצוח? אפשר אולי לומר, שכל אדם נברא באופן
שצרכיו הרוחניים מתמלאים ע"י מעשיו הטובים. אולם הרוצח והגזלן פוער בליבו חלל
עצום, וכדי למלאותו הוא זקוק לזמר ולמוסיקה. ואולי הוא גם כן קצת כוונת הפסוק
"ולא אמר איה אלקי עושי", שלא הלך למלאות את החלל הרוחני במקום הנכון
כפי שבראו השי"ת ע"י תורה ומצוות. אלא "הנותן זמירות בלילה"
את החלל הרוחני שלו הוא ממלא ע"י זמירות.
במסגרת: מי יינצל מן המלחמה האחרונה
בספר "לקט
רשימות" חנוכה להגה"צ רבי נתן וכטפויגל זצ"ל (עמ' מא): סיפר המשגיח בשם מרן רה"י רבי אהרן קוטלר. שיש לו קבלה ממרן החפץ
חיים! שבשעת מלחמת העולם הראשונה באו הרבה למרן החפץ
חיים ושאלוהו: אם זהו הקץ ומלחמת גוג ומגוג. אמר מרן הח"ח
אחרי מלחמה זו יהיה הפסק, אח"כ שוב תהיה מלחמה, ושוב יהיה הפסקה. ואח"כ
היה שוב מלחמה, ועם מלחמה זו יבא משיח.
סיפר המשגיח: שמעתי ממרן ראש הישיבה הגאון רבי אהרן קוטלר
זצ"ל. שיש לו קבלה ממרן החפץ חיים שהמלחמה האחרונה
תהיה אתחלתא דגאולה. ובן תורה אמיתי שמובדל ומנותק מן
הגוים אין עליו שום שליטה. ומצינו במצרים שהיו שתיים ששתו מאותו כוס אחד שתה דם
והשני שתה מים. והיינו דבמציאות אין שום שליטה, על
יהודי שמובדל מן העמים.
אמר המשגיח, יש לי בקבלה
איש מפי איש ממרן הגאון רבי יהושע לייב
דיסקין זיע"א שבמלחמה
הנוראה קודם ביאת המשיח כל הערליכע אידן ינצלו. מה זה ערליכער ייד? מובדל מן העמים!
לא מדובר פה להיות אחד מן
הל"ו צדיקים אלא אם מובדל מחוקות העמים, ואין לו
שייכות עם הקולטור שלהם! עם העיתונים שלהם, והמוזיקה
והספרים שלהם, ומנותק מהם אז אומר הקב"ה "אתם שלי" ונמצאים ברשות
אחרת ואין שום שליטה עליכם.
כשהיו דיבורים על פצצת
אטום ואנשים דיברו וחששו איך אפשר לינצל ממנה אמר
המשגיח שיחה שלימה לבני הישיבה. ואמר בתמיה איך בן תורה
שואל שאלות כאלו? בן תורה שמובדל ומופרש מן העמים אין לו שום חשש סכנה. מאה אחוז
מובטח שיהיה ניצל! אין בזה שום מקום שאלה ולא נערוון
ולא ספקות! הבדלתי אתכם העמים להיות לי ובחז"ל אם אתם מובדלים מן העמים אתם
שלי ואם לאו אתם של נבוכדנצר וחבריו. ביאר המשגיח אם
מובדלים מן הגוים נמצאים ברשותו של הקב"ה ואין עליכם שום שליטה אתם נמצאים
בפלנטה אחרת!!!
@5הגאון רבי גבריאל יוסף
לוי שליט"א: שני תנועות עיקריות מהם אנו סובלים עד עצם היום הזה עד למאוד.
והם ורק הם הצליחו להרחיק את רוב כלל ישראל מתורת ד' הם תנועות ההשכלה והציונות.
שום גוי לא יכל לנו, לא הרדיפות והרציחות הרחיקו אותנו מתורת ד'. מסעי הצלב, גירוש
ספרד, גזירות ת"ח ות"ט והשואה לא גרמו לנו לעזוב את תורת ד', רק אותם
תנועות של ה"מתיוונים" אשר העמידו חכמה וערכים
נבובים ומזוייפים, ודווקא משום שהיו בהם
"ערכים" היו רבים מבני ישראל שהלכו שולל אחרי אחר החיצוניות המוטעית.
