נהנו מסעודתו

אסתר המלכה, המתגוררת בארמונו של המלך אחשוורוש, מקבלת דיווח כי דודה מרדכי, נמצא לא הרחק משער המלך לבוש בלבוש שק ואפר על ראשו. אסתר הנביאה )מסכת מגילה יד.( מבינה ברוח קודשה, כי מן הסתם נגזרה גזירה נוראה על כלל ישראל, אם דודה, מרדכי בן יאיר, מחברי הסנהדרין וממנהיגי האומה, עוטה על גופו שק ואפר. מהי תגובתה הראשונית של אסתר? מהו הדבר הראשון אותו היא מבקשת לשמוע מפיו של מרדכי?

אסתר משגרת את התך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה )אשר על פי דעת חז"ל זהו דניאל(, ומורה לו לשאול את מרדכי "לדעת מה זה ועל מה זה". את פשר שאלתה מבארת הגמרא במסכת מגילה: "אמר רבי יצחק, שלחה לו שמא עברו ישראל על חמישה חומשי תורה דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים". ובמדרש מרחיב מעט: "אמרה לו, לך אמור לו מימיהם של ישראל לא באו לצרה כזאת, שמא כפרו ישראל בזה ק-לי ואנוהו, ושמא כפרו בלוחות דכתיב בהן מזה ומזה הם כתובים".

לאסתר ברור מעל לכל ספק, כי אם נגזרה גזירה נוראה על עם ישראל, אין לחפש אותה באף גורם אחר, מלבד עוונותיהם של ישראל עצמם. תגובתה המיידית של אסתר לנוכח השמועה על הגזירה, היא השאלה מהו חטאם של ישראל, שבעטיו באה גזירת המן. אין לה כל צד אחר. היא מכירה את המלך אחשוורוש הרשע וההפכפך ואת מקורבו המן בן המדתא העמלקי. היא יודעת כי השניים הללו יכולים לרקום מזימות רצח ללא שמצפונם ינקוף אותם, אבל יחד עם זאת ברור לה מעל לכל ספק, כי לולי חטאיהם של ישראל, אין כל אומה ולשון יכולה לפגוע בהם, ואם יש גזירה, בוודאי קדם לכך חטא חמור.

בדרך אגב, יש בסיפור המגילה כדי להאיר אחד מהעיוותים הרעיוניים הקיימים בדורנו, כאילו ויש בעריכת חשבון-נפש וחיפוש אחרי העוונות שבעטים נגזרה הגזרה, משום הצדקה כלשהי למעשי הרשעים, רחמנא ליצלן מהאי דעתא. אדרבה, מי שחושב חלילה שאין צורך בחשבון נפש, הרי הוא בגדר דברי חז"ל )ברכות ח:( "מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דיינא"? וכי חשוד הקב"ה שיטיל עונש ללא דין ומשפט? כי יסוד ראשוני במעלה הוא האמונה בשכר ועונש. גם העונש הקשה והחמור ביותר, הפוגע אף בילדים שלא טעמו טעם חטא, שורשו בחטא ועוון, שהרי רבותינו לימדונו כי במתן תורה קיבלו על עצמם ישראל כי בניהם יהיו הערבים לקיום התורה, וכך נאמר במדרש תנחומא )פרשת ויגש(: "בשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן: תקבלו תורתי? אמרו לו: הן, אמר להם: תנו לי ערב שתקיימו אותה, אמרו לו: בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקב"ה ונתן את התורה לישראל שנאמר 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז'. לפיכך כשישראל מבטלין את התורה הקב"ה פורע מן הערבין".

ערב חורבן הבית הראשון, עמד ירמיהו הנביא והוכיח את העם על חטאיו, שבעטיים עלול בית המקדש להיחרב. הנביא מנה בפניהם את כל החטאים הקשים, שיביאו את החורבן הנורא, ואת הגלות הקשה. נבואה שסופה התגמשה, והביאה חורבן נורא, יחד עם הרג המוני של גברים, נשים וטף. וכי יש בכך להפחית ולו גם במשהו מרשעותו של נבוכדנצר הרשע, מחריב בית המקדש? גם אם הרשע משמש מקל חובלים בידי הקב"ה, לייסר את ישראל ולהענישם על חטאיהם, לא בכדי נבחר דווקא הוא לשם כך. והרי זה בבחינת "מגלגלים חובה על ידי חייב". כך גם בבית שני, אשר חז"ל מונים את שנאת החינם כסיבה לחורבנו, האם בכך פוחתת ולו גם במשהו רשעותו של טיטוס מחריב הבית, או אדריינוס הקיסר הרומאי המקולל בתואר "שחיק עצמות"?

יכולנו להרחיב את היריעה בהבאת דוגמאות מכל מהלך ההיסטוריה היהודית, כאשר עם ישראל עבר גזירות נוראות, טביחות ושמדות, ותמיד עמדו גדולי הדורות וחיפשו את הסיבות לאותו חרון-אף ד', שבעטיו נגזרו הגזרות. לרבנו בעל התוספות יו"ט נתגלה ממרומים כי גזירות ת"ח ות"ט הקשות, נגזרו בשל הזלזול בקדושת מקדשי המעט, בתי הכנסיות ובתי המדרשות, ולפיכך הוא תיקן "מי שברך" מיוחד לכל מי ששומר פיו ולשונו במקומות קודש אלו. וכי יש בכך להקטין ולו גם במשהו את רשעותם של הפורעים האכזריים, שהשמידו קהילות קדושות ברחבי אירופה, במהלך שנות הדמים ת"ח ות"ט? רק בורים או כופרים להכעיס, יכולים למתוח ביקורת על מי שמחפש היכן צריך להתחזק, בעקבות גזירה קשה על הכלל ועל הפרט.

