
פורים רב ופורים תורה
מנהג קדום מאוד בישיבות הקדושות מקדמת דנא למנות לכבוד יום הפורים "רב של פורים". תפקידו העיקרי היה לדרוש דרשות מענינה דיומא. בתנאי כפול ומכופל שאסור לו לדרוש דרוש של אמת. הפלפול היה צריך להיות כולו של הבל מבלי שיהיה בו ריח של אמת. כמה וכמה פלפולים של הבל המכונים "פורים תורה" שרדו בספרים חלק מהם מוגשים כאן.
@5בבית הגאון רבי שאול מאמסטרדם.
הגאון הקדוש רבינו החיד"א זי"ע נדד
בחייו על פני ארצות רבות כשלוחא דרבנן עבור עניי ארץ
ישראל. בימי הפורים התארח על שולחנו של הגה"ק רבי
שאול רבה של אמסטרדם זי"ע. שם קם רב של פורים ונשא דרשה כדת היום. רבינו החיד"א לא היה מורגל
בכגון דא. אך העלה על גבי ספרו "מעגל טוב" את תיאור יום הפורים כולו
במחיצתו של רבינו שאול מאמסטרדם: ...אחר ערבית באנו
לביתו, ומצאנו שם שלחן ועליו בנין כשתי אמות דמות חצר המלך, ומרדכי יושב בשער המלך
בלבוש פרסי, ןכילה ובירה ובה אסתר על המיטה ואחשוורוש והמן נופל. וחוץ לבירה זו מצד אחד ברחוב המן תלוי,
ומסביב כל הבנין בעלי מלחמות מקיפין וכמה ציורים נאים
למראה בגוונים שונים וכל זה עשו מסוקאר )סוכר( לבד
בחכמה גדולה ושוה זה כעשרים סיקני לרוב המלאכה. וכמדומה
שזהו דורון ששלחו להרב איזה קצינים. וכל השולחן מלא
ממגדים פרות כברייתן וגבינה וכתוב בה כשר לפסח ודוגמת קישואין
בחומץ הכל עשוי מסוקאר. באופן שהיה שולחן מלכים.
והתחילו לבא למדנים וחשובים והיה הרב מדבר ד"ת וגם
אני הצעיר דברתי אשר חנן אלקים את עבדו. ובאו מיני זמר ואמר הרב שהם נבל וכינור
ממש. ועמד בתוך זה אחד הריקים ועשה דמות דרוש. ועשה דברים בלה"ק בחרוז
מלוכלך.
ואחר זה אמר שהש"ס
מקשה )קידושין ל"ט( כתיב כבד את אביך למען יאריכון
ימיך ובשלוח הקן כתוב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא
לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו
של זה והיכן אריכות ימיו של זה. והש"ס מתרץ אבל לו נראה לתרץ את קושית הש"ס דגבי כיבוד ואם
כתיב על האדמה ולכן זה שעלה בסולם ולא היה על האדמה נפל ומת.
ובגמ' חולין )יא ע"ב(
מנא לן דאזלינן בתר רובא.
קשה מאי בעי והלא תלו עשרת בני המן ומאן יאמר שהם בניו, אלא דאזלינן
בתר רובא. ותירץ דכתיב יעשו
עץ גבוה חמישים אמה. ודומה לתיבת נח שהיה בה חמישים אמה ומה תיבת נח לא קלטה אלא
מי שעשה עבירה, אף העץ הזה לא קלט מי שעבר עבירה וכ"ש ממזר וא"כ אין
ראיה דאזלינן בתר רובא
דעלמא. וכיוצא ממילי דכדי
והכל שוחקים.
ולמדן אחד שם דרך שחוק:
אשר הכין לו תנא לו הכין )עיין מגילה ט"ז ע"א( האמת שכך היה. אבל בשעה
שחשב המן מה סימנים יש דלו הכין. ואמר דבשמעתתא דהכנה ריש ביצה פירש"י דסעודת שבת דחשיבא בעיא הכנה אך סעודת חול דלא חשיבא
לא בעיא הכנה. והנה המן היה מרדכי בזוי בעיניו כמו שאמר
הכתוב ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי וא"כ אם הוא
בזוי פשוט דלא בעיא בכנה דאפילו
סעודת חול דאינה בזויה כל שאיננה חשובה לא בעיא הכנה. ומת"ל אשר הכין לו אלא ודאי לו הכין שהוא היה חשוב מאוד
משנה למלך ובעי הכנה וא"כ לו הכין....
@5רבינו יהונתן איבשיץ בצעירותו.
בכמה ספרים הובא סיפורי
של רבינו יהונתן אייבשיץ
בהיותו בגיל י"ג הגיע ללמוד בישיבתו של ה"פנים מאירות". מיד עם
הגיעו נתנו חביריו את עיניהם בו להכתירו כרב של פורים. רבינו יהונתן החל לדרוש על המסכת הנלמדת באותו זמן בישיבה
מסכת בבא קמא: ידועה היא קושית
התוספות אמאי לא קאמר ארבעה
אבות נזיקין "הן" כמו שמצינו ארבעה ראשי שנים הן או ארבעה שומרים הן.
