
קדושת ליל פסח - התגלות השכינה
בליל פסח, הלילה הגדול שבו יצאו בני ישראל ממצרים, ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו ממכון שבתו, כדי להכות את מצרים. כדכתיב "ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני הוא ולא אחר". וירדה כאן שכינה למטה, דבר שאינו שכיח כלל.
ויש להבין בזה למה היה צריך הקב"ה לירד בעצמו, וכי לא היה יכול לשלוח
את אחד משלוחיו, כמו בכל שאר המכות והמופתים? מה הענין בזה שהקב"ה ירד בעצמו?
ומשמע שבלא זה לא סגי, אי אפשר לשלוח כאן מלאך
או שרף. ויש להבין טעם הדבר, ולמה לא היה כן בכל מכה.
אמנם הביאור בזה, הנה מלאכי השרת אין בהם לא קנאה ולא יצר הרע. שוכנים הם
בקדושת עולמות העליונים. משא"כ האדם השוכן בעולם
השפל, ויש שליטה לכל מיני מזיקים ומלאכי חבלה, והנשמה הטהורה מבודדת מבלי עוזר.
והיו צריכים להעלות את בני ישראל הנמצאים במ"ט
שערי טומאה לקדושה העליונה. איך יכולים לצאת מטומאה זו וללכת במדבר הגדול והנורא
ולהיות סמוכים ובטוחים על דברו של הקב"ה, לשכוח את סיר הבשר, השומים והבצלים של מצרים?
אמנם כשירדה שכינה למטה ונתמלא העולם בקדושת השכינה שביניהם, אז נתקדשו בני
ישראל בקדושה העליונה, עלו במדריגות גבוהות ביותר, עד
כדי ששכחו כלל לשאול היכן אנחנו הולכים, לאיזה מדבר אתה מביא אותנו. הלכו בלב שקט
ובוטח. שכחו לשאול איה הצידה אשר ניקח עבור המוני בית ישראל. יצאו לדרך ללא צידה
וללא מענה, אלא היו סמוכים ובטוחים על הקב"ה בכבודו ובעצמו. כל זה הוא השפעת
ירידת הקב"ה ביניהם. כשיש שכינה, אזי האדם משתנה, מתעלה מתרומם ומתקדש למעלות
עליונות ביותר. ועבור זה ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו.
ואותו ליל הסדר עם השפעה עצומה זו, נשאר לילה המשומר מן המזיקין, לילה של גילוי שכינה. ורואים אנו מהאנוסים שבספרד, האיך מסרו נפשם על שמירת הסדר במערות ובמחתרת, אפילו אלו שלא
היו שומרים על שאר המצוות, וכן בזמן הבולשביקים ברוסיה. ועד היום עורכים סדר אף
אלו שלא מקיימים את כל מצוות התורה. אין זאת אלא גילוי השכינה שהיה באותו לילה,
ההתעלות הגדולה שהיה לישראל על ידי ירידת הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומהשפעה זו
נשאר לעולם.
ולכן אומרים בליל הסדר אחרי ברכת המזון "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו
ארוך יום שצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו
השכינה ויהא חלקנו עמהם". תיקנו נוסח זה משום שבלילה זה אמורים להרגיש זיו
השכינה. השכינה שירדה אז, משפיעה עד היום. אמנם לא כל אחד זוכה להרגיש, אבל בודאי
ישנם אנשים שיש להם זיקה לזה.
@5ימי הספירה - שמירת ההתעלות מימי חג הפסח
צוותה התורה לספור ממחרת השבת שבע שבתות תמימות עד חג השבועות.
ויש להבין בזה, בסך הכל יש ארבעים ותשעה יום מפסח עד עצרת, וכי אם לא יספרו
ישכחו אימתי חל שבועות?
גם צ"ב למה מביאים קרבן עומר מן השעורים שהוא מאכל בהמה?