התנועות הללו הם בגדר חושך על פני תהום שהחשיכה עיניהם של ישראל.
@5הגאון רבי שלמה פאליי שליט"א: היון הפנימי שחדר עמוק לתוככי עולם
הישיבות פנימה. הוא כזה: יש מי שלא בא לתפילה בישיבה או שיצא לבלות את זמנו באיזה
מקום בילוי, או שמתעניין בדבר חיצוני שאין בו ערך, ולא משום שהוא מזלזל בתפילה הישיבתית או מעריך את הדבר החיצוני. זוהי מלחמת היצר הרגילה
של כל אחד ואחד. ואינה קשורה ליון, אלא התגברות היצר גרידא. אך יש מי שלא בא
לתפילה או לשיחה הנאמרת בישיבה לא בגלל שאין לו חשק, אלא משום שהוא לא מעריך בכלל
את התפילה הישיבתית, ובכלל הוא לא מייחס חשיבות והערכה
לבחור "העובד", )וואס רייסט
שטיקער פון זיך(, זוהי מלחמת
יון. הבה נפרש זאת במילים פשוטות יותר: נוצרה מין אוירה כזאת שהערכה וההערצה לא
ניתנת לבחור שכל כולו שקוע בכל חלקי העבודה העצמית. הוא נקרא "צדיק"
"פרומער" וכדו', ואילו מי שיש לו הבנה
בפוליטיקה ויודע חדשות הוא המקובל בחברה. זוהי נקודת יון המצויה בפנימיותינו,
כלומר: להעריך דבר אחר, ולייחס חשיבות לענינים אחרים. זוהי מלחמת יון בדורינו. אדם
המתעסק בחדשות בגלל שאין לו חשק ללמוד עכשיו, זוהי מלחמת היצר הרגילה, זו תאווה או
עצלות ואין לזה קשר ליון. אך להעריך ולתת חשיבות לזה זוהי תרבות יון בדורינו.
@5הגאון רבי צבי קושלבסקי שליט"א: במה שנוגע לתורה ניכרת השפעתם של היוונים.
יסוד הלימוד חייב להיות ביטול שכל האדם אל שכל התורה. זכורני שבצעירותי שמעתי
מתלמיד של מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצוק"ל, עוד
כשהיה ראש ישיבה בבריינסק )בטרם הגיעו לגרודנא(, שאמר בשם רבו שהיה נוהג לומר: 'ראשית דבר תלמדו
העניין ברוחב ובעומק, עד שיהיו הדברי ככתובים על לוח ליבכם, אזי תראו להתאמץ שהשכל
שלכם יתאים עם כל מה שלמדתם'. וק"ו שבבריסק בוודאי
כל תורתם הייתה בנויה על יסוד זה. )וכשמרן הגר"ח
אמר על תורה שהשמיעו לו שזה נראה "לוגיש )הגיוני(
זה היה הביקורת החריפה ביותר(. ולא כימינו אשר הבחורים קודם שהחלו ללמוד את הסוגיא על בוריה, מתחילים לבנות סברות מעצמם, מחפשים דברים
'יפים', ולאחר מכן כבר אינם מסוגלים להתבונן בדברי הראשונים המבארים את הסוגיא ולרדת לעומק אמיתת התורה.
@5הגאון רבי אברהם ארלנגר שליט"א: היוונים הלכו וטימאו כל השמנים. משום שלא
יכלו לסבול את הבדלת הטומאה והטהרה, שהרי בטבע אין ניכר שום הבדל ביניהם. ומה
שעקרו את השבת אינו רק מפני היותו עיקר גדול באמונתינו.
אלא נגד "ההבדלה" שבין שבת לחול. שהרי אין ניכר בהם שום הבדל בטבע, וכל
החילוק ביניהם הוא מצד שהקב"ה הבדיל בין קודש לחול, וייחד את השבת כיום להשגת
הרוחניות. וכן המילה המבדילה בין ישראל לאומות, בעוד שבטבע הגופים אין ניכר הבדל
בין ישראל לאומות רק במעלותיהם הרוחניות.