ותירץ על פי דברי הגמרא בפסחים )קי"ב ע"ב( נזהא
דתורה הן הן. כלומר שמי
שרוצה ללחוש לשור שלא יזיק הרי הוא לוחש באזניו הן הן.
ולפי זה מובן אמאי לא אמרו ארבעה אבות נזיקין הן. שהרי
בשור המזיק איירינן וברגע שישמע השור את מילת
"הן" ימנע מלהזיק.
עוד דרש: המגילה מספרת
שאמרה אסתר למרדכי לך כנוס את כל היהודים. ולכאורה הדבר תמוה מדוע צריכים
"לקנוס" את כל היהודים? ותירץ על פי דברי הגמרא בכתובות )כט ע"א( כל מקום שיש קנס אין מכר. ואחשוורוש
הלא מכר את כל היהודים להמן, לכן ציותה אסתר למרדכ לקנוס את כל היהודים בכדי לבטל את המכר.
קם אחד התלמידים ושאל מדוע פסקה אסתר כדעת רבי מאיר נגד דעת חכמים החולקים
עליו?
מיד ענה רבי יהונתן: דכל עיקר הקושיא מדוע קנסה אסתר את היהודים אינה אלא לשיטת
רבי מאיר. שהרי הגמרא מספרת על רבי מאיר שקרא את המגילה בעל פה ובקריאה בעל פה אין
הבדל בין "כנוס" ל"קנוס".
וכיון שדורש את המגילה
לשיטת רבי מאיר. אפשר למצוא טעם על מה שאמרו בגמרא )מגילה טז(
כי ביתו של המן השליכה כלי חרס על ראשו ועל כן היה חפוי ראש. כי הלא אמרו בגמרא
)חולין קלט( המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ, ולדעת רבי מאיר עץ שאכל אדם הראשון
חיטה היה. וכבר נפסק להלכה שהמוצא חמץ בפסח כופה עליו את הכלי...
@פורים-רב בוואלוז'ין.
בשו"ת "נטעי
איתן" לרבי אברהם זקהיים מתלמידי וולוזין כתב בתוך דבריו אודות גדולי ישראל שהעמידו לעצמם
מוכיחים שיבקרו את מעשיהם: "וכן היה בישיבה הק' בוואלוז'ין בזמן מיסדה הגאון מאור הגולה ר' חיים זצוק"ל
ובנו ר' יצחק זצוק"ל, שהיו בחורי הישיבה נוהגים לבחור לשני ימי פורים... רב
של פורים )זה היה מנהג עתיק מקובל במאות השנים הקודמות גם בישיבות ספרד ואיטליה
וצרפת וגרמניה ומשם בא לפולין( והיה הרב של פורים יושב על כסא ראש הישיבה ונוהג
ברבנות ברמה במשך שני ימי הפורים. והיה תפקידו לחקות את כל מעשי ראש המתיבתא
מנהגיו ואופן דיבורו וכו'. ור'
חיים זצוק"ל היה יושב לעומתו מן הצד כפוף כאחד התלמידים והיה מתבונן לכל
מעשיו ומנהגיו של "רב הפורים" שהיה עושה הכל כמו שהיה ר' חיים בעצמו
נוהג בכל השנה. ואם היה רואה איזה מידה לא טובה במעשיו או איזה חסרון שהיו בהנהגתו
שלו במשך השנה )כי אין אדם צדיק בארץ, וכ"ש בשוגג ובלי יודעים ובלי כוונה
זרה( לא היה ר' חיים כועס כלל על התלמיד המחפש המציג את החסרונות האלה לראוה לפני
כל, אלא היה שמח לזה שנתנה לו היכולת להתבונן מן הצד למעשי עצמו והיה מקבל עליו
שלא יעשה זה יותר ולקן את הנהגתו להבא. וכמו שעומדים לפני הראי לראות בו את הלכלוך
והחסרונות של הפנים ושל הלבשת הגוף כן היה הרבי של פורים לרבי חיים כמו ראי לתיקון
הנפש להתבונן בו לחסרונות הנפש בשביל לקשט את עצמו ולהיטיב את מעשיו. כך נהגו
צדיקי עליון האם יש דומה להם בין גדולי האומות".
גם הסופר המפורסם רבי
יעקב ליפשיץ מזכירו ואיש אמונו של מרן רשכבה"ג רבי יצחק אלחנן מקובנא זי"ע בספר זכרונותיו זכרון יעקב ח"ג )עמ' 351( מציין את מנהג
הכתרת רב של פורים בוולוזין ומקונן על ההפסד להיסטוריה
של ישראל שלא נרשמו הדרשות והפרטים של חגיגות הפורים בוואלוז'ין.
