פורים בשדה החינוך

כללי החינוך אשר תקפים במשך כל השנה, מאבדים את משמעותם ביום הפורים. קנה-המידה היומיומי, איננו בשימוש ביום זה - הן לטב והן למוטב. במאמר זה מציב המחנך הנודע, הגאון רבי ראובן לויכטר שליט"א - משגיח דישיבת "שיח ידידיה" - את יסודות החינוך ליום זה. האם מותר לתלמיד להעביר ביקורת על רבו? היכן עובר הגבול בין שמחה להוללות? מה הם הערכים שניתן להפיק בעיקר ביום הפורים?

 

 

בירושלים של לפני חמישים שנה, הסתובבו שני מקבצי נדבות שהיו גדולים בתורה וביראה אך הסתירו זאת היטב. כ"ק אדמו"ר בעל הבית ישראל מגור זצ"ל התבטא אודותם: "איתם אפשר לדבר מ'פלאפל' ועד מעשה מרכבה"... במאמר הנוכחי ביקשנו לגעת דווקא ב'פלאפל', ולא ב'מעשה מרכבה' - רוממות יום הפורים. מידי פעם נוגע המשגיח שליט"א בדברים שהם ברומו של עולם, אך רק בנגיעה בעלמא - ובדווקא לא בהרחבה כדי לא לאבד את הפן המעשי של המאמר.

 

שאלה: האם יש לאפשר לתלמידים להעביר ביקורת על אנשי הצוות החינוכי במהלך הצגות פורימיות, ואם כן עד כמה יש לאפשר זאת?

 

שמעתי ממו"ר המשגיח הגר"ש וולבא זצ"ל שבישיבת וולוז'ין היה הנצי"ב מוטל בתנוחה של בר-מינן, והפורים רב "הספיד" אותו לפני כולם!

 

שאלה: מה היה תוכן ההספד?

 

המשגיח כמובן לא היה נוכח שם, אבל הוא ציין שמדובר היה בדברי ביקורת, והנצי"ב הרגיש שהבחורים זקוקים למעמד זה. עד כאן מדבריו. עלינו להבין שקיים הבדל מהותי בין אופי התלמיד של וולוז'ין לבחור ישיבה בן ימינו. בוולוז'ין היה מדובר בתלמידים שהיו חדורי הערכה לרב שלהם, בכל התוקף. מדובר היה בתלמידים שגם כאשר הייתה להם ביקורת, הם גילו מצד שני כניעה מוחלטת לרב. היום המצב הוא שכאשר קיימת ביקורת, פונים עורף. ולכן לדעתי, כאשר במשך השנה לא קיימת אותה הערכה לרב, אין העניין של העברת ביקורת מתאימה כלל וכלל - גם לא לפורים. אפילו כאשר אני למדתי בישיבות המצב היה שונה, מאשר בימינו. כיום הפך הכול להיות חד סטרי, בעל רובד אחד. כיום ביקורת מוטחת בלא רסן, מתוך מחשבה שהשני באמת לא שווה.

 

שאלה: איך מסתדר מנהג וולוז'ין עם "מורא רבך כמורא שמים"?

 

ישנם חילוקי דעות בעניין זה. לכל צד יש נימוקים אמיתיים לשיטתו, אך ממש אין כאן המקום להאריך בזה.

 

שאלה: אבל למעשה קיים "מנהג" ולוז'ין גם כיום...

 

ההבדל הוא תהומי. בוולוז'ין היה הנצי"ב נוכח במקום בשעת מעשה, אבל כיום אנשי הצוות לא נמצאים, וממילא זה הופך לשיח פנימי בין הבחורים. עלינו לדעת שכאשר מעבירים ביקורת "שלא בפניו" זה הרבה יותר גרוע מאשר "בפניו" מכיוון שהביקורת הופכת לנטולת רסן.

 

שאלה: האם ישנו בכל זאת קנה מידה, בעזרתו ניתן לבחון מה מותר לומר ומה לא?

 

בחור צריך לבחון האם את אותם דברים הוא היה אומר כאשר אנשי הצוות היו נוכחים במקום.

 

לפני שנמשיך הבה נציב יסוד חשוב במהותו של יום הפורים. בספרים הקדושים ישנם הרבה 'תורות' שמבארים כיצד ביום הפורים מתגלה מהותו של "היהודי". התגלות בחינה זו - של עצם היותנו יהודים - זה מה שאמור להוות את הרקע לכל שמחת פורים, לכל המילתא דבדיחותא, ואף לכל ה"מילתא דשטותא" של אותו היום. אסור לשכוח יסוד זה, כי הוא בעצם עיקרו של יום הפורים.