ועוד, למה לא מתחילים לספור מתחילת החג אלא רק ממחרת החג?
אלא בלילה הראשון בתחילת החג, הלילה המשומר ובא מן המזיקין,
הקב"ה ירד למטה, והאדם עולה ומתעלה מאד, כמו שנתבאר לעיל. כל זה בעוד לילה,
אבל הקב"ה יודע שכל הדברים הללו השפעתם היא לזמן מה. אח"כ מזדווג השטן
על האדם ולוחש לו שכביכול הכל הבל.
וכמו שהיה בענייני המופתים במצרים, שאמר הכתוב בפירוש: "והיה אם לא
יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני
האותות" וגו'. הרי ששוכח האדם מה שהיה.
וכן היה שאחרי כל האותות והמופתים היו רשעי
ישראל שמתו בג' ימי אפילה ולא עשו תשובה. וא"כ גם
אם ירד הקב"ה למטה ויהיה גילוי שכינה, אבל אחרי שהשכינה תעלה למעלה ירדו ישראל
מטה וישכחו הכל. ובכל שנה ממחרת הפסח אחר הגילוי ושפע הקדושה העליונה, נופל האדם
למטה ומרגיש האדם בעצמו שאינו בדרגה כזו כמו שהיה אתמול.
ולכן צוה השי"ת לבני ישראל לספור ימי טהרה, כדי להטהר ולעלות למדרגה
זו כדי לקבל את התורה, כדי להטהר ולהתקדש שוב בקדושה העליונה ולהתכונן לקבלת
התורה.
ולכן חייבה התורה להביא קרבן מאכל בהמה, כדי שידע האדם שבקל יכול להפוך
בחזרה כביכול לדרגה של בהמה, אפילו אחרי לילה כה גדול, אם לא יעשה מעשה מיד. ואיזה
מעשה צוותה התורה - שיתחיל לספור ולהתכונן לקבלת התורה. ולכן הספירה היא ממחרת הפסח
ולא ביום הראשון, כדי שתישאר ההשפעה מליל שימורים זה.
וזו הכוונה בפסוק "ק-ל ד' ויאר לנו אסרו חג
בעבותים עד קרנות המזבח".
בימים טובים, כשהקב"ה משפיע עלינו את אורו הגדול, אנו מבקשים שנשאר גם
בימי החול עם הרושם של היו"ט ונהיה קשורים בעבותות
לקרנות המזבח ולא יוסר ממנו אותו האור.
יסוד כל חג הוא "זכרון", זכר ליצי"מ
או זכר למעשה בראשית, היינו להשפיע על כל אחד שיתקשר עם הזכרונות הללו אף בימי
החול, להיות קשור באהבת התורה ובמידת הבטחון, ואף בימי אייר וסיון עוד תהיה לנו
שייכות עם זכרונות החג.
נתנה התורה עצה לזה בימים הללו בין פסחא לעצרת, שהם ימי הכנה לקבלת התורה,
שיהיה קשר עם המעלות הטובות אשר חג הפסח הביא לנו - על ידי הספירה.
ויש כאן עוד יסוד. הנה כתבה התורה שצריכים לספור "שבע שבתות",
ויש להבין מדוע תלתה התורה את הענין בשבתות, ולמה לא כתבה התורה תשעה וארבעים יום?
אך יתכן כי התורה ניתנה לכל המון בית ישראל אשר בששת ימי המעשה קשה להם
להתעלות, עסוקים כל אחד בטרדתו, כל אחד בפרנסתו ובשאר עניינים, אבל ביום השבת
שמתנער מעבדין דחול, יש
מנוחת הנפש, שאז זמנו פנוי מעסקיו. יש זמן ללא מלאכות. זמן זה הוא מסוגל לחשבון
הנפש, ואז יש להתבונן במהות הספירה, מה צריך שישאר לנו מלילה זה של ליל הפסח, לילה
של גילוי שכינה.
