בדרכה של רות המואביה
שרה-מרים מאוסטריה ראתה לראשונה יהודים בגיל 71, כאשר אמא שלה שלחה אותה לסייע לזוג שכנים קשישים. התברר שהיו יהודים שומרי מסורת. אז עד קראה על יהודים רק בתנ"ך וחשבה שהם שייכים להסטוריה.
רחל-לאה מן הפיליפינים שמעה לראשונה על כך שיש יהודים
בעולם, כאשר הנזירות באוניברסיטה שבה למדה אמרו לה שכאשר כל היהודים יאמינו באותו
האיש, תבוא גאולה לעולם. שנים אחר כך נאמר לה כי במנילה הבירה יש בית כנסת של
יהודים, והיא עלתה על אוניה ונסעה שלשה ימים ושלשה לילות רק כדי לראות יהודים של
ממש.
שרה-מרים, נעמי, רחל-לאה, שירה, אילנה, תהילה,
חיה-ברכה, חנה-רות, ועוד, הן עתה יהודיות כשרות על פי ההלכה או בשלבים האחרונים של
הגיור. כמה מן השמות היהודיים שהן בחרו לעצמן לאחר הגיור שונו מטעמים מובנים,
העובדות כולן מדויקות. לא ייאמן, אבל מספרם של בני עמים זרים שהגיעו אל האמת
המוחלטת בכוחות עצמם בלבד ומבקשים להיספח אל העם היהודי הולך וגדל, למרות הקשיים
העצומים שבהם הם נתקלים החל מן הצעד הראשון ועד לצעד שאחרי האחרון. מאוזבקיסטן ועד
לצ'כיה, מארגנטינה ועד לשבדיה ולדרום-אפריקה, בכפרים נידחים ובערי בירה, בכל מקום
מבליח לפתע אור האמונה האמיתית בקרב צעירים וצעירות שנראים כמו כולם, אבל ניחנו
ביושר נפשי שאין דבר ישר ממנו, בהבנה פנימית שהיא נחלת גדולי עולם ובכוחות נפש
אדירים לדבוק בדרך האמת ולהגיע אל המטרה. הם עוזבים בית, משפחה, מולדת, השכלה,
עבודה. הכל, ומוכנים להתחיל את חייהם מן היסוד - כיהודים. הם מתמודדים עם קשיים
אובייקטיביים ועם קשיים שמערימים עליהם צרי-עין ורעי-לב. הם מסתפקים במעט אבל אין
להם אף רגע של חרטה. גרי-צדק במלוא מובן המלה. גרים שנפשותיהם עמדו בודאי בהר
סיני. נשמות גבוהות. אנחנו קטנים מאד לעומתם.
@9ההזמנה לחתונה שקבלנו לפני זמן מה היתה נראית תמוהה
בעינינו. הכרנו את שתי המשפחות, שתיהן משפחות חרדיות, הכרות שטחית ולא נראה היה
לנו שלהורי הכלה הרשומים בהזמנה יש בת בגיל הנישואין.
חטטנות קטנה העלתה כי הכלה היא גיורת
ש"אומצה" על ידי המשפחה, ועתה היא נישאת בשעטו"מ
לבן תורה כשר ונאה. כך התוודעתי אל סיפורה המופלא של שרה-מרים.
"ממש לא סיפור מיוחד" - אמרה לנו שרה-מרים
כשבקשנו לשוחח אתה - "מאד רגיל ולא מרתק". וזה מה שמרתק במיוחד. שרה
מרים הלכה פשוט בדרך סלולה וברורה, דרך המלך, אל תוך היהדות הנאמנה.
היא נולדה בוינה, אוסטריה, בבית של יוצאי הונגריה.
ילדות רגילה. מסלול לימודים רגיל. בית שהדת לא תפסה בו מקום חשוב, אבל בית עם
ערכים.
"מפעם לפעם שאלו אותי אם אני מאמינה בבורא עולם
ועניתי שכמובן. בגיל ההתבגרות התחלתי לשאול את עצמי: מה פירוש האמונה בבורא עולם?