 

מתוך יסוד זה, נובע היסוד הבא: שמחה יהודית לא בנויה אף פעם על החורבן של השני, מה שבנוי על חורבן השני זה טומאה! בין קדושה לטומאה קיים הבדל מהותי: הקדושה נבנית בבנין שכולו עצמי, ואילו כל בנינה של הטומאה הוא מחמת חורבן הזולת. מותר לבחור, או לילד, לשמוח על ידי יצירת קול רעש גדול - אך קיימת תופעה שצעירים מפחידים באמצעות הרעשים חסרי ישע כמו זקנים ילדים ונשים ובזה כבר אין שום טעם של שמחה יהודית.

 

שאלה: יצירת הרעשים הללו באה לענות על צורך נפשי כלשהו?

 

במקרים רבים, הם באים לענות על הצורך של עשיית רושם. הצעיר מרגיש כיצד הפעולה שלו חולל את ה"נפקא מינה" הגדול ביותר במאמץ המינימאלי ביותר. הוא רק הדליק גפרור קטן וזה עשה "בום" עצום. והילדים מתחרים ביניהם כיצד אפשר בהצתת גפרור אחד לעשות בום עוד יותר גדול...

 

שאלה: אבל מה עושים כאשר הילד הזה הוא בן שמונה עשרה?

 

כאשר אנו מבחינים בילד בן שמונה עשרה מתנהג כך, הוא מודיע על נוכחותו בקול רעש גדול, ואנו מזהים בו מיד ילדותיות. אך הרי מדובר כאן בילדותיות מסוכנת, שמפחידה אנשים. אבל מעבר לילדותיות, עיקר הנקודה היא שאין לזה טעם יהודי. דוגמא נוספת: ישנם כאלו שמחופשים לקופים וכדומה, והם מפחידים ילדים בדווקא. לנוהג זה אין כל טעם יהודי, כי ליהנות מהפחדה של הזולת זה 'טרייף'.

 

למעשה, היסוד הנ"ל אינו רק הנחייה ליום הפורים, אלא תוצאה של החינוך במשך כל השנה. זה בלתי אפשרי לעודד במשך כל השנה תחרותיות מלחיצה - שבעקיפין גורמת להשפלת הזולת - ולצפות שבפורים התופעה תיעלם. בפורים מקבלת אותה תחרותיות פנים מאוד מכוערים ונוראיים. ופנים אלו הן ההשתקפות של השנה כולה.

 

שאלה: היכן עובר הגבול בין 'שמחה' ל'הוללות'?

 

כל אחד יכול לבדוק את התנהגותו, כאשר ישאל את עצמו את השאלה הבאה - אשר תשמש לו כמודד: כאשר יעבור פורים אשאל את עצמי האם אני מתבייש בצורה בה התנהגתי בפורים? כמובן שצריך לשקלל בתוך השאלה את כל הנתונים. דהיינו אם בחור השתכר, הוא צריך לקחת בחשבון האם למרות זאת שהוא שיכור ההתנהגות עדיין תואמת עבורו.

 

בהתאם לכך ישנו הבדל מהותי, בין אופן ההתנהגות בבית, או בישיבה, לבין ההתנהגות במקום ציבורי. בחורים צריכים להיות מודעים לכך שכאשר נמצאים ברשות הרבים, אין היתר להפוך אותו לרשות היחיד... ולא ניתן לחפות על כך בתירוץ "אני שיכור". ניתן לומר זאת בתור "לימוד זכות", אבל מי שהוא בר-דעת יודע שקיים הבדל בין רה"ר לרה"י גם כשהוא במצב של שכרות! מי שנעמד בצומת ועוצר מכוניות - כביכול הוא מצוי באותה שעה בסלון ביתו - זה הוללות. ישנם שמנסים לטשטש את הגבול הזה, הם חושבים שגם ברבים אפשר לעשות את מה שלא היו מעיזים לעשות אפילו בבית - וזו כבר הוללות.

 

שאלה: האם יש לאפשר לילדים או לבחורים לעשן בפורים?

 

בלא להתייחס לנושא הבריאות, אלא לנושא ההוללות, עישון איננו הוללות. זה אמנם מעשה- שטות אבל לא הוללות. באופן אישי, אני מחנך בביתי במשך כל השנה נגד עישון, אבל לא בפורים. יש סוגיות שאם אתה מטפל בהן בצורה הנכונה, זה נשאר מוגבל לפורים בלבד ועישון יכול להיות חלק מסוגיות אלו.

 

שאלה: האם "מסכת פורים" "קידוש לפורים" וכדומה, עלולים לגרום אצל הצעיר לזילותא מסוימת ביחס למצוות?