@5המצה והמרור - הגלות והגאולה כרוכין יחד
אמרו עליו על הלל שהיה כורך מצה ומרור ביחד ואוכלם, לקיים מה שנאמר
"על מצות ומרורים יאכלוהו".
הנה קי"ל מרור בזה"ז
דרבנן דכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו", ויש
לומר ע"ד החידוד דרק בזמן שבית המקדש קיים היה חשש
שיכולים לשכוח מהו ענין וימררו את חייהם וע"כ היו
צריכים לאכול פרוסת מרור, אבל בזמן שאין ביהמ"ק
קיים מן התורה אין צריך לעשות זכרון ל"וימררו", שהרי כבר יש בעולם
מרורים די והותר, וע"כ מרור רק דרבנן.
וע"כ באו חז"ל )מ"ד איכה פתיחה י"ח( ודרשו
"השביעני במרורים - זה לילי פסחים, הרוני לענה - זה לילי תשעה באב".
כוונת התנא, אחרי שהרוני לענה בליל ת"ב, שהחורבן עומד בתוקפו, א"כ על מה
השביעני במרורים, כבר יש לנו די והותר.
וחידש לנו הלל הזקן, הנה המרור הוא ע"ש וימררו את חייהם והמצה הוא
ע"ש הגאולה, שיצאו ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ, והיה הלל כורך המצה והמרור
ביחד, ללמדנו שיכול כל אדם לערב ביחד עם המרור גם חתיכת מצה, משום שיש למצוא גם בהמרור נס וגאולה, שאע"פ שבכל דור ודור עומדין עלינו לכלותנו פשוטו כמשמעו, הקב"ה מצילנו מידם.
מי שיתבונן יראה המון נסים בתוך כל הצרות, המון ישועות בתוך כל יסורי הגלות.
ועדיין הקב"ה משגיח עלינו ושומר עלינו ומציל אותנו בכל רגע. אמנם זה זמן של
הסתר פנים, אין הנהגה קבועה של נסים גלויים. אבל נסים נסתרים יש הרבה מאד. אבל זה
רק למי שמתבונן.
אבל יש ללמוד כאן עוד דבר. האמונה הנלמדת מהמצה, המורה על גאולתם החפוזה של
ישראל, נכרכת ביחד עם המרור, ללמדנו שנאמין שהגאולה תהיה מתוך המרור. וכמו שכתבנו במקו"א )בחג הסוכות בעניינא דהדס( דאיתא במדרש הדס דומה לעין,
העין של ישראל המביטה למרחוק. לא כמו הגויים שמביטים על ההווה, וכשנראה שאין מוצא,
מתייאשים מהר ועוברים מן העולם. אלא בעין של יהודי המביטה למרחוק, עוד תהיה גאולה
ואין מה להתייאש. כך שאל אברהם לנעריו מה אתם רואים, והשיבו שאינם רואים כלום. אבל
יצחק "וירא את המקום מרחוק", ועם כזו תקווה אפשר לאכול מרור ולדעת שיש
מצה בקרוב, היינו גאולה מהירה עד שלא יספיק הבצק להחמיץ, בב"א.
)הדברים נמסרו ע"י הרב הגאון אברהם צבי ישראלזון
שליט"א, מדברים שנאמרו בשם מרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א.(
עוד...
- יציאת מצרים מורה על אמונה ואחדות
- יציאת מצרים - יסוד האמונה הביטחון והתפילה
- יסוד העבודה - התבוננות בשעבוד מצרים
- חירות ו...'דיאטה'
- זעקת בני ישראל במצרים לא עלתה למרום כל עוד היה פיהם מקולקל בלשון הרע ושנאת חינם
- ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך"
- השולחן אשר לפני ד'
- ההנהגה הרוחנית החדשה ביציאת מצרים
- האמונה הנתבעת בכל המצבים
- גלות מצרים - חיזוק האמונה