השולחן אשר לפני ד'

כתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה הלכה א' מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, וכל המאריך בדברים שארעו ושהיו הרי זה משובח, ושם בהלכה ד' וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח כו', והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף בדרש פרשה זו הרי זה משובח עכ"ל.

 

ומבואר בדבריו דבמצות הגדה של פסח נכלל ב' ענינים, א( לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים. ב( לדרוש הפרשה של ארמי אובד אבי.

 

ויש לעיין מנ"ל לחז"ל שבסיפור יציאת מצרים בליל חמשה עשר צריך דרש פרשת ארמי אובד אבי,

 

וכבר עמד בזה בספר אור שמח לגאון ישראל רבנו מאיר שמחה הכהן זצוקללה"ה בפ"ז מהלכות חמץ ומצה ה"ד, וכתב דבגמ' פסחים )ל"ו( אמרו דמה שהמצה נקראת לחם עוני, משום דעונין עליה דברים הרבה, דהלל הוא מדברי סופרים, ויציאת מצרים נאמר בתורה והגדת לבנך וגו', ואמרתם זבח פסח, ואמרת אליו, ולמאי צריך עוני, ובע"כ משום דצריך לדרוש פרשה דביכורים דכתיב ביה לשון עניה, וענית ואמרת לפני ד' וגו'. וזהו שעונין עליו דברים הרבה, שירבה בדרש פרשה זו עכ"ד.

 

והנה הא ניחא בנוגע לעצם קריאת פרשת ביכורים דבעינן בליל הפסח נפק"ל זה מלשון עוני מעניית ביכורים, דכתוב שם וענית ואמרת, דבר זה מובן, אמנם עדיין לא תירץ מנ"ל דצריך בסדר ליל פסח דרשת הפרשה, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון וכמו בביכורים דצריך רק קריאת הפרשה ולא יותר, ומש"כ שזהו ענין שאמרו דברים הרבה, אף שנקבל זה אמנם עדיין לא מובן מנ"ל לחז"ל מלשון עוני שנלמד מביכורים שכאן צריך דרש הפרשה ולא מספיק קריאת הפרשה ותו לא כמו בביכורים.

 

והנראה בזה דבודאי עצם קריאת פרשת ארמי אובד אבי בסדרו של פסח, נלמד מענייה דביכורים, ולכן נקראת המצה לחם עוני, אמנם כיון שחז"ל למדו מביכורים מקרא דוענית ואמרת, ושם נאמר לפני ד' אלוקיך, וכדכתיב "וענית ואמרת לפני ד' אלוקיך" בע"כ נלמד מזה, דגם בעוני דמצה צריך להתקיים עניה לפני ד' ובשלמא בביכורים שהוא קורא הפרשה בבית המקדש בירושלים שפיר מתקיים לפני ד' וכל ירושלים נקרא בתורה לפני ד' עיין דברים י"ד כ"ג, ועוד לגבי כמה ענינים בפרט בבית המקדש, אבל עוני במצה הנאכלת בכל מקום האיך מתקיימת עניה לפני ד' אלא בע"כ ע"י דרש הפרשה, ובדרשת הפרשה יתקיים לפני ד'.

 

והביאור בזה דהנה יעויין במס' אבות )פ"ג משנה ג'( אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום שנאמר )יחזקאל מ"א( וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ד' ועיי"ש בפירש"י וי"א מראשו של פסוק שנאמר והמזבח עץ שלש אמות, אל תקרי אמות אלא אמות כמו יש אם למקרא כו' מקרא משנה וגמרא שצריך לדבר בהם על השולחן ואז נקרא שולחן אשר לפני ד' עכ"ל, והיינו מקרא ודרשותיו הנלמדות ממנו שזהו ענין המשנה והגמרא ואז נקרא לפני ד' ועיין בשו"ע או"ח סימן ק"ע במ"ב שם בשם השל"ה שלכתחילה צריך ללמוד על השולחן משנה או הלכה או אגדה או ספרי מוסר עיי"ש, ובספר רבנו אפרים על התורה בפרשת אמור )ויקרא כ"ד ו'( שש המערכת, ששה סדרי משנה, על השולחן הטהור שלומדים עליו שנאמר )יחזקאל מ"א כ"ב( זה השולחן אשר לפני ד' הרי שע"י משנה הוי השולחן לפני ד' ועיין באליהו רבה פי"ח עה"פ קומי רוני בלילה וגו' שפכי כמים ליבך נוכח פני ד' מכאן אמרו כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו שכאן נאמר פני ד' ולהלן )מ"א ב'( הוא אמר ויחנו אלה נוכח אלה וגו' מה להלן פניהם של אלו נכח פניהם של אלו, ועיי"ש בישועת יעקב הקב"ה יושב נוכח התלמיד חכם ממש ואילולא שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו וכל האומרו היה חייב מיתה עכ"ל ועיין בספר שערי אורה א' בפרשת אמור מש"כ.