 

לפי דעתי האישית זה מראה על חוסר תוכן ברוחניות של פורים. מי שיש לו תוכן ברוחניות של פורים, לא צריך להיעזר באמצעים כאלה. אצל אף אחד מהאנשים הגדולים לא ראיתי תופעה של מסכת לפורים - להבדיל ממה שנקרא "פורים תורה" - זו דעתי. אך ייתכן שאחרים מסתכלים על הנושא הזה בצורה אחרת.

 

שאלה: האם ישנם ערכים - בעיקר חינוכיים - שאפשר להפיק אותם מיום הפורים?

 

כמה מה"נכסים" של יום הפורים, מתגלים דווקא לאחר פורים. בחור יושב ומתבונן במעשיו ביום זה והוא מגיע לתגליות חדשות: "יש לי רגש פלוני אליו לא הייתי מודע", "גיליתי בקרבי שייכות כזו או אחרת לתורה, או לעצם היותי יהודי" ",אני באמת אוהב את ראש הישיבה עימו רקדתי", "אני אכן מעריך את האדם שביקרתי אצלו" וכדומה.

 

בשעת מעשה, בעיצומו של יום, קשה לקלוט במודעות את כל התוכן הנפלא הזה, והוא מגיע דווקא אחר כך כאשר מתבוננים ביום הפורים שעבר. בשלב זה בחור נזכר שהיתה לו ביום הפורים הרגשה רוחנית נפלאה, והוא שואל את עצמו: "מה אני עושה עם זה? איך אני ממשיך את זה הלאה? איך אני רוכש את הקניין הזה לנצח?" אוי לו לאותו אדם שכאשר הוא מתבונן אחורה הוא רק מתבייש ממעשיו.

 

שאלה: ניתן לפרט יותר בהרחבה קניינים רוחניים אותם ניתן לרכוש דווקא בפורים?

 

ישנו היחס לרב, כאשר התלמיד נפגש עמו בפורים באווירה שונה ומשוחררת. היחס לרב הוא דבר גדול מאוד, ותועלת זו ניתן להפיק בפורים. וישנו כמובן היסוד שהוזכר לעיל, הרגשתנו העמוקה שאנו יהודים. בישיבת "נר ישראל" בבולטימור ארה"ב, התברר פעם שאחד התלמידים הינו גוי. הציעו לו שניתן לגיירו בתוך שלושה ימים, או שיישאר גוי. הבחור זרק את הכול ונהיה גוי. כיצד אנו מתבוננים בסיפור הזה? האם אנו מבינים שהוא טעה, או שלכאורה הוא צדק: שמירת השבת שלו היה מוטעית, הנחת התפילין שלו גם היתה מוטעית והוא צדק כאשר החליט להישאר גוי. אנחנו לא יורדים אף פעם לעומק של ברכת "שלא עשינו גוי", אנו לא מתבוננים במציאות שלנו בתור יהודים: איך בין א ייד!!! (אני יהודי), אני לא חכם, לא למדן ולא קדוש עליון - אני פשוט יהודי!

 

שאלה: ניתן לחוש זאת בפורים אם לא "חיים את זה" במשך כל השנה?

 

אני משוחח בישיבה על נקודה זו לפני פורים, והרבה בחורים מעידים שהם חווים את החוויה הזו בפורים. אם לא אומרים זה לא נהיה בעצמו. לא שמחה של להיות למדן, אלא פשוט שמחה של להיות יהודי.

 

שאלה: אז בפורים אפשר להחליף את ההגדרה מ"גדלות האדם" ל"גדלות היהודי"?

 

אכן כן. קשה להמחיש דרך העיתון כיצד חווים בפורים את עצם היותנו יהודים. אצלנו נוהגים באופן הבא: אחד אומר משהו על העניין שבפורים מתגלה בחינת היותנו יהודים (יש הרבה 'תורות' בנושא זה בספרים הקדושים) ואחר כך שרים ביחד ניגון ללא מילים, שחוזר על עצמו שוב ושוב. לא מספיק לשיר ביחד, גם ההרגשה צריכה להיות של "ביחד".

 

ניתן כמובן ליישם זאת במסגרת המשפחה. בדורנו חסר קצת בתחושת המשפחה. בפורים יכול האבא לשבת עם הילדים שלו ביחד, ובאותה שעה כביכול נעלם שמו הפרטי והוא רק חלק מהמשפחה שלו. זה דבר נפלא! ואם באותה שעה הוא "מאבד" גם את שם המשפחה שלו, ונותרת בין כולם רק הזהות היהודית המשותפת אז זה הישג עוד יותר גדול!

 

א פריילעכן פורים!