מה זה אומר לגבי באופן אישי? בשביל מה הוא ברא אותנו? איזו תוכניות יש לו בשבילנו?
מה הוא דורש מאתנו?"
לא היה מי שיתן לה את המענה והיא התחילה לקרוא
בתנ"ך, בתרגום לשפות שונות. מהר מאד זנחה את "הברית החדשה" -
"זה לא הסתדר לי" - והמשיכה ב"ברית הישנה" בכוחות עצמה.
היהודים וארץ ישראל נראו לה כמשהו ערטילאי. מעולם לא פגשה יהודים במציאות.
ואז ביקשה ממנה אמא לעזור קצת לשכנים הקשישים.
"פתאום ראיתי שהם מקיימים בפועל את הדברים שקראתי עליהם בתנ"ך. התברר
שהם יהודים שומרי מסורת. היו להם בבית ספרי קודש שונים, מתורגמים לאנגלית או
לגרמנית, והתחלתי לקרוא בהם ברוב ענין".
בשלב מסוים החליטה כי עדיף לקרוא את הדברים במקורם, ללא
תיווך של תרגום. היא התענינה היכן ניתן ללמוד עברית וגילתה קורס שארגנה הקהילה
היהודית המקומית. הקורס לא סיפק אותה והיא החליטה לבוא לישראל, עליה שמעה זה עתה,
כתיירת לשלשה חודשים, וללמוד עברית באולפן.
@9היא טיילה בארץ, היתה בירושלים, הכירה את היהדות
מקרוב והחליטה שכאן הוא מקומה הטבעי. רק אז התברר לה כי קיימת אפשרות להתגייר
ולהיות ליהודיה כשרה והיא היתה בטוחה מיד שזו הדרך בשבילה.
היא התחילה להתענין בנושא הגיור. "שלחו אותי
לרבנות. הלכתי וחזרתי, הלוך ושוב, עם כל מיני שאלות ואז הם פתחו לי תיק גיור אפילו
בלי לשאול אותי. בהמשך הפנו אותי אל אולפן גיור.
באתי לשעור הראשון שהיה מיועד למעשה להסבר כללי, כדי
שהמועמד לגיור יידע במה דברים אמורים. אחרי חמש דקות ידעתי שזהו זה". ככה
פשוט. בחורה צעירה ומשכילה, שלא חסר לה דבר, מגיעה אל היהדות רק מתוך הבנה עצמית,
ללא כל שכנוע מבחוץ וללא כל סיבה חיצונית. פשוט - כי זו האמת המוחלטת.
היא המשיכה להשתתף בשיעורים בנאמנות. "באחד
השיעורים ממש נדהמתי. המרצה דיבר על 'שמע' ועל 'ואהבת', וערך השוואה בין משמעות
המלים בתורה, ולהבדיל, בעולם הרחב. הוא הרחיב על המושג 'אהבה' והסביר את ההבדל.
ביהדות, אמר, אהבת ד' מתבטאת באהבת התורה.
זה היה מדהים, משום שהתברר שהלכתי בדרך זו מן ההתחלה.
כאשר התחלתי ללמוד לבד, שם בוינה, ערכתי לעצמי מילון. אספתי מושגי יסוד ורשמתי לי
בטור אחד מה משמעותם ברחוב ומה משמעותם, כפי שהבנתי בכוחות עצמי, בתנ"ך.
המושג 'אהבה' היה אחד המושגים החשובים שבהם עסקתי, וכך אכן הבנתי אותו".
חצי שנה למדה באולפן לעברית, ובמקביל - במדרשה. בקשותיה
להכנס להליך גיור נדחו שוב ושוב ובאותו זמן חזרה ונסעה לאוסטריה מדי שלשה חודשים
כדי לחדש את דרכונה.
בעקיפין יצאה לה תועלת גדולה מן האולפן. הודות לו הכירה
את משפחת ב', משפחה חרדית חמה שאימצה אותה, ומתוך כך השתלשל אחר כך סיפור השידוך.
