חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

האמונה הנתבעת בכל המצבים

"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" )שמות ו' ט'(. ידועים דברי המסי' ישרים בפ"ב "שזו היתה עצת פרעה הרשע שאמר תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו וגו', שהיה מתכוון שלא לבד שלא להניח להם רווח כלל לבל יתנו לב או ישימו עצה כנגדו אלא היה משתדל להפריע להם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת", עיי"ש, וכן עי' ברמב"ן כאן שכ' "שהנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו", וביותר הוסיף הרמב"ן שם שמקוצר רוח הכוונה שהיה להם פחד מות שלא יהרגם פרעה בחרב, עיי"ש.

 

הנה לפי זה היה נראה שאין שום תביעה על בני ישראל במה שלא שמעו אל משה ובודאי שאין מקום לעונש על כך. כי באמת במצבם לא היו מסוגלים להפנות ליבם לשום דברי תנחומים עקב הלחץ אשר מצרים היו לוחצים אותם.

 

ואעפ"כ עיי"ש בספורנו מש"כ "שלא שמעו אל משה להתבונן בכל זה בענין שיבטחו בישועת הק-ל יתברך ויחשבה להם לצדקה כענין אברהם, לכן לא נתקיים בהם ונתתי אותה לכם אבל נתנה לבניהם", ואח"כ הוסיף שם כי לולא העבודה הקשה, "היו נותנים לב לדברי משה והיו מבינים מטענותיו שראוי לבטוח". מכל זה אנו לומדים דבר נורא, כי אעפ"י שהיו להם כל התירוצים על כך שלא שמעו אל משה ולאחר כל העבודה הקשה של "תכבד העבודה" כמעט שאפשר להגדירם כאונס שרחמנא פטריה, אעפ"כ נענשו, שלא זכו שנתקיים בהם "ונתתי אותה לכם", אלא רק בניהם זכו לכניסת ארץ ישראל. וכל זה נתבעו על מה שלא שמעו אל משה אף גם בזאת בתוך כל מצוקתם הנוראה וקושי השיעבוד, מ"מ תוקף האמונה שנדרשת גם במצבים אלו מחייב למבט בהיר כ"כ של אמונה, שהיו צריכים לבטוח בד' ע"י דבריו של משה, וכמו שידוע בשם מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל ]עי' בקובץ מאמרים להגר"א וסרמן זצ"ל[ שאמר "דער וואס איז נעביך אן אפיקורס איז אויך אן אפיקורוס", דהיינו מי שהוא אפיקורוס מסכן הוא ג"כ אפיקורס, ובמילים אחרות, מי שאין לו אמונה, אפילו שאין הדבר באשמתו ואולי הוא גם נחשב לאנוס, אך הוא כאפיקורס, וכל זה למדים מפרשה זו, שאעפ"י שהיו כמעט אנוסים על הדברים במצבם הקשה, אך אמונה היא מעל לכל, וגם במצב זה היה צריך להיות תוקפם באמונה כ"כ ולבטוח בישועת השי"ת, וכשלא האמינו כפי שצריך לא זכו להיכנס לא"י כמש"כ הספורנו.

 

יסוד הדבר הוא שהקב"ה הוא מקור הטוב והחסד ולא יוצא ממנו שום רע ח"ו ורק אנו מהמבט המצומצם שלנו ישנם דברים שנראים לנו רעים אבל האמת שכל מה שעושה ד' הכל לטובה, וכמו המנתח שמכאיב לחולה אך זו בעצם תרופת החולה ולטובתו, והחולה אעפ"י שהוא מתייסר עליו להבין שהכל לטובתו, וכ"ש אם המנתח הוא אביו של החולה, בודאי שלא יעלה על הדעת של אף אחד שלא נעשה הניתוח בכל הזהירות שיהיה פחות כואב וכל הטוב האפשרי. כך צריכים אנו להאמין שהקב"ה הוא מלך רופא נאמן ורחמן וכל הסבל והקושי שעובר הכל מאת ד' אבינו שבשמים לטובתנו ולהנאתנו.

 

לכן כשמשה רבינו בישר להם טוב שהנה באה הגאולה גם בתוך קושי השעבוד מחמת ידיעה זו שהקב"ה מקור הטוב והחסד היו צריכים להתעודד ולהתנחם ולהאמין שבו תהא להם הגאולה גם קושי השעבוד לא היה צריך למנוע מהם את התקווה הזו אלא אדרבה שמתוך החשכה ודאי שיצאו לאורה.

