אם בן תורה אינו חת מכל מפני יראת ד'

ממגילת אסתר ניתן ללמוד כי אם בן תורה אינו חת מכל מפני יראת ד', אז האמת שבו תכניע את כל המתנגדים אליו. הגה"צ רבי חיים זייצ'יק זצ"ל

ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי, ואל תאכלו ואת תשתו שלשת ימים לילה ויום, גם אני ונערותי אצום כן )מגלת אסתר ד, טו-טז(

 

ויש להבין, מאין היו לה נערות כאלו שיצומו אתה שישתתפו בצערן של ישראל?

 

כי בודאי היו אותן הנערות לא יהודיות, כי אם מאומה אחרת, כי לא לקחה אסתר נערות יהודיות, כדי שלא ידעו ולא ירגישו שהיא אסתר, יהודית )כך מבואר בספר אור חדש - למהר"ל(.

 

מכאן משמע, שאסתר רכשה לעצמה ע"י השפעתה ומוסר נפשה אוהדים ואדוקים.

 

אסתר בצניעותה ומידותיה המוסריות ובעמידתה התקיפה לעמוד על האמת, עשתה כה רושם חזק על כל אלה הנערות החוסות בצילה, עד שנתקשרו בה מתוך אהדה ואהבה והפכו להיות מן האוהבים המשתתפים בצערה ובצערו של עם ישראל, ועד כדי כך נתרשמו והתקרבו לאסתר ולעמה, עד שלא היססה אסתר לגלות מצפונה ותחבולותיה ואת כל המשא והמתן והשיחות בינה לבין מרדכי למען הצלת ישראל, והפכו להיות כגופה ובלב אחד.

 

ולכן אמרה אסתר, ואני ונערותי "אצום" ולא אמרה "נצום" לשון רבים, "כי היא ונערותיה כאדם אחד ובטוחה וסמכה דעתה עליהן שהם משתתפות ברצינות עמה בצום ובתפלה להשי"ת.

 

אסתר, אף שהיתה שבויה וכלואה בחצר המלך בסביבה נוכרית, אבל במדותיה המוסריות והצניעות שהוקרנו ממנה, הרשימה גם את הנערות הזרות מאומה אחרת, שהתבשמו מרוחה ונתדבקו בה ובעמה ושיתפו פעולה "ואני ונערותי אצום כן".

 

מכאן יש ללמוד, שאף השפעת היחיד עשויה להיות רחבה ומקיפה ביותר לא רק על סביבתו וחוגו, לא רק בקרב מקורביו ואלו הדומים לו בהשפעתו, אלא אף על הרחוקים. הוא יכול להשפיע גם על יצורי עולם בכל מקום שהם. ובכל מקום שהוא, הב"ת הירא ד' ואיש המוסרי הולך השפעתו אף הבלתי רשמית מאד גדולה.

 

מסופר בגמרא: ת"ר מעשה בשני בני אדם שנשבו בהר הכרמל והיה שבאי מהלך אחריהם, א"ל אחד מהם לחבירו, גמל שמהלכת לפנינו סומא באחת מעיניה, וטעונה שתי נודות, אחת של יין ואחת של שמן, של יין מטפטף ושוקע, של שמן מטפטף וצף ושני בני"א המנהיגים אותה, נכרי נפנה לדרך, ישראל נפנה לצדדים )מפני צניעות(.

 

רדף אחריהם )השבאי( ומצא כדבריהם, בא ונשקן על ראשן והביאן לביתו ועשה להם סעודה גדולה והיה מרקד לפניהם ואמר ברוך שבחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו, ובכל מקום שהן הולכים נעשים שרים לאדוניהם ופטרן והלכו לבתיהן בשלום.

 

סיפור זה מלמדנו, שאין רפואה בדוקה יותר מלהחזיר רשעים מרשעתם ומשנאתם לבן ישראל מאשר הנהגה צנועה ומדות טובות ומוסריות.

 

אין נשק מוצלח יותר ביד ישראל, להכניע שונא ויריב להעמידם על ברכיהם בכריעה והשתחוויה לעם המוסר, כמו מוסר הנפש שיכולים לגלות ולהוכיח, איך להפיג את כעס המתקוממים על בן תורה אלא בהנהגה מוסרית וצנועה של בן תורה המבייש בעצם מעשיו את המתכחשים לדבר ד'.

 

אותה החכמה שמצא השבאי בשני היהודים, והמדה הצנועה ביהודי המנהיג את הגמל שזהו מדתם של עם ישראל, הפך את שנאתו לאהבה רבה עד כדי נשיקה, עד שכרע פעמיים לכבודם, וכל כך התרגש עד שהביאם לביתו. בטרם שמע חכמתם היה מגרשם מביתו, לא היה מניחם אפילו להתקרב לפתח ביתו. שנאתו ליהודים היתה כה עזה, עד שלקחם בשבי לענותם ברעב, אולם עכשיו התהפך להיות אוהב, נכנע ומשמש מנשק ומרקד לפניהם, עד שהכריז ברוב רגש: "ברוך שבחר בזרעו של אברהם".

 

הם היהודים קידשו את שם ד' היחידי בעולמים, שם עם ישראל, וזרע אברהם. השבאי הכיר בהם שהם שרים אף בגלותם, מושלים ועולים על שריהם ואדוניהם, מעניהם ולוחציהם, ופטר אותם לשלום לבתיהם.

 

מכל שכן שבן תורה צריך להסתגל במדות טובות וישרות והנהגה מוסרית, עד שבמראהו ובצורתו בלבד יעורר אהבה והכרה בפניו, ויקדש ש"ש על ידי צניעותו, ענוותנותו וכח האמת הטמון בו. הלומד תורה לשמה יעשה רושם על הרחוקים מהאמת לבל יגעו בו בתורתו. אם בן התורה אינו חת מפני כל משום יראתו את השי"ת, אזי האמת שבו תכניע את כל המתנגדים אליו. וכמשה"כ ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.

 

כתוב: עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק וגו'.

 

ואמרו חז"ל: מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכויות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל והם אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן, נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה. ועולים לירושלים רואים את ישראל שעובדים לק-ל אחד, ואוכלין מאכל אחד, לפי שעובדי אלילים לא אלהות זה כאלהות של זה, ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה. והם אומרים אין יפה להידבק אלא באומה זו. מנין אתה אומר שאין זזין משם עד שמתגיירים ובאים ומקריבים זבחים ועולות, ת"ל שם יזבחו זבחי צדק.

 

אין פה מלוטש וחוצב להבות יכול להכניע את רשעי וליצני עולם כפי שמסוגלת לזה חברת אנשים מוסריים והתנהגותם, כוותרנות בין אדם לחבירו, כעמידה חזקה ואיתנה, כאמונה ובטחון בד', כבריחה מהממון ומהרכוש, כבריחה מן הכבוד, כאהבת האמת ושנאת השקר. התנהגות כזו, תנקר עיני הרשעים, ובלי אומר ודברים יש תקוה להפוך לבבם, וכך יתקדש שם שמים בעולם ע"י אנשי המוסר, כמאמר הנביא, "ונודע בגויים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים. כל רואיהם יכירו כי הם זרע ברך ד', ואשרו אתכם כל הגויים, כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ד'".