וכך היה הסיפור: באותו אולפן התקיים גם קורס לעולים בעלי תסמונת דאון שרצו ללמוד
עברית. בין התלמידים היה ג'וני, אחיו של ב'. שרה-מרים,
נשמה טובה, עזרה לג'וני מדי פעם והוא התפעל ואמר לגב'
ב': את מוכרחה להכיר את הבחורה שעוזרת לי בלימודים ובכל דבר. כך נוצר הקשר. לא ארך
זמן רב עד ששרה-מרים הבינה שהמדרשה אינה האמת המוחלטת. "בהדרגה התקרבתי אל
היהדות החרדית וחפשתי מקום ללמוד בו ברוח זו".
זה לא היה פשוט כלל ועיקר. היהדות החרדית אינה מעודדת
גיור ובודאי אינה מקימה מדרשות לגיור. אבל שרה-מרים היתה נחושה בדעתה. היא היתה
בדרך החד-סיטרית אל היהדות. היא התדפקה על דלתותיהן של
מדרשות לבעלות תשובה, אבל שם הסבירו לה כי מסובך מאד להכניס תלמידה שהיא בינתיים
בבחינת "לא יהודיה" אל פנימיה של בנות יהודיות וללמד אותה תורה ומצוות.
במאמצים רבים הצליחה להתקבל למדרשה מסוימת לבעלות
תשובה, ושם התנו אתה לשמור על סודה, לא לספר לתלמידות וגם לא לספר בחוץ, ו...
להקפיד לעשות לפחות מלאכה אסורה אחת בשבת כדי לא להיות חייבת בכריתות. "זה
היה קשה. לא יכולתי להתגורר בפנימיה כי לא יכולתי לגלות שאינני יהודיה. לא יכולתי
לדבר. לא יכולתי להתחבר אל הבנות. ביין אסור היה לי לגעת, שלא יהיה יין נסך, אבל
הייתי מנועה מלהסביר זאת".
הפתרון שמצאה היה למצוא לקבל חדר במוסד סיעודי, שם עבדה
בהתנדבות. המקום היה כשר אבל די חילוני, והבחורה החרדית המוזרה הזו לא היתה לטעמם.
הסאה הוגדשה כאשר בטעות השאירה את הנטלה בחוץ...
שוב ארזה את מטלטליה. לשכור חדר לעצמה לא היה לה כסף,
לשכור חדר עם שותפות יהודיות חילוניות לא רצתה, לשכור חדר עם שותפות דתיות לא
יכלה, מאותן סיבות מובנות. זמן רב חיפשה דירה ולבסוף מצאה דירה שבה התגוררו בנות
לא יהודיות, מתנדבות נוצריות מחו"ל שבאו לעזור לישראל.
בעיני המתנדבות הללו היא היתה יהודיה. ועוד יהודיה
חרדית. מה הם הבגדים הארוכים הללו והשרוולים הארוכים ביום קיץ? מה הן נטילות הידים
הללו? מה כל המנהגים המשונים הללו?
יום אחד נמאס להן מן היהודיה הזו. "משוגעת!"
- צרחו עליה - "תקחי את הדברים שלך ותסתלקי מיד!"
"באותו יום כמעט נשברתי. ממש בכיתי. לאן אלך? תוך
שלשה ימים הייתי צריכה לפנות את החדר וידעתי מנסיון קודם כמה קשה למצוא דירה. כמעט
החלטתי לחזור הביתה, לוינה. צלצלתי לחברה ישראלית שהכרתי במוסד הסיעודי כדי להפרד
ממנה לשלום, ואז היא אמרה לי: בואי לגור אצלנו בינתיים!"
זה היה ממש נס. אבל החברה גרה מחוץ לירושלים וקשה היה
לנסוע יום יום לירושלים. קשה היה למצוא עבודה בתנאים
אלה, ולכן היה לשרה-מרים די זמן כדי ללמוד כל היום יהדות... זה היה הנס. @9משפחת
ב' היתה בכל אותה תקופה קרן אור חמימה עבור שרה-מרים. מאז הביקור הראשון המשיכה
לשמור אתם על יחסים קרובים, בעיקר בחגים ובשבתות. המשפחה קיימה קשר קבוע עם רב,
שהדריך אותם כיצד להתנהג מבחינת ההלכה, מה מותר ומה אסור להם לעשות למען האורחת
שאינה יהודייה. שרה-מרים לא נעלבה. "אהבתי מאד שהם היו גלויים אלי. לא רציתי
להכשיל אותם. ביום טוב, למשל, הסבירו לי שכתוב 'אך שמח' - ליהודים בלבד, ולכן אסור
להם לבשל עבורי בחג. הם נתנו לי לפני החג את המנה שלי וחממתי אותה לעצמי. מהם
למדתי הרבה מאד אידישקייט מעשית".
במשך אותו זמן התמידה גם בקשר עם הרבנות. "אם כתוב
שצריך לדחות מי שרוצה להתגייר שלש פעמים, אותי דחו שלש מאות פעמים. אבל לא
התייאשתי. חזרתי ופניתי, עד שהבינו שאני רצינית. במיוחד הערימו עלי קשיים מפני
שראו שאני הולכת לכיוון החרדי".
סוף סוף התחילה להרגיש
בתזוזה. קראו לה ואמרו לה שהם רוצים לבדוק עד היכן אמונתה מגעת ואם היא מוכנה למות
על קידוש השם. היא אמרה שיותר קל למות על קידוש השם מאשר לחיות על קידוש השם והיא
מוכנה לכך.
"ואז אמרו לי שיש רבנית אחת שמארחת גיורות והיא
אמורה לבדוק אם אני מתאימה לגיור. רעדתי מפחד כל השבוע. מה יהיה אם תמצא שאני לא ראוייה להיות יהודיה?"
גב' א' התגלתה כאשה חמה ונעימה, לאו דוקא רבנית, שהגיעה
אל כל נושא הגיורות רק במקרה, או בסיעתא דשמיא.
"הכל התחיל" - ספרה לנו - "כאשר אחת
הבנות הללו עבדה אצלי בנקיון. שאלתי אותה מה היא עושה בשבת והיא ספרה לי שהן קונות
גבינה וכיוצא בזה ומעבירות את השבת איכשהו, אם לא מזמינים אותן לסעודת שבת. הזמנתי
אותה לשבת והיא הגיעה עם עוד שתיים מחברותיה".
מאז פתוחות דלתות ביתה ודלתות ליבה בפני כל מתגיירת,
והיא מאמצת אותן בחום, בכל המובנים. היא מוכנה לכתת רגליה עבורן בכל המשרדים
הממשלתיים, להפעיל קשרים, להשיג כל עזרה נדרשת והן קוראות לה 'אמא'. בשבוע שעבר
היתה מאד עסוקה: היא חיתנה בת אחת, הכינה עבורה את כל הצרכים, דאגה גם לשפע של
פרחים לבנים בחתונה, שהושגו בהתנדבות כמובן.
ובכן, גם שרה-מרים הגיעה אל גב' א', דרכה הכירה אחרות
ש"בתהליך" ויחד שכרו דירה בירושלים.
וסוף סוף הגיע הרגע המיוחל. סוף סוף,
אחרי דרך ארוכה הודיעו לה ברבנות כי אושרה לגיור. מאחר שידעו שהיא מתכוונת להיות
חרדית, הפנו אותה לבית דין חרדי. שם התגיירה כדת וכדין. שם קבלה גם את שמה החדש,
היהודי.
@9איך הגיבו ההורים והמשפחה על תהליך ההתקרבות ליהדות
ועל הגיור של שרה-מרים?
- מאד בחיוב. מעולם לא התנגדו לדרכה. הם הבינו שזה מה
שהיא רוצה באמת ותמיד שמרו אתה על קשר. "אבי ידע עוד לפניי שכך יהיה. כאשר
ליווה אותי למטוס באחת הפעמים שבהן קפצתי הביתה, אמר לי בחיוך: בסוף עוד תתחתני עם
יהודי עם זקן ארוך...