בספר אבי הישיבות
)ח"א עמ' 202( מספר על מנהג הפורים-רב בישיבת וואלוזי'ן: מעשה אירע בימי הגאון ר' יצחק מוולוז'ין
שבררו להם התלמידים את הבחיר שבהם הלא הוא הגאון רבי מרדכי גימפל
יפה אב"ד רוז'נאי לכהן כ"רב של פורים"
לשנה ההיא. רבי מרדכי גימפל שהיה חריף ושנון וגם בקי
עצום היה בהחלט ראוי לכהונה זו. )מעניין שאף בתקופת רבנותו
בעיר רוז'נאי עשה לו מנהג של קבע לדרוש בפרשת זכור
במעשי חידודים ובפלפולא דאגדתא
בחריפות נפלאה דורש מעניני היום ומשמח לב ונפש במילי דפוריא.( ב"כתב הרבנות" דההיא
שתא התנו עימו ראשי התלמידים שכל תורותיו ודרשותיו יהיו ל"חידודי בעלמא"
ובלי שום קורטוב של אמת . הגיעה שעת המבחן ה"רב" תפס את מקומו על בימת
בית המדרש. מאות בחורי הישיבה עומדים כנגדו קשובים ונכנעים לכל מוצא פיו. והנה
אבוי! כשלון! כבר בראש דבריו הציג הרב קושיא חמורה מירושלמי על הרמב"ם. אחר כך ניסה לתרצה בפלפול עמוק ומבריק. והפלפול
"רחמנא ליצלן" קרוב לאמת... נתאכזבו התלמידים אכזבה רבה והלכו לדין תורה אצל ראש הישיבה.
הפרה כה גלויה ובוטה של כתב ההכתרה לא זכורה להם משנים קדמוניות, שכן גם הקושיא
וגם התירוץ היו מיוסדים על אדני האמת וההגיון ולא נמצא בהם כל און. שמע ר' איצלה את קובלנתם וחיוך רחב נסוך על פניו: הפלפול עצמו אמנם
נכון הוא, החזיר להם מיניה וביה., אולם הצרה היא שהן הרמב"ם
והן הירושלמי המצוטטים והמאוששים להפליא לא היו ולא נבראו ואף משל לא היו...
@5מרן הגרי"ח זוננפלד
זצ"ל על מקור של ה"פורים רב".
מנהיג אגודת ישראל בארץ
ישראל רבי משה בלוי זצ"ל מספר בספר זכרונותיו "על חומותיך
ירושלים". על מרן הגרי"ח זוננפלד
זצ"ל: בזמן רגיל היה מכנה את עצמו תמיד בדרך הלצה: "פורים רב. וכשנשאל
לכוונתו אמר: אתם יוש\'e3עים
שבפורים נהגו למנות פורים- רב. מנהג ישראל יש לו מקור בהלכה. וטעם הדבר לדעתי,
מפני שהרב חייב לבסומי עד דלא ידע. ומה יהיה אם תזדמן שאלה אסור והיתר דוקא בשעה
זו, והשאלה תהא נוגעת לסעודת פורים? לכן הנהיגו שבשעה שהרב הוא שתוי, יהיה רב אחר
שיוכל לפסוק שאלות מבחינה זו אני פורים רב.
@5בישיבת חכמי לובלין.
בישיבת "חכמי
לובלין" מינו אף הם רב של פורים. תלמיד הישיבה הגאון רבי נתן לובארט זצ"ל היה רגיל לספר על "הרב של פורים"
בישיבה שהביא רמז למנהג שצריך לשתות בליל פורים עד עלות השחר ממשנה מפורשת בריש ברכות.
שכן במסכת פסחים )פ"ו( שנינו: השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן. שנים דרך
ארץ. ולפי זה היה ראוי לחלק את שתית הכוס לחצי. והרי המשנה אומרת בפירוש כל מה
שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שיעלה עמוד השחר.
על מרן המהרי"ץ דושינסקי זצ"ל
רבה של ירושלים יש המספרים כי לא השמיע מעולם מילי דבדיחותא. רק בפורים היה שגור על לשונו דבר חידוד אחד: נאמר
במגילה שהיה המן אבל וחפוי ראש ופירשו חז"ל משום שבתו השליכה עליו עביט של
שופכין בחשבה שהרוכב על הסוס הוא מרדכי היהודי. לאחר שראתה ששפכה על ראשו של אביה
קפצה מראש הגג. ולכן היה אהמן גם "אבל" וגם
חפוי ראש. והקשה המהרי"ץ הלא לפי זה היה לו להקדים
חפוי ראש לאבל. שהרי קודם נשפך עליו עביש של שופכין ןרק לאחר מכן קפצה מראש הגג.
אלא צריך לומר שהמנהג
בשושן היה לחבוש כובע הנראה כמו אזני המן. וכל מי שהיה אבל היה מוריד כנף אחד למטה
לסימן על אבילותו. ולפי זה מובן הכל. כששפכה בתו של המן
את השופכין נצטברו כולם בתוך כובעו של המן. ומיד הרים המן את ראשו לראו מי הוא השופל ואז ראתה בתו את פניו וקפצה מראש הגג. בו
ברגע הוריד המן את כנף הכובע ומיד נשפך על פניו כל השופכין שהצטברו בכובעו. משום
כך היה תחילה "אבל" ורק אח"כ חפוי ראש.