אכן, בדורנו קטנים אנו מכדי לדעת לאשורן את העוונות של האומה, שבגללן באות הגזרות, אבל אין בכך כדי לפגוע באמונה היסודית, כי "עוונותיכם היטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם", )ירמיה ה' כ"ה(. ובוודאי שאין אנו נפטרים, מלחפש במה פגומים אנו ומה חובתנו לתקן, שמא נוכל בכך להסיר מעלינו את רוע הגזירה. אין בניסיון זה כדי להפחית, כאמור, מרשעותם של רודפי היהדות ושונאיה. העובדה שהם אלו הגוזרים והרודפים, היא זו שתעמוד לחובתם בעת שיצטרכו לתת דין וחשבון על מעשיהם, אבל אין זה פוטר אותנו מלפשפש במעשינו לדעת "מה זה ועל מה זה".

מרדכי ברוח קדשו, יכול היה לדעת בוודאות על מה ולמה נגזרה גזרת המן - "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" )מגילה יב.(. מהו מהותו של אותו עוון חמור, שעליו נגזרה כלייה על האומה הישראלית - "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד"? הרי אין מדובר באכילה של מאכלות אסורים, שהרי המשתה המלכותי קיבל את הכשרו המהודר של מרדכי עצמו, כדברי חז"ל )מגילה יב.( על הפסוק "כרצון איש ואיש" - "כרצון מרדכי והמן". אם כן על מה ולמה יצא הקצף? הנה מה שמבאר מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל, המדייק בדברי חז"ל כי החטא היה על "שנהנו" מאותה סעודה. לא על עצם האכילה כי אם על הנאתם ממנה, וכך הוא אומר:

"אפשר הטעם הוא כמו שאמרו חז"ל גדולה לגימה שמקרבת רחוקים, כי הנאת הסעודה הביאה לקרבת הדעות במדת-מה. )שעל עצם ההשתתפות היו אנוסים, כמתבאר ממה שאמרו חז"ל על הפסוק 'לכל העם הנמצאים', שגדולי ישראל ברחו, הרי שהיו צריכים לברוח כדי שלא להשתתף.( ונפגמה תחושת התיעוב והביטול לאומות העולם ולדרכיהם ולהשקפתם שהחומריות היא העיקר, לאחר הקירוב של הלגימה, כבר לא היה ריחוק בדעת במדה הנחוצה. ואף כי באמת צריך היה המשתה ומה שנעשה בו לעורר התנגדות והרגשת תיעוב ביותר, אבל משום שנמשכו ונהנו מהסעודה, היה רושם רע בנפש וסכנה גדולה למצב הרוחני בכלל, ירידה בהווה ועמידה לירידה בעתיד. והיה בגדר זריעה לשורש פורה ראש ולענה, עד שיתכן היה להתחייב כל כך עבור חטא שהוא קל בעצמותו. ולעקור את זה, היתה נחוצה הסרת הטבעת שפעלה יותר ממ"ח נביאים ונביאות שעמדו להם לישראל, כי אחרי שחסרה הדעת הנכונה לא תועיל הגערה במבין, והיה הכרח באמצעים קשים כל כך".

היינו, עצם החטא אולי לא היה חמור כל כך, אבל ההשלכות העתידיות שריחפו ממנו, סיכנו את עצם קיומו הרוחני של עם ישראל. ההתקרבות בדעות אל אומות העולם, עלולה להביא לידי עיוות ההשקפה ומכאן הדרך להידרדרות הרוחנית פתוחה. כפי שממשיך וכותב מרן הגרא"ק: "הנה נתבאר שחטא קל, רפיון כל שהוא, ומכל שכן חיסרון בדעות והשקפות, יכול להיות שורש לחטאים גדולים. אך זולת זאת, הרי חסרון קטן בעצמותו, פגם כל שהוא בהשקפה או במעשה, עלול להיות - בעצמו - הכרח לתוצאות נוראות הנוגעות לנצחיות לדורי דורות".

ומכאן המסקנה המחוייבת לדורנו, דור בו החושך יכסה ארץ וערפול הדעות וההשקפות יכול לפגוע בכל פינה טהורה. אין כל ספק כי קירוב הדעת עם הרחוקים מההשקפה הטהורה, עם אלו שתאוות העולם הכוזב הם כל חייהם, ובמיוחד - ההנאה להימצא בחברתם, להתחכך עמם כתף אל כתף, לזכות לטפיחה ידידותית על השכם ולאמירה כי אתה 'אחד משלנו', היא הסכנה הרוחנית הגדולה ביותר. גם אם אין היא ניכרת בגלוי, יש בה כדי להביא לשיבוש הדעות, שסכנתה העתידית יכולה להיות הרת אסון, עד כדי גזירה נוראה של 'להשמיד להרוג ולאבד', ד' ישמרנו. רק הגבהת המחיצות, יחד עם תחושת הביטול והתיעוב לכל מה שריח 'מתקדם' נודף ממנו, יכולה להגן על המבצר היהודי. שמירת ההשקפה הטהורה, בדרכם של רבותינו מוסרי התורה, היא הערובה היחידה לשמירת היהדות. כל ניסיון לחדשנות עקב 'המצב החדש', ל'התאמת התורה לרוח הזמן', או שאר אמירות ההבל בפיהם של אלו שהמלה 'השקפה' בעיניהם היא כמעט 'מוקצה מחמת מיאוס', מהווה סכנה איומה לכלל ולפרט.