יציאת מצרים מורה על אמונה ואחדות

ראש ישיבת באר יצחק - לעי"נ אמו"ר הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצ"ל ראש ישיבת בית הלל עשר שנים להסתלקותו ד' באדר תשנ"ז - תשס"ז

אנו עוסקים בשבועות האחרונים, בפרשיות של ענין יצי"מ קי"ס וקבלת התורה. )שובבי"ם( ענינים אלו הם "שורש האמונה" כלשון הרמב"ן בסוף פר' בא, דכתב, בא מצוות רבות זכר ליצי"מ, כי הוא שורש האמונה שלא ישכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים. וכן כתב בספר החינוך מצוה ט"ז "שלא לשבור עצם מן הפסח" - "משרשי המצוה לזכור נסי מצרים, וכו' ולמה יצוה אותנו השי"ת לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו, וכו', דע האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, וכו' כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות וכו' ואחרי דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצות בענין זכירת נסי מצרים, שהם עמוד גדול 'בתורתנו כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר כמו שאמרנו'". וכן כתב מרן הגרי"י קניבסקי זצוק"ל בספרי חיי עולם )פט"ו( "והנה כל האותות והמופתים שעשה השי"ת במצרים ע"י מרע"ה, היה בכדי לפרסם שהבורא ית' שליט בעולמו ומושל בכל וכו'". וכן מו"ר מרן הגר"י לוינשטין זצוק"ל היה מדבר תדיר בענין האמונה ויצי"מ עד שכמדומני שמרן החזו"א זצוק"ל אמר עליו שהוא יכול למשש את האמונה בידיו. וכן לאחר פטירתו אמר עליו המשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה, שכעת נפטר אחרון מאלו שיצאו ממצרים. ואמנם כאמור כל עניני יצי"מ שורשים הם להתבונן ולהתחזק בענין של אמונה בהשי"ת.

ונראה דיש עוד להתבונן בעניני יצי"מ. לאורך כל הדרך, ניווכח לראות את חשיבותה הגדולה של אחדות, שגם היא שורש ויסוד גדול בתורה ובחיי האדם. מאז שיעקב ובניו ירדו למצרים, שעבודם וגאולתם, ועד קבלת התורה. ונקדים ונביא "דכבר בראשית הבריאה בהיולד שני אנשים הראשונים" כלשון מרן הנצי"ב זצוק"ל במכתב הסכמתו לספרו של מרן הח"ח זצוק"ל "אהבת חסד" בשנת תרמ"ח, דכתב משפט זה., והוסיף "כתיב בבראשית )ד' א'( "ותוסף ללדת את אחיו את הבל", והאי את אחיו מיותר, וביאר, שבא ללמד שהוא מפרטי צורת האדם, ובמה שהוא משונה מצורת כל הברואים, "שיהיה אחוה שוררת בין אישיה". תחילת ירידת בנ"י למצרים היתה עם יעקב ובניו, כפי שנאמר בבראשית )מ"ו ז'( "ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו", ומצינו בהמשך כשיעקב בא לברך את בני יוסף נאמר )מ"ח כ'( "ויברכם ביום ההוא לאמור, בך יברך ישראל ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה". וכתב שם רש"י "הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבניו, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". וכבר שאלו המפרשים, איזו מעלה מיוחדת יש באפרים ומנשה, וכי לא היה ראוי לברך כהאבות, או השבטים?. וביאר בספר מקדש מרדכי, הובא בספר "טללי אורות" שם, דמעלה מיוחדת מצאנו בשני האחים אפרים ומנשה. מאז בריאת העולם היתה נופלת תדיר מחלוקת בין שני אחים, הם היו תמיד סמל לקנאה ותחרות, כך היו קין והבל, יצחק וישמעאל יעקב ועשיו, ואף יוסף ואחיו. לא כן היה אצל מנשה ואפרים. אף שהקדים יעקב את אפרים הצעיר, והיה מקום וסיבה לשנאתו של מנשה, הרי לא עורר הדבר כל קנאה ושני האחים היו באחווה גמורה.

כלפי מידה זו אשר התגלתה באפרים ומנשה בירך יעקב, כי בהם יברכו "ישמיך אלוקים כאפרים וכמנשה", אשר הצטיינו במידת האחווה, ויהיו הם סמל ומשל למי שירצה לברך את בניו באהבה ורעות ע"כ. הרי לנו בזה דכבר בתחילת ירידת יעקב ובניו למצרים, ציין יעקב את גדולתה וחשיבותה של אחווה ואחדות.