 

ורואים עוד שאפילו על משה רבינו ע"ה שאמר "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני", ובודאי שמשה רבינו לא היה חסר ח"ו באמונתו ורק בגלל נאמנותו לשליחות לטובת בני ישראל, הוצרך כביכול להתלונן עבור בני ישראל שנשלח למענם ולטובתם ]אגב רואים צדקת הנהגתו של משה רבינו, שאמר להקב"ה "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים", והיינו שתלה את החסרון במה שלא שמעו אליו בני ישראל רק בו עצמו שהוא ערל שפתים ולא תלה החסרון בבני ישראל בקוצר רוחם ועבודתם הקשה כפי שהיה יכול לתלות וזה דרך הצדיקים שתמיד תולים החסרון בעצמם ולא באחרים, והוא נורא למתבונן[ האי שמיעה בהם, ואעפ"כ ג"כ כיון שבביטוי היה נשמע כביכול שיש בחינה של "הרעותה" כבר נתבע ע"ז ונאמר לו עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ובגמ' סנהדרין קי"א איתא ]עיי"ש ברש"י[ ולא תראה העשוי למלכי ז' אומות, והיינו שלפי גודל דרגתו נענש עבור חוט השערה וכבר לא ראה בישועת ד' אח"כ בכניסת א"י.

 

וזה ג"כ מובן לדברינו שיסוד האמונה והבטחון הוא לדעת שהקב"ה הוא אך טוב וחסד ולכן אפילו ביטוי קל שמשמעותו שיש בחינת "הרעותה" כבר נתבע על כך משה רבינו.

 

רואים מכאן עד כמה התביעה על תוקף האמונה הנדרש בכל המצבים וחזי' עוד שכפי תוקף האמונה כן זוכים לישועת השי"ת אח"כ לראות בישועתו הגדולה הרחבה והמלאה.

 

וכן בגמ' סוטה מח. איתא "מאי דכתיב 'מי בז ליום קטנות' מי גרם לצדיקים שתתבזבז שלחנן לעתיד לבוא - קטנות שהיתה בהם שלא האמינו בהקב"ה". רואים שאפילו הצדיקים שמגיע להם עבור מעשיהם הטובים "שלחן ערוך" בכל טוב, אך כיון שלפי דרגתם יש איזה חסרון באמונה ח"ו נלקח מהם ונתבזבז שלחנם, וכמו שמביאה שם הגמ' בשם ר"א הגדול כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, היינו שלגודל דרישת האמונה מהאדם, אז אמונתו נחשבת קטנה והוא מקטני אמונה.

 

וכל דברינו בזה מפורשים במהר"ל בחידושי אגדות, שכותב שכשמגיע הזמן להקב"ה לתת טוב, הוא נותן את זה ביחס לבטחון שיש לנו בו. כמידת הבטחון שיש לנו בעוה"ז, כך יהיה השכר המחכה לנו לעתיד לבא, ויותר מזה, גם בעוה"ז הקב"ה נותן מטובו לפי שעור הבטחון של המאמינים בו.

 

וממשיך המהר"ל שגם ההיפוך הוא נכון, וז"ל: "כאשר אינו מאמין וכאילו ממעט כוחו ויכולתו ומפני כך כאשר יגיע הזמן שיראו כוחו ויכולתו לא יהיה נודע לו רק כפי האמונה שהיה מאמין, והבן כי מאחר שלא האמינו בו יתברך שהוא מפרנס את עולמו בלי חסרון כלל לכך בעוה"ב יהיה ג"כ שולחנן קטן כמו שהוא מקטני אמונה, אבל אם היו מאמינים בו יתברך שהוא מפרנס את עולמו מבלי חסרון וזה בעוה"ז א"כ בעוה"ב ג"כ יהיה שולחנן מלא וגדול הכל הוא לפי מה שהאדם דבק בו יתברך".

 

המהר"ל מבהיר לנו שלפי גודל הבטחון בד', כך ברכותיו וחסדיו לנו. הבטחון שיש בנו מרומם את מצבנו לכזו דרגה, שאם אנו מאמינים באמונה שלמה בכוחו לעזור לנו, נזכה לראות את גודל טובו וחסדו האין סופי בעוה"ז וגם בעוה"ב.

 

והנה בימים אלו של ימי חודש ניסן שבהם אנו עתידים להגאל בעז"ה, ודאי שמוטל עלינו לנצל הימים להתחזק בימים אלו בלימוד התורה הקד', שכפי שמבואר באוה"ח הק' שם שקוצר רוחם היה "לפי שלא היו בני תורה כי התורה מרחבת לבו של אדם", רק אדם שעוסק בתורה הוא זוכה להגיע לאמונה ובטחון עי"ז הוא מגיע לאמונה ובטחון". אדם כזה יש לו רחבות הלב והדעת לראות את האמונה במבט בהיר וזך. אפילו בזמנים קשים ג"כ רוחב ליבו ודעתו שמקבל מהתורה מסייעו לראות את הישועה שמסתתרת בתוך האפילה.

 

יהי רצון שנתחזק ונתעצם באמונה טהורה וחזקה בימים הקד' הללו וע"י נזכה בקרוב לראות בישועת ישראל בגאולה השלמה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד