אשרינו מה טוב חלקנו – שיחה עם הרב א.י. קוק
שיחה עם הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א
@7*
"מוסף שבת קדש" בפרוייקט מיוחד על ימי ההכנה
למתן תורה * שבוע לפני היום הגדול של "צבי ואתרעי
בן ומסר לן אורייתא" שוחחנו עם הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א
ראש ישיבת מאור התלמוד רחובות * @6ב.ראם
@5בברכת התורה
מידי בוקר אנו מבקשים: "והערב נא ד' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". כיצד
ממתיקים את הלימוד בפי צורבי מדרבנן? האם ניתן למנוע טענות יאוש מבני עליה
המרגישים חוסר "גישמאק" בלימוד?
באופן טבעי
מצטייר לאדם צעיר, שישנן שתי דרכי חיים: האחת היא מילוי חובות אמיתיים שמוטל עליו
לעשותם גם כשאינם נעימים לו, והשניה היא חיפוש אושר ונעימות.
מבלי עיון
היטב, הנו סבור שחיים רציניים באמת, הם נעדרי שמחה, ודוקא על חיי סבל אלו יזכה
לעונג ונועם נצחי. ישנם יקרים רבים המעדיפים את החובה על הערב ומתעלים, וישנו כזה
הסבור שכיון שהוא איננו במדרגה שזכרון חיי הנצח ממלאו באושר תמידי, וחשובים לו
החיים היומיים - הריהו מתהלך במצב רוח קודר, וממילא הוא חושש להכנס בלי שיור
למסלול חיים שכולו ביקוש עליה בתורה והשתלמות בחיי קדושה שיש בהם פרישה מהרבה
רצונות וצרכי היום יום, כי הוא מפחד שתחסר לו שמחת החיים.
מתוך שאיפתו
לחיות חיי נועם, הנו בוחר בחיי "חברה'מניות", שהנם בעצם אי קבלת עול
תורה, על כל המתחייב ממנו.
מהו המבט
האמיתי על הדברים.
המשגיח, הרב וולבה זללה"ה, דייק דבר נפלא
מלשונו הנודעת של המסילת ישרים )פרק א( ש"האדם לא
נברא אלא להתענג על ד' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל
העידונים שיכולים להמצא". כתובים כאן שני דברים: להתענג ולהנות.
ממשיך המס"י: "ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא... אך
הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם". אם כן, העולם הבא הוא מקום
העידון. והיכן הוא מקום התענוג, המקום בו אדם "מתענג על ד'"? - בעולם
הזה!! כך דייק המשגיח זללה"ה.
ואכן כך יש
להבין מהפסוק בישעיה )נח, יג(: "אם תשיב משבת רגלך
עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ד' מכובד
וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, אז תתענג על
ד' והרכבתיך על במתי ארץ".
סודן של כל
המצוות הוא מה שלמדנו מדברי הנפה"ח )שער א פרק ו(:
"כאשר ישים לבו בעת עשיית המצוה, יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה, ורוח נכון נתחדש בקרבו וכו',
ומוקף מאוירא דגן עדן", ובודאי שכניסה לקדושת השבת
שהיא מעין עוה"ב, היא התלבשות ב"אוירא דגן
עדן", ולא בכדי כתבו בספה"ק שבאותה שעה שמקבל
קדושת שבת בעוה"ז ייכנס לגן עדן בעוה"ב, אבל בכל זה יזכה ל"אז
תתענג על ד'" בעוה"ז!
נמצא, שחובת
האדם להשיג קורבת ד' בעוה"ז - שזה המקום היחידי להשיגה - מחייבת אותו ליצור
בתורתו ובעבודתו מצב של תענוג על ד', כי המציאות של קשר עם הקב"ה זו מציאות
של עונג ושמחה - "עוז וחדוה במקומו"! אדם שאינו עמל להגיע לתענוג בעבודת
ד', פירוש הדבר שאינו מחפש קשר חי עם הקב"ה. אין מציאות של קשר חי עם
הקב"ה בלי להתענג בעבודתו ית'. זה שאינו מתענג
עדיין, יכול לומר שהוא עובד כדי להיות קשור, ועדיין לא הגיע לכך.
נמצינו למדים,
שהשגת תענוג בקיום כל התורה כולה, אינה רק דבר אפשרי, אלא חובה המוטלת על האדם!
"שמוע תשמעו אל כל מצוות ד' ועשיתם אותם" מכח "לאהבה את ה"א
ולעובדו בכל לבבכם", ואהבה זו היא "שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה )רמב"ם ספהמ"צ עשה ג(.
אם בשאר
המצוות זוהי חובה שאינה קשורה לצורת מעשה המצוה, בעסק התורה חיוב זה הוא מעצם צורת
המצוה. כי בשאר המצוות, כדוגמת תפילין, אדם שהניח תפילין ולא התענג מהנחתם - קיים
את מצות הנחת תפילין כהלכתה, גם כשלא התענג.
שונה הדבר
במצות תלמוד תורה. הכללת בקשת "והערב נא" בברכת המצוות של תלמוד-תורה
וסמיכת תחנונים אלו לחתימה, מלמדת אותנו כי עריבות דברי
התורה אינה רק מעלה יתירה בעסק התורה, ולא רק שאי אפשר לעסוק ולמסור לב לתורה בלי
שהיא עריבה אצל הלומד, אלא שהיא תנאי בקיום מצות תלמוד
תורה המחייב "לחזות בנועם ד'", ולכן מבקשים ומתחננים מיד: @1רבש"ע, עזרני שאזכה לעריבות
דברי התורה@2.
אין אפשרות
להפריד כלל את נעם התורה מלימודה. וחזינן כן מהא שאבלות
וגם תשעה באב אוסרים בתלמוד תורה. ואם היתה אפשרות לעסוק בתלמוד תורה באופן שאין
בו שמחת-לב - היה ראוי לחייב גם אבלים ללמוד באופן זה כדי שלא יתבטלו מתלמוד תורה.
ובעל כרחך
שאין לימוד תורה שאין בו שמחת לב, ולימוד שאין בו שמחת לב הוא לימוד שחסרה בו צורת
העסק בתורה.
סודם של דברים
אלו הוא מה שיסד רבינו הרמח"ל,
כי רצה הקב"ה בבריאתו להיטיב עימנו תכלית ההטבה שיכולה להמצא, ומצד שני אין
הטובה הזאת נמצאת אלא בו בעצמו ית' ויתעלה, ולכן
האפשרות היחידית להשיג תכלית הטובה הכוללת כל הטובות
והנועם, הוא רק ע"י הדבקות בו יתברך, וההשפעה היחידית
בעולמנו של כבוד ויקר מעין כבודו ויקרו יתברך בעולמנו, היא תורתו.
סוד הדבר הוא,
כי מציאותו של עסק תורה הוא "קריאה בשם ד'" )ומכאן לומדים ברכת התורה(,
והתורה היא התגלות כבודו ויקרו של הקב"ה )רמח"ל(,
ממילא העסק בה הוא חיבור האדם לקורבת אלוקים כבר בעולם
הזה, וקורבה זו כוללת כל הנעימות והטובות שבעולם, והיא מוכרחה ליצור הרגשת נועם
ושמחה - "עוז וחדוה במקומו", ואם אין חשים בה, אות הוא כי נוצר בלב
פירוד המבדיל את עסק התורה מנותנה ית',
ואין זה עסק התורה כנתינתה.
ומרגלא בפומיה דהגאון ר' זבולון גרז
זצ"ל - שהיה מצטיין עד זקנה ושיבה בגודל שמחתו בכל דבר תורה - כי מידה זו קנה
בנעוריו ע"י הערה של מרן הסבא מסלבודקה
זצוק"ל אשר נכנסה בעומק לבו. היה זה כאשר פעם אחת ראהו הסבא יורד מבית- המדרש
של הישיבה אחרי סדר לימודו ואמר לו: "הן אתה צדיק, אבל אתה נראה כמו
רשע". כמובן שהדברים הפעימו את רוחו עד מאוד, ומתוך תשוקה עצומה לעמוד על דעת
רבו שאל: "אינני יודע במה הנני צדיק, וגם אינני יודע מדוע הנני נראה
כרשע?" השיבו מרן הסבא זצוק"ל: @1"חשוב
והתבונן, ותראה כי אחרי עסק תורה של שעות אחדות זכית והתרוממת לאחוז בדבר ד' והנך
צדיק, אבל 'הנך נראה כרשע', כי אין ניכרת על פניך ביציאתך מבית המדרש השמחה העצומה
על עסק התורה של כמה שעות@2 ". והדברים נפלאים עד
מאוד.
וזכורני בעת
הלימוד בישיבה"ק, כשיום אחד במדרגות בית המדרש,
עצר מו"ר רשכבה"ג מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל בחור שהיה קרוב אליו ושאלו: "מדוע אינך
חי?", ופירש מיד דבריו: "מדוע לא ניכרת שמחה על פניך". ללמדו, כי
חיותו של האדם את חיי הנפש נמדדת במידת שמחתו בתורתו ובעבודתו.
ברור אפוא,
שככל שתגדל השמחה בתורה ובנותנה ית',
יגדל הקשר לעסק התורה.
כיון שהלימוד
והשמחה אינם יכולים להיפרד, ישנה תמיד עצה לחזור לשמחה ע"י לימוד ברור ומסודר
שאינו מעורפל עם חבר טוב. דיה שעה אחת כזו לשנות אצל האדם את מצב רוחו כולו. ואם
נזכה לצרף לזאת התבוננות על גודל המעלה והקורבה כאב
לבנו שזוכים בכל הבנה וידיעה של דבר תורה כפי שהזכרנו - אפשר לצאת בריקוד )במקום
נסתר( "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו".
@5כיצד מחזקים
בקרב בני התורה את תחושת "כאיש אחד בלב אחד" - כדי לזכות לקבלת התורה?
אספר הרגשה
שהיתה לי:
מי שהזדמן
לכותל המערבי בעת קבלת שבת, חש במשהו מפליא. עומדים במקום מאות אנשים מחולקים
למניינים רבים, נוסחי תפילה חלוקים ומנגינות שונות זו מזו לחלוטין, וכולם מקבלים
פני שבת מלכתא.
במקום אחר,
כמעט ברור שהיה אחד מפריע לשני להתרכז בתפילתו, ואילו שם, לא רק שלא ניכרת הפרעה
כלשהי, אלא כולם "נותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם" ברוממות רוח, כש"אנפהא של שבת] נהירין בנהירו עילאה ואיתעטרת
לתתא בעמא קדישא".
איך קורה דבר
זה?
מציאותה
האמיתית של "כנסת ישראל", אעפ"י שבאישיותם הם רבים, היא "נפש
אחת". הבקשה בתפילת ימים נוראים "ויעשו כולם אגודה אחת", שמשמעותה
רבים נפרדים הקשורים בקשר חיצוני - היא בקשה על אומות העולם שהן רבות ונפרדות,
ומבקשים שתאחד אותן - לפחות חיצונית - במטרה המשותפת של דאגה לכלל ישראל שעל ידם
יתגדל כבוד שמים )רמח"ל במאמר החכמה(.
מציאות זו של
נפש אחת שכל אחד הוא חלק ממנה, היא הפתח הראשון לכניסה בשערי העבודה, "שיכיר
מעלתו ומעלת אבותיו" וידע: אני לא אדם פרטי, אני חלק מהכלל ישראל וכולנו בני
אברהם יצחק ויעקב ומהוים המשך להם, "ויכיר וידע שהוא בן מלכי קדם". כל
ישראל בני מלכים הם, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וכך יכיר תפקידו בעולמו.
בשעה שבמרכז
החיים עומדים צרכי הגוף שהם נפרדים לכל אחד, מציאות זו אינה מורגשת. ככל שמעמידים
יותר במרכז החיים את חיי הנפש והשגת מעלותיה, מתעצמת הרגשת העסק המשותף של הכלל
והחיבור הפנימי האמיתי של כל יחיד ההופכו לחלק מן הכלל.
רק כך אפשר לזכות להארת פני ד' - "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך",
ורק "באור פני ד' זכו הכלל-ישראל ש"נתת לנו ד' אלוקינו תורת חיים ואהבת
חסד". הארת פנים זו זיכתה את הכלל ישראל ב"נשיקות פיהו" שנתנה לכל
אחד ולכולם כאחד, ו"אילו היה חסר אחד לא היתה ניתנת".
כשנמצאים
בכותל המערבי, מקום שלא זזה משם שכינה, ישנה התעוררות כללית ומכוונים כולם לבם
למקום בשבחות שירות וזמירות של קבלת פני שב"ק, ואז לא רק שאין מפריעים זה לזה, אלא הרי הם
כתזמורת המורכבת ממנגנים בכלים שונים וקולות שונים ומשונים, ודוקא מכולם יחד עולה
שירה ונגינה נעלית ויפה יותר לחי העולמים.
לעומת זאת
במקומות אחרים שהלב מכוון בהם יותר לצורך העצמי, יוצרים החילוקים החיצוניים פירוד
לבבות ומחלוקות.
ככל שנתאמץ
להזכיר לעצמנו מהו עסקנו בתורה ובמצוות, ונזכור כי כל אלו שהם אחינו בתורה
ובמצוות, עוסקים איתנו יחד בעסק אחד של עשיית רצון השי"ת - תתחזק הרגשת
המציאות האמיתית של "והם נפש אחת".
כמובן שההתחלה
היא בתחושה הפשוטה של שיתוף הדדי והתועלת הגדולה שמקבל כל אחד מחבירו,
עד כי אין אפשרות לשום התעלות בתורה ובמדה נכונה בלי שיתוף עם ציבור, וכדי שיגיעו
להרגשה זו יסד מלכו של עולם שאפילו לצרכים הגשמיים הפשוטים ביותר נזקק כל אחד
לזולתו ולחברה. כך תתחזק בקרבו הרגשת האמת כי חובת האדם בעולמו לחיות חיי נפש אשר
יש בה ממידות יוצר הכל שהוא הטוב והמיטיב, ולא חיי גוף אשר מושך הכל לעצמו, ובזה
יזכה לכל הטובות המובטחות לכלל כולו.
ובעומדנו בתוך ימי
האבלות להסתלקותו של נזר ראשי הישיבות הגאון הגדול רמ"ש
שפירא זצ"ל, קשה שלא להזכיר את הדברים הנפלאים שהיה חוזר עליהם מידי פעם
בהזדמנויות שונות בהתרגשות ובחום לבו:
בני תורה
צריכים לדעת את הסוד הגדול ולהרגיש בכל פעם את גילוי ה"פנים אל פנים"
שהקב"ה מתגלה ומנשק ללומד התורה בהבנת טעמי התורה. איזו זכיה היא זו להיות
מתנשק פא"פ עם הקב"ה. בכל רגע יכול הוא לזכות
להיות הקב"ה! הקב"ה נושק לו בנשיקות פיהו להבינו דברי תורתו מתוך הארת
פני ד' - "פניך האר בעבדך ולמדני את חוקיך", ולברכת הארת פנים זו זוכים
בה דוקא "כולנו כאחד" בעבודה משותפת והרגשת השייכות והאחריות לכלל.
@5בדור העבר
חיו את המושג "ליגען אין לערנען". בימים אלו בכלל,
ובשלושת ימי הגבלה בפרט, משתדלים להתקרב למושגים האמיתיים של עמל התורה. איך
משמרים התחזקות זו למשך ימי הקיץ ולשאר ימות השנה.
המושג
"ליגען אין לערנען" - שתרגומו "להיות
מונח בתוך הלימוד" או "לישון בתוך הלימוד" - מעיד, כי אין המדובר
רק על שעות לימוד רבות ואפילו רצופות, אלא על עולמו של האדם הלומד ומקומו.
יש אדם שמקומו
הוא בעסקי העולם, ובעיקר בעסקים שבתוך עצמו, והוא נמשך אחרי "הקנאה התאוה
והכבוד" אשר מוציאים את האדם "מן העולם" של "אמונת
התורה" )רמב"ם בפיהמ"ש(.
ה"מונח"
בעולם זה, חש עונג רק בענייני חומר, וההישגים של מעמד, ממון וידיעות שונות על כל
הנעשה באותו עולם הן משאת נפשו, כי זהו העולם הממלא את לבו. אדם כזה יכול לקיים
מצוות ואף ללמוד תורה, אבל את כל זה הוא עושה מבלי להכנס לעולמה של תורה. הוא עושה
מעשים ולומד, אבל "אינו מפנה לבו ומחשבתו לדברי תורה" )רמב"ם פכ"א מאיסו"ב, עי"ש(.
רבותינו שבדור
זה ובדורות שלפנינו וחניכיהם בני הישיבות, זכו להיות "מונחים בלימוד".
מאלה צמחו זקנים היושבים בישיבה "ששכינה עמהם".
ישיבה אינה
"בית ספר" וגם לא "תלמוד תורה". ישיבה היא מקום שמיישבים בה
את הדעת ע"י שמפנים את הלב מכל דבר אחר, למחשבה ועסק התורה.
כך זכו
ש"שכינה עמהם", ושוב לא חיו בתוך עולם מגושם כגויי הארצות וכמשפחות
האדמה, אלא במחיצתו של הקב"ה. זוהי צורתו האמיתית של היהודי: חי עם
הקב"ה ומקיים את מצוותיו.
לאלו השואפים
לזכות בכתרה של תורה ישנו מקום אחד שבו נעשים שייכים לקב"ה והקב"ה שייך
אליהם. זוהי ה"ישיבה" וזו עבודתו של "בן ישיבה".
כשנשאל מרן
ראש הישיבה זצוק"ל מתי נחשבים "מונחים בלימוד" לענין הרשות להמנע
מלגשת לשידוכים עד גיל מסוים, ענה: "כשהולכים לישון עם קושיה וקמים עם
תירוץ".
ואחד
מהתלמידים הקרובים אליו נשאל על ידו ביום שאחרי שיעור כללי: "האם שמעת את
הקושיה בשיעור אתמול?" וכשנענה בחיוב, תמה ואמר: "אם כן, איך יכולת
לישון הלילה"...
אחד מגדולי
ישראל שליט"א הסביר את המושג "מונח בלימוד" במשל. אם ישאלו אדם
הנוסע לרחובות באוטובוס, אם ביקר בראשון-לציון או בנס-ציונה, יענה: "לא הייתי
שם". ואם ישאלו איך זה יתכן, והרי האוטובוס עובר דרך מקומות אלו, יענה כי
אמנם האוטובוס שישב בתוכו עבר שם, אבל הוא עצמו לא היה במקום אלא בתוך הרכב.
כן הוא זה
המונח בלימוד, שהוא עסוק בהתבוננות ומחשבה בעסק הסוגיא
גם כשגופו מוכרח להלך במקומות שונים.
וסיפרו בניו
של הגאון הגדול רמ"ש שפירא זצ"ל, שפעם אחת
נכנס לביתו כושי שעבד באזור הישיבה, וכיון שהיה זה כשחזר מנסיעה מחו"ל ולא
ראהו שלושים יום, בירך עליו ברכת "משנה הבריות". שאלו אחד הבנים:
"והרי הגעת כעת מנסיעה בארה"ב, שבה נמצאים כושים בכל פינה, וראית שם
כושים למכביר?" ענה לו: "אני לא ראיתי שום כושי!"... כי גם בהליכתו
ברחובות היה מרוכז אך ורק בעסק התורה ובדברים שלשמם נסע לארה"ב, ומה שלא נוגע
לכך לא ראה.
אם נכוון את
עבודת החיזוק של ימי הספירה לחיזוק מעשים בלבד, הרי אף ששכר מי שעושה זאת הוא הרבה
מאוד ומעלתו נפלאה, אבל כשיעבור זמן הוא יחזור חזרה למצבו הקודם. אבל אם יחפש עצות
להכנס לעולם אמיתי יותר, להיות "בן ישיבה", ויקנה בלבו מעלת
"מונחות בלימוד" שהיא שינוי מהותי באישיותו ובתפיסתו הפנימית - יישאר לו
קנין זה לימים יבואו.
הננו יודעים
כי שבועות הוא "זמן מתן תורתנו", ואילו בברכת התורה חותמים בכל יום
"נותן התורה" בלשון הווה ולא "נתן התורה" בלשון עבר.
הדבר דומה
למתחבר לתחנת כח מרכזית המייצרת חשמל, שאם אינו מתחבר אליה - לא יאיר האור בביתו
הפרטי, אבל אחרי שהתחבר לקו המרכזי, הנו יכול להעלות אור בכל יום בביתו הפרטי.
אם נעמול בימי
הספירה לקנות מעלת "בני ישיבה" הדבוקים במחשבתם בתורה בכל זמן, נזכה
למתנתה של תורה בשבועות, והיא תשאר עמנו ותשפיע עלינו לכל ימי השנה כולה.
)@1מוסף שבת
קדש מודה לרב צבי יוסף שכטר על עריכת הדברים@2 (
טיזרים:
@5וזכורני בעת
הלימוד בישיבה"ק, כשיום אחד במדרגות בית המדרש,
עצר מו"ר רשכבה"ג מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל בחור שהיה קרוב אליו ושאלו: "מדוע אינך
חי?", ופירש מיד דבריו: "מדוע לא ניכרת שמחה על פניך". ללמדו, כי
חיותו של האדם את חיי הנפש נמדדת במידת שמחתו בתורתו ובעבודתו.
@5אחד מגדולי
ישראל שליט"א הסביר את המושג "מונח בלימוד" במשל. אם ישאלו אדם
הנוסע לרחובות באוטובוס, אם ביקר בראשון-לציון או בנס-ציונה, יענה: "לא הייתי
שם". ואם ישאלו איך זה יתכן, והרי האוטובוס עובר דרך מקומות אלו, יענה כי
אמנם האוטובוס שישב בתוכו עבר שם, אבל הוא עצמו לא היה במקום אלא בתוך הרכב.