בשעה שפרעה חשש מעם ישראל והתחיל לגזור עליהם גזירות קשות, נאמר בתורה המשפט הראשון שבו פתח ואמר את רצונו לגזור עליהם גזירות קשות: )שמות א' י'( "הבה נתחכמה לו", וצ"ב, לכאורה היה לו לומר "להם", לשון רבים, אלא כוונתו היתה, הבה נטכס עצה ל- "לו" לאחדות בני ישראל. כמו שמצינו בתורה שכל מקום שהיו כלל ישראל באחדות, השתמש הכתוב בלשון יחיד, כמו בעת שהגיעו להר סיני לפני קבלת התורה, נאמר )שמות יט ב'( "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופרש"י "ויחן" כאיש אחד בלב אחד. גם פרעה ידע סוד זה כלשון חז"ל "אלמלא היו ישראל בחבורה ובאהבה יחד, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם". וכפי שאיתא בילקוט שמעוני עה"פ בעמוס )ט' ו'( "ואגדתו על ארץ יסדה". "בנוהג שבעולם אדם נוטל אגודה של קנים אין יכול בבת אחת לשברם, אחת אחת אפילו תינוק יכול לשברו". בהמשך גזירותיו הקשות של פרעה על בנ"י מצינו שגזר עליהם )ה' ו'( "ויצו פרעה וכו' לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם. הם ילכו וקששו להם תבן, ואת מתכנת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשם תשימו עליהם 'לא תגרעו ממנו וכו', והקשה רבי דוד מללוב זצ"ל )מובא שם במעש"ת( "לכאורה היה צריך לומר "לא תוסיפון", שכן לא תאסיפון הוא משורש "אסף", כלומר התאספות, התלכדות. וביאר, דפרעה הוציא פקודה שלא ליתן לבנ"י להתאסף ולהתלכד יחדיו, כי ידע היטב, שכאשר בנ"י מתחברים יחד, יכולים הם לעמוד בכל הצרות ולבטל את כל הגזירות. וכן בהמשך הגזירות הקשות שהיו לבנ"י במצרים, כשהקב"ה בחר את משה רבנו, שיהיה גואלם של ישראל מידי המצרים, נאמר על כך במדרש רבה שמות )פיסקא כ"ז( "וירא בסבלותם" מהו וירא, שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר, חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, וכו' והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן, וכו', אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים וכו' לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה, ע"כ. ומיד אח"כ נאמר בהמשך הפסוקים שהקב"ה אמר למשה "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" א"כ רואים בזאת דמשה נבחר להיות רועה ישראל וגואלן, ע"י זה שד' מצא בו שנוהג מנהג אחים כלפי בנ"י ולכן בחרו למנהיג וגואל העם. ובאמת תמצית מהותו של "ונהגת בהם מנהג אחים" הוא, כפי שפירש"י שם את הפסוק הנ"ל "וירא בסבלותם" "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם", לא מספיק רק "עיניו", מחשבה ורצון, אלא גם "לבו" - גם לתת את הלב ע"ז. כשזה נכנס ללב והלב מרגיש, את צער השני, הרי הוא כבר עושה מעשים ג"כ כדי להקל ולהוריד את צער השני, וזה מה שנאמר אצל משה "וירא", שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם, זה נתן "עיניו" עליהם, אבל ג"כ הקל בצערם ובקשיים גם במעשים בזה "שהיה נותן כתיפו ומסייע לכל אחד ואחד מהן".

וכן בהמשך מצינו שסיבת גאולתם ממצרים, היתה ג"כ מחמת שהיו באחדות ואחוה, כדאיתא בתד"א רבא, )פ כ"ג( "וכשהיו ישראל במצרים נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת וכרתו ברית יחד שיעשו ג"ח זה עם זה וכו'". וכפי שהוסיף להסביר זאת מרן הח"ח בספרו "אהבת חסד" )פ"ה בהג"ה( "ומה היה הכריתות ברית לגמ"ח, אלא הענין כך הוא, כי הם כשראו שאין שום עצה להינצל מגזירותיו של פרעה, והשעבוד הולך ומתגבר יום יום, מה עשו, נתקבצו באגודה אחת וטכסו עצה מה לעשות לזה, והסכימו ביניהם שילכו בדרך ד' לבדו, וכו' גם כרתו ברית יחד לגמול חסד זה עם זה, היינו, שעי"ז יתעורר למעלה חסד של הש"י עליהם, וממילא יבוטלו לבסוף גזירותיו של פרעה, ובאמת כן היה לבסוף, שדבר זה היה סיבה לגאולה, וכדכתיב בשמות )ט"ו י"ג( "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך וכו' ואיתא בפסיקתא )הובא בילקוט שמעוני בשלח רנ"א(. רב הונא בשם רב אחא עוברי הים פירשו "נחית בחסדך זו גמילות חסדים" ע"כ )ולכן עם זו גאלת(

שם החג הקרוי על ענין יצי"מ הוא "חג הפסח" ונראה דשם של דבר הוא שורש הדבר שעליו הוא קרוי, כפי שכתב זקננו בספרו נועם אלימלך בתחילת פר' שמות "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" דאיתא בגמ' ברכות )ז' ע"ב( מנא לן דשמא קגרים אמר ר"א דאמר קרא )תהלים מ"ו ט'( "לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ", אל תקרי שמות אלא שמות, ואיתא בזוהר הקדוש, דשם זה הקוראים לאדם ביום המילה הוא השם עצמו שבשורשו, ע"כ ואפשר אולי לומר דגם בשמות החגים, השם מבטא שורשו ומהותו של החג. א"כ שמו של החג שהוא "פסח" כנאמר שמות י"ב י"א "פסח הוא לד'" ופירש"י "הקרבן הוא קרוי פסח". נראה לפרש ששורשו ומהותו של השם פסח שהוא ע"ש קרבן פסח. "מורה על ענין האחדות", כדברי המהר"ל בספרו גבורת ד' ) פ' ס'( דכתב דכל ענין העבודה בקורבן פסח הוא להורות על האחדות ולכן בבית אחד יאכל ואסור לחלק לחבורות ולכן התורה ציוותה לאכול את קרבן הפסח "צלי אש" ולא מבושל כי הבישול במים גורם להפרדה של חלקי הבשר, עד שנעשה לפעמים פירורים, אך בצלי אש הבשר נעשה אחד, כי האש מוציאה את הרוטב והבשר מתקשה ומתחבר יחד, "וכל זה מורה על ענין האחדות", כמו"כ הציווי "ועצם לא תשברו בו", מורה על אחדות, שאם היה שובר את העצם בפסח, היה זה חילוק ופירוד, ודבר זה לא יתכן בפסח ע"כ. א"כ רואים אנו בכך, דשם החג שהוא שורשו ומהותו של החג, שעניינו יצי"מ, הוא "מורה על ענין האחדות", כלשון המהר"ל. וכפי שהבאנו לעיל שענין האחדות בין בני ישראל היא שהביאה לגאולתם.

בהמשך יציאת בני ישראל ממצרים נאמר בשמות )יט א'( "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". בהגדה של פסח נאמר "אילו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה דיינו", וצ"ב מה יש בזה שרק היו עומדים לפני הר סיני בלבד, בלי שהיו מקבלים את התורה, שע"ז לבד היה אפשר לומר דיינו? ונראה, דרש"י שם מפרש "ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, )ובש"ח ביאר דדייק כן מדכתב "ויחן" ישראל לשון יחיד( אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת. וחניה זו הרי היתה ליד הר סיני כנאמר בפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר". לפי"ז מבואר שפיר, שעל מצב כזה שנסתלקה פה בחניתם לפני ההר התרעומת והמחלוקת, והיו כולם שרויים כאיש אחד בלב אחד, ודאי שע"ז אפשר לומר "דיינו", כפי שהבאנו לעיל את חשיבותן הגדולה והעצומה של האחדות והאחוה, שבגללה נבחר משה רבנו למנהיג כלל ישראל, וכן זהו הסיבה שנגאלו ממצרים. וכן אח"כ שקבלו את התורה בהר סיני, בגלל מצבם זה, שהיו בלי תרעומת ומחלוקת, אלא כאיש אחד בלב אחד היו ראויים לקבל את התורה. כפי שמבאר שם האוה"ח הקדוש על הפסוק דלעיל. "ויסעו מרפידים וכו'". שכוונת הכתוב ללמדנו שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ומביא דההכנה השלישית היתה "יעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים וכו' וכנגד זה אמר "ויחן ישראל", לשון יחיד שנעשו כולן אחד כאיש אחד, ועתה ראויים הם לקבלת התורה. ע"כ. ובאמת כך נאמר במפורש במס' ד"א זוטא בפרק האחרון "פרק השלום": "חזקיה אומר, גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת, בזמן שבאו לסיני חנו חניה אחת, 'ויחן שם ישראל', )שמות י"ט ב'(. אמר הקב"ה, הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי" ע"כ. אם כן רואים בזה דכדי ללמוד ולקבל את התורה כראוי, צריך האדם להיות באחדות עם זולתו.

@9מצינו דקצת אחרי שבנ"י קבלו את התורה בהר סיני, עשו להם עגל כנאמר בשמות )ל"ב ח'( "וידבר ד' אל משה לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים, סרו מהר מן הדרך אשר צויתים, עשו להם עגל מסכה וכו'". ואמנם משה ירד מהר סיני, ושיבר את הלוחות, ואח"כ עלה שוב להר סיני והיה שם ארבעים יום עד למחרת יו"כ. ואז נאמר בתורה ]שמות ל"ה א'[ "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם". וכתב שם רש"י "למחרת יוה"כ כשירד משה מן ההר". וצ"ב מדוע רק פה אנו מוצאים שבשעה שדיבר עם בנ"י נאמר לשון "ויקהל". הרי פעמים רבות דיבר עמם, ולא נאמר בהם "ויקהל" )בילקוט שמעוני מביא קושית בעלי אגדה שאין פרשה שנאמרה בראשה ויקהל אלא זאת(. וראיתי בספר "טללי אורות" שם שמביא ביאור בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל: "מצינו, כי כאשר ניתנה תורה היו כל ישראל מאוחדים כאיש אחד בלב אחד. לאחר מכן כאשר חטאו בעגל נתפרדה אחדותם והיו מחולקים ומפולגים, ואכן בתלמוד ירושלמי )סנהדרין פ"י ה"ב( נאמר כי לכל שבט ושבט היה עגל משלו, הרי שלא באו לכלל הסכמה במי לבחור ונתפרדו לקבוצות וכו'.

עתה כאשר בא משה כדי לצוות על המשכן, היתה תחילת עבודתו לתקן אותו פירוד, להקהיל את העם, לאחד אותו למטרה אחת באיחוד גמור ולהחזיר אותו שוב לעם, אשר ניצב כאיש אחד בלב אחד" ע"כ. ונראה להוסיף, דמה שמשה רבינו, אחרי חטא העגל כשבא לצוות על המשכן, היתה תחילת עבודתו להחזירם להיות מאוחדים, דזה לא היה כמעלה או יתרון שרצה לעשות כך, אלא עשה כך כי הרי אז בהקהילם ציוום על מלאכת המשכן, וכדי שתישרה השכינה במשכן הוי תנאי וחובה שתהיה "ביניהם אחוה אשר בה ראויים שתשרה שכינה בינהם". כלשון הספורנו בבמדבר )ז' ג'( אחרי שהוקם כבר המשכן והנשיאים הקריבו קרבנם לחנכו, שם נאמר בפסוק "ויביאו את קרבנם לפני ד', שש עגלות צב ושנים עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן", וצ"ב, מדוע לא הביא כל נשיא עגלה אחת, כפי שכל נשיא הביא שור אחד להקריב, אלא כל שני נשיאים הביאו עגלה אחת? ונראה דקושיה זו כנראה היתה קשה לספורנו והוא אכן מיישב זאת וכך כתב, "עגלה על שני הנשיאים לאות אחוה ביניהם, אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם, כאמרו בדברים )ל"ג ה'( "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", ועל ההיפך )הושע י' ב'( "חלק לבם עתה יאשמו" ע"כ. ונראה עוד להוסיף דלכן ענין האחדות בא לידי ביטוי דוקא באופן זה "עגלה על שני הנשיאים לאות אחווה ביניהם" כלשון הספורנו, כי מטרת העגלות היתה לשאת בהמשך הדרך את המשכן וכליו לאורך זמן, ולכן בא באופן זה כדי שידעו ויראו לאורך כל הדרך את הביטוי שיש ע"י העגלות, שהוא האחדות, וכך ימשיכו בזאת גם אחרי שהביאו את "שש עגלות צב" גם בהמשך דרכם וחייהם.