וכך היה. זמן קצר לאחר הגיור התארח בבית משפחת ב',
המשפחה המאמצת שלה, אדם מבוגר שהכיר צעיר חרדי שמשפחתו חזרה לארץ אחרי שנים רבות
בחו"ל. הוא הציע, משפחת ב' תווכה, והשידוך קם והיה.
בחתונה המשמחת, שהתנהלה כמו כל חתונה יהודית כשרה, ישבו
ליד שולחן אחד צדדי כמה גברים ונשים גלויי ראש. מי שהכיר את הסיפור הבין מיד. אלה
היו בני משפחתה המאושרים של שרה-מרים, וכמה חברים קרובים שלהם שבאו במיוחד מוינה
כדי להשתתף בשמחתה של הבת.
בית יהודי חדש קם בישראל.
@9רחל-לאה עדיין לא הקימה
בית בישראל. אין לה אפילו כתובת קבועה, ובני משפחתה ניתקו עמה את הקשרים מזה זמן
רב. היא בודדה בעולמה, בודדה גם בישראל. רק אמונתה העזה מחזקת אותה בתקווה שיום
אחד יקרה נס והכל יסתדר.
סיפורה, אותו ספרה לנו בעברית-אנגלית - משום שעדיין
אינה רשאית ללמוד באולפן - הוא סיפור יוצא דופן, ולמעשה - כמו כל סיפוריהם יוצאי
הדופן של גרי הצדק בימינו.
יום אחד ישבה רחל-לאה בבית הוריה בכפר הנידח
שבפיליפינים והתבוננה סביבה. הבית, כמנהג תושבי המקום שקיבלו עליהם את הנצרות
וצרפו אליה את עבודת האלילים שלהם, היה זרוע פסלים מכל הסוגים.
"ואז אמרתי לעצמי: הלא כתוב בתנ"ך על הפסילים
שיש להם עיניים אבל אינם רואים, ויש להם אוזניים ואינם שומעים, ויש להם פה ואינם
אוכלים, אז למה אנחנו משתחווים אליהם ונותנים להם מתנות? אספתי את כל הפסלים ושמתי
בקופסת קרטון בדרך אל פח האשפה. פתאום הגיעה בת-דודה שלי שעצרה אותי, וההורים
שחזרו כעסו מאד ואני רק בכיתי והתפללתי: 'רבונו של עולם, אבינו שבשמים, תביא אותי
אל הארץ המובטחת, שם אוכל לעבוד רק אותך'. ולא ידעתי אז כלל שארץ ישראל אכן קיימת
במציאות..."
זה היה אחד מרגעי המשבר בדרכה של רחל-לאה, דרך ארוכה
ומפותלת מאד מן הכפר הקטן ועד לירושלים.
באותו כפר היו כולם קתולים מן הסוג הפיליפיני. כולם
האמינו, פחות או יותר, באותו האיש, מילאו את הבית בפסלים והלכו בכל יום ראשון לבית
-תיפלתם. רחל-לאה הקפידה ללכת אל הפולחן השבועי בגלל
אמונתה הפנימית בבורא עולם, גם כאשר ההורים קצת זלזלו. רק בגיל מבוגר יחסית שמעה
לתדהמתה שיש כאלה שאינם מאמינים בעקרונות הנצרות, וכאשר אמרו לה הנזירות שהיהודים
הם המקור לכל צרות העולם, הצטערה מאד בעבורם ורצתה להבין מדוע אינם מאמינים במה
שנראה כל כך ברור...
כך התחילו החיפושים אחר דרך האמת. בתוך כך הכירה חברה,
שגילתה לה כי אינה מאמינה ב"שליחים" והיא מתפללת ישירות אל בורא העולם.
החברה השתייכה לכת האדוונטיסטים והיא קבלה בהתלהבות את הדרך החדשה שהתגלתה לפניה.
האדוונטיסטים הם כת נוצרית פרוטסטנטית, ובמקרים רבים הם
המסיונרים הגרועים ביותר משום קרבתם המדומה אל מנהגי
היהדות. הכת הבולטת שביניהם הם "שומרי שבת" - כאלה שקבלו על עצמם כמה
ממנהגי שמירת השבת והלכות כשרות.
בעיני רחל-לאה, שאת כל ידיעותיה שאבה מקריאה עצמית בספר
התנ"ך ובעיקר ב"ברית הישנה", נראו האדוונטיסטים כקרובים ביותר למה
שצווה הקב"ה והיא קבלה על עצמה בנאמנות את עקרונותיהם ואת המצוות שעליהן
הקפידו.
@9"התחלתי לשמור כשרות
עד כמה שהבנתי הגיעה. בבית צחקו עלי. אבא כעס ואמא היתה מודאגת שאינני אוכלת כמעט
דבר. בסתר ניסתה להכין לי מאכלים שנראו בעיניה כמותרים ולא הבינה מדוע אינני אוכלת
גם אותם. היא, למשל, טיגנה לי דג והיתה בטוחה שזה בסדר, אבל היא טיגנה אותו באותה
מחבת שבה טיגנה קודם לכן בשר של 'דבר אחר'...
שש שנים התאמצה לשמור על עקרונות האמונה האדוונטיסטית, גם כאשר היה כרוך הדבר בסכסוכים בלתי פוסקים עם
המשפחה. במיוחד היו בעיות בקשר לשמירת השבת.
"עבדתי במקומות שונים וכאשר בקשתי לא להגיע לעבודה
בשבת - פיטרו אותי. כך החלפתי מקומות עבודה בזה אחר זה ונאלצתי לקבל עבודות כמו
רחיצת כלים במסעדות..."
כל הזמן הזה קראה בתנ"ך ואמונתה הלכה והתחזקה.
המשבר הגדול הראשון פרץ באותה פרשה של ניתוץ הפסלים. "כולם כעסו עלי ואני
הסברתי: 'כאשר פורצת שריפה בבית, לא תעשה הכל כדי להציל את נפשך?' אמרו לי: אם אלה
החיים שלך - עשי כטוב בעיניך, אבל לא בבית הזה"...
דודה שגרה בכפר רחוק הסכימה לקבל אותה לבית, אבל לאחר שלשה
חודשים תמה סבלנותה וגם היא התחילה לכעוס, ולרחל-לאה )שם שקיבלה עם התגיירותה( לא
היתה ברירה אלא לחפש כתובת חדשה. גלות. היא פגשה חברה וגרה אתה מספר חודשים. אחר
כך כתבה אליה אמא שהיא חולה והיא חזרה הביתה. שוב אל דרך אין מוצא.
"ואז שמעתי שבמנילה הבירה יש יהודים אמיתיים ויש
להם בית כנסת. מנילה רחוקה מאד והנסיעה עולה סכום ניכר. התחלתי לחסוך כסף. כל כך
רציתי להכיר יהודים שמאמינים בבורא עולם, כמו שכתוב בתנ"ך. לא היו לי שום
קרובים במנילה, רק איזה בן דוד רחוק של אבי, וכאשר הגעתי אליו לאחר שלשה ימים של
נסיעה באוניה, לא האמין לי שאני קרובה שלו..."
ביום גשם התדפקה על דלתו של בית הכנסת במנילה. החלום
התגשם לאחר מאמצים כה מרובים. סוף סוף תפגוש ביהודים
בשר ודם. "היקשתי בדלת הנעולה ומנהלת המקום יצאה
אלי. ביקשתי להכנס אבל היא לא הרשתה לי. 'את לא יהודיה. מה יש לך לעשות כאן?'
אמרה. בכיתי והתחננתי - מספרת רחל לאה ועיניה מתמלאות בדמעות גם עתה, כאשר היא
מספרת לנו - אמרתי לה: באתי כל כך מרחוק רק כדי לראות בית כנסת. אני רוצה ללמוד מה
זה להיות יהודי. תני לי להכנס...
לשמחתי, שמעה הרבנית לבסוף את קולי. היא יצאה ממשרדה,
והכניסה אותי פנימה. ולאחר ששמעה את סיפורי נתנה לי כרטיס כניסה לתפילות
השבת". בבית הכנסת לא היו הרבה יהודים ]בפיליפינים חיים כ-052 יהודים בין
אוכלוסיה של כ-76 מליון נפש![ אבל המעטים ששוחחו אתה, אותם יהודים בני העם הנבחר
שכל כך ייחלה לפגוש, אותם יהודים הביעו פליאה על מעשיה. 'לנו קשה לשמור על התורה
אפילו שנולדנו יהודים. מה את צריכה את זה? חזרי הביתה'..."