 

ומעתה נראה שנלמד מביכורים שגם העניה צריכה להיות לפני ד' ובקריאת הפרשה בביכורים כיון שהוא בביהמ"ק בירושלים הוי העניה לפני ד' ועל המצה בליל חמשה עשר צריך לימוד ודרש הפרשה, כדי שיתקיים עני' לפני ד' ומתחיל זה בהגדה מ"צא ולמד" שיש בזה דין לימוד הפרשה ובזה מתקיימת העניה לפני ה'. וכש"נ.

 

ונראה בטעמא דמילתא דבעינן אמירה לפני ד' בביכורים, ובהגדה של ליל פסח, נראה דיש בזה ענין מיוחד וכמו שנבאר בס"ד,

 

דהנה יש להתבונן, דבכל הברכות שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, הן בברכות על המצוות, והן ברכות הנהנין, והן ברכות תפלה, כולם על אף שהברכה מתחילה בלשון נוכח "ברוך אתה ד'" אבל סיום הברכה הוא בלשון נסתר מגן אברהם, מחיה המתים, המוציא לחם מן הארץ, וכן כולם, זולת ברכה אחת שבשמונה עשרה, והיא ברכת ההודאה, הטוב שמך ולך נאה להודות, וצריך באור טעם הדבר.

 

ונראה שהוא ע"פ דברי הירושלמי, )פ"ק דערלה ה"ג( המובא בתוס' )קידושין ל"ו ע"ב( המבריך נטיעה ילדה שלא עברו עליה ג' שנות ערלה, בזקנה שכבר עברו עליה שנות ערלה, בזמן שהילדה יונקת מן הזקנה פטור מן הערלה ואם לאו חייבת, וניכר הדבר היטב, דכשהזמורה הילדה יונקת מן הזקנה, עליהן נוטין לצד אחר, וכשפוסק לינוק עליהן נוטין לצד הזקנה, וסימנך מאן דאכיל מחבריה בהית לאסתכולי ביה.

 

והנראה בבאור ענין בושה זו, ע"פ מה שאמרו בע"ז ד' ע"א אמר להם משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים )דברים ד' כ"ו( הי' להם לומר תן אתה: כפויי טובה דכתיב ונפשנו קצה בלחם הקלוקל )במדבר כ"א, ה'( בני כפויי טובה דכתיב "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" )בראשית ג' י"ב, ותלה הקלקלה בנתינתו של מקום שעשאה לו לעזר רש"י( והנה ודאי שבתלונתם על המן הכונה כפיות טובה, אבל איזו כפיות טובה היתה במה שלא אמרו תן אתה, ופרשו שם בתוספות, לכך קראם כפויי טובה, שלא רצו לומר תן אתה לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך עכ"ל, ודבריהם צריכים באור שאם הם כפויי טובה הרי לא יחזיקו לו טובה, ויכולים הם לומר "תן אתה", ועל כרחך, שמתגוששות באדם שתי תכונות סותרות, מחד גיסא יודע הוא שחייב הוא להכיר טובה, ומאידך גיסא אינו רוצה להיות חייב לאיש ואינו רוצה להיות משועבד למיטיבו, ולהכיר בכך שזקוק הוא לחסד ושיקבלו מזולתו על כן הוא מעדיף שלא לפנות ושלא לקבל גם אם יסבול בשל כך, בלבד שלא יצטרך להכיר בטובת הנותן, ואם כבר קבלו ממנו משתדלים שלא להתקל בו ושלא לראותו, מאן דאכיל מחברי' בהית לאסתכולי באפי', זהו טעם הדבר מה שהבריאה היא כפויית טובה, ואדם הראשון מתחילת חטאו כפר בטובה ואמר "האשה אשר נתת עמדי" שהנהנה מחברו צריך להכיר לו פנים ולהכנע אליו ולהחזיק לו טובה, ומתבייש הוא מלהסתכל עליו, ואמנם מידת הכרת טובה, מחייבת עם כל הבושה לא לברוח מן המטיב אלא אדרבה לפגוש אותו ולהכנע אליו ומסתכל בו.

 

וזהו מה שקבעו חז"ל בברכת שמונה עשרה בברכת הודאה על כל הטובות שהקב"ה עושה עמנו שתהיה הברכה בלשון נוכח כמדבר למקום ברוך הוא לפני ד' הטוב שמך ולך נאה להודות, ודוק.

 

והנה כבר אמרו חז"ל במד"ר פ' בראשית שכל הבריאה לא נבראה אלא בשביל ראשית שהיא ביכורים, כי יסוד ותכלית הבריאה היא הודאה והכרת טובה להקב"ה והאריך בזה רבנו משה אלשיך בריש פרשת כי תבוא שיסוד הודאה והכרה שהקב"ה הוא בעל הבירה, ולו מביאים ראשית פרי האדמה, ועיין במדרש תהלים )מזמור נ"ו( כל התפילות לעתיד בטלות והודיה אינה בטלה, וכל הקרבנות בטלים והתודה אינה בטלה לעולם עיי"ש.