@9ובאמת גם בעצם יסוד בנית המשכן, רואים אנו את חשיבות נושא האחדות וההתחברות של בנ"י. דאיתא בשמות )ל' י"ג( "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש". ובספר האלשיך הקדוש שם הקשה, "למה מחצית השקל שהוא חצי ולא דבר שלם", ומביא שם בשם החכם הר"ש אלקבץ ז"ל, "להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאילו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה שלם על כן יביא מחצית ע"כ.

רואים בדבריו ג"כ כעין דברי הספורנו. שכעת בפעולה ראשונה שנעשה למען הקמת המשכן, ראוי כבר בתחילתו להדגיש את אחדותם של בני ישראל. כי רק ע"י כך אפשר וראוי שישכון במשכן שכינה.

@9א"כ לפי כל האמור לעיל. הרי שמאז שירד יעקב אבינו עם בניו למצרים וגזירות פרעה ובחירת משה רבינו ע"ה להיות מושיען של ישראל, וכן הסיבה שבגללה גאל ד' את בנ"י ממצרים, ובהמשך שהיו ישראל ראויין לקבל את התורה, וכן הציווי לבנית המשכן, וכן חנוכת המזבח, רואים בזה כחוט השני, שהכל נעשה ע"י ומחמת שבנ"י היו מאוחדים ובאגודה אחת.

עם ישראל נמצא גם כיום במצב של צרות וגזירות קשות, וראוי להביא בזה את מכתבו של מרן הח"ח זצוק"ל ]מובא ב"מכתבי ח"ח". מכתב ע'[ שכותרתו "מאמר נחוץ לאחינו בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם" וכך הוא כותב: "הנה קושי השעבוד והגלות הולך וגדול בימינו אלה בעוה"ר מיום ליום, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. בכל יום ויום שומעים אנו מגזירות וצרות נוראות שגוזרים על עמנו ישראל בכל ארצות תבל, ובכל הארצות מתגדלת השנאה עלינו ועומדים עלינו לכלותינו וכו'.

וברור לכולנו שעת צרה היא ליעקב וממנה יוושע, כי עומדים אנו קודם קץ הגלות, ועל כן הצרות מתרבות, וכמו אצלנו שעומדים אנו בקץ גלותינו, וימינו אלה המה עיקבתא דמשיחא, עלינו לדעת, כי כדי להינצל מחבלי משיח צריכים אנו לזכותים גדולים, שעל ידיהם נזכה לצאת בשלום בלי פגע מזמן קשה ונורא כזה.

והנה כשהיו אבותינו במצרים וקושי השעבוד הלך וגדל מיום ליום, מצינו )בתדא"ר פנ"ג( שנתקבצו כולם ונתחברו באגודה אחת, וכרתו ברית ביניהם שיעשו גמ"ח זה עם זה וכו' עיי"ש באריכות.

וע"כ אחי ורעי אחרי שביארתי את המצב הקשה בכלל האומה הישראלית שנמצא בו, עלינו לאחוז בדרכי אבותינו בעת שהיו במצרים, ולקיים את אותן הדברים שקבלו עליהן, וכשיראה השי"ת שאנו מצידנו מתחזקים בכל עוז על קיום תורה"ק ומצוותיה, בודאי יראה בעינינו ויגאלנו מצרותינו. ידוע דענין גמ"ח כולל הרבה ענינים וכו' דכל דבר שבעולם אם יש רק ביכולת האדם לעשות לחברו הנצרך לזה, הן בגופו, והן בנפשו והן במאודו מחוייב לעשות, ולא יקשה כל דבר לאדם לעשות לטובת חברו, ומחוייב לשקוד על טובת חבירו כמו שהוא שוקד על טובת עצמו, ובעבור זה יתנהג ג"כ השי"ת עמו במדת החסד בעת שהוא יצטרך לחסד" ע"כ.

@9וכן איתא להדיא בילקוט שמעוני בעמוס על הפסוק )ט' י'( "ואגדתו על ארץ יסדה", וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיעשו אגודה אחת שנאמר )ירמיה ג'( "בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדיו מארץ צפון".