גם זה לא הרתיע אותה. היא בקשה לדבוק ביהדות האמיתית,
כפי שהתחילה להכיר אותה.
ואז אמר לה הרב, שהשתכנע בכנות כוונותיה: "כאן
במקום הזה לא תוכלי להיות ליהודיה. לכי למקום שבו חיים יהודים. לכי לישראל".
כך שמעה לראשונה על ישראל. בינתיים התגוררה בביתם של
סינים שריחמו עליה והספיקה ללמוד שפיליפיניות רבות באות לישראל כדי למצוא עבודה
בטיפול בקשישים. היא התענינה ומצאה מודעה המציעה עבודה בירושלים כעזרה לזוג קשישים
תמורת דמי נסיעה ודמי כיס חודשיים. בלי להסס פנתה, קבלה תשובה חיובית ועלתה על
המטוס לישראל, מבלי לדעת מהם החוקים, אילו אישורים יש צורך לקבל או מהן זכויותיה
כעובדת. תמימות טהורה שהיתה אחר כך בעוכריה.
"ידעתי שאני טסה בלי לדעת איך מסתדרים עם מטוסים,
שאני מגיעה לארץ שאיני מכירה, שאיני יודעת את שפתה, שאין לי שם שום קרוב וגואל.
שאין לי פרוטה להתחיל אתה את החיים החדשים. אבל ידעתי שאני רוצה ללמוד שם את
התורה, והאמנתי שהקב"ה יעזור לי. כל הדרך התפללתי במלים שלי שד' ינחה אותי
בדרך הנכונה".
@9שנה וחצי עבדה אצל זוג הקשישים. בינתים התוודעה למדרשה
לגיור והתחילה ללמוד ברצינות רבה במקום שאחרות אולי רואות כמקפצה מהירה לאישורי
יהדות. אבל המעסיקים לא היו מרוצים. הם דרשו נוכחות יומם ולילה ואיימו עליה
שיחזירו אותה לארצה. "התחננתי לפניהם: באתי לכאן להכיר את היהדות, ללמוד
תורה, לא רק כדי לעבוד. אמרתי להם: הקב"ה הביא אותי לכאן ואף אדם לא יוציא
אותי מארץ ישראל".
לבסוף יצאה משם בריב גדול. "התפללתי לד' ואמרתי
לו: אתה כל כך גדול. תעשה לי נס שאוכל להשאר כאן. אני יודעת שאיני משיבה
לקב"ה על כל הטובה שעשה אתי, שאיני עושה מספיק כדי להודות על הטובה...."
וכך המשיכה להתגלגל, בין למודי יהדות ובין מגורים אצל
משפחות שומרות מצוות. היא כבר היתה בטוחה שהיא רוצה להתגייר ולקבל עליה את כל
המצוות. למעשה, התחילה לשמור מצוות ככל יכולתה וככל שלמדה יותר, כך הבינה שהדרך
הנכונה היא הדרך ללא פשרות. אם להתגייר - אז להיות יהודיה חרדית.
היא פנתה אל הרבנות הרשמית בבקשה לפתוח תיק גיור אבל
בגלל סיבות ביורוקרטיות ]ראו מסגרת[ אין הרבנות מוכנה לטפל בה. וכך עוברות השנים,
והיא עדיין "שוהה בלתי חוקית" לאחר שתוקף דרכונה פג, ועדיין אינה מקבלת
אישור גיור. פיליפיניות, הרי, באות לעשות כסף, ומי שמע על פיליפינית שרוצה להיות
באמת יהודיה, בלי כוונות רווח?
וכך היא חיה. בודדה בעולמה. עוברת מדירה לדירה. נעצרת
מפעם לפעם על ידי משטרת ההגירה ומשתחררת בנס, הודות