 

והנה שמו הגדול הוא שם הרחמים, ומשה רבנו אמר בריש פרשת ואתחנן, אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ומפרש רש"י זו מדת טובו, וזהו שמו הגדול שם הרחמים, וזהו הטוב שמך ולך נאה להודות, וזהו מה דקאמר דוד בפרקי הלל שבתהלים כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא, ושם לך אזבח זבח תודה ובשם ד' אקרא, דההודאה היא בשם ד' להזכיר את רחמיו, ועיין בפסחים נ' ע"א דלעתיד לבוא יהי' ד' נכתב ונקרא בשם המיוחד שם של מידת הרחמים.

 

והתבוננתי בפסוקי דזמרה שתקנו הקדמונים פסוקי יהי כבוד, ובסידור הגר"א בפרוש אמרי שפר הביא שיש בהם י"ט אזכרות כנגד י"ח הברכות שבשמ"ע, ושם נוסף כנגד ברכת המינים. והנה דוק ותמצא שכל הפסוקים הם בלשון נסתר, חוץ מפסוק אחד ד' שמך לעולם ד' זכרך לדור ודור, ונראה משום דפס' זה של ד' שמך לעולם הוא כנגד ברכת הטוב שמך ולך נאה להודות, ולכן הביאו הפסוק בלשון נוכח, ד' שמך לעולם והוא ברכת הטוב שמך, ודוק.

 

ומעתה נראה שזהו הענין מה שבביכורים שיסודם הוא הכרת טובה כש"נ ובשולחן ליל סדר פסח שהוא הזכרת תהילות ד' והודי' לו על הניסים, יש בזה ענין מיוחד שיהי' לפני ד' שבעינן לאיסתכולי באפי' היפוך כפיות טובה, שלא נסב הפנים ושלא נכפור בטובה ודוק היטב.

 

והנה שולחן הסדר נקרא "תכא דרחמנא" והוי אמירה לפני ד' ועיין בתוס' ברכות מ"ב ע"א ד"ה אתכא, ובטור סימן תע"ח, וכש"נ.

 

ויש לפרש בזה מה דקאמר דוד בפרק הלל שבתהלים שם לך אזבח זבח תודה ובשם ד' אקרא, נדרי לד' אשלם נגדה נא לכל עמו, בחצרות בית ד' בתוככי ירושלים, וצריך מובן מה הכונה "נגדה נא לכל עמו". ונראה דיעויין בבעל הטורים בפרשת ויקרא (ויקרא ב' א'), וז"ל בעוף ובבהמה לא נאמר בהקרבן לפני ד' כמו בבן בקר, לפי שעניים מביאים אותם ומתבישים להביא אותה לפני הכל כו', עכ"ל. וכיון שבתודה יש ענין מיוחד לעמוד לפני ד' בהודאה, על זה קאמר דוד נגדה נא לכל עמו, "בחצרות בית ד' בתוככי ירושלים" כדי שיתקיים לפני ד' בהקרבת התודה, וכמו שנתבאר.

 

המתבונן בכל הנ"ל יראה גדלותה של לימוד התורה דהוי כעומד לפני ד' ממש, שע"כ הצריכו דרש הפרשה בליל סדר פסח וכש"נ, והרי חז"ל אמרו מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, )עיין ברכות ח' ע"א( ולכך יש להתפלל במקום הלימוד. אמנם אף בזמן שבית המקדש הי' קיים היה עיקר השראת השכינה באהלי תורה, לכן שנינו בתמיד ל"א ע"ב שאחרי שהעלו אברי תמיד למזבח ירדו ובאו ללשכת הגזית לקרוא את שמע כתב הרא"ש ל"ב ע"ב בריש פרק אמר להם הממונה לאחר שבאו ללשכת הגזית שתפילתו של אדם נשמעת במקום ד' אמות של תורה, עכ"ל, הרי שאף שעמדו על יד המזבח בעזרה מ"מ להתפלל הלכו ללשכת הגזית. והדברים נוראים למתבונן.

 

ויעויין במשנה ברורה בסימן רי"ח ס"ק ל"ב וז"ל כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש, וראוי לומר פרשת תודה עכ"ל. וצ"ע מאי שנא ללומדי תורה ולא לסתם עניים.

 

ונראה דתלמידי חכמים הלומדים תורה כשנותן להם הכסף ומודה לד' ואומר פרשת תודה, הרי מקיים ההודאה לפני ד' ועיין בברכות ס"ד ע"א והובא ברש"י פ' יתרו )שמות י"ח י"ב( לאכול לחם עם חותן משה לפני ד' מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה כאילו נהנה מזיו השכינה, והוי לפני ד' כי הודאה צריכה להיות לפני ד' וכמו שנתבאר.

 

 

 

 

 

]נכתב ע"י אחד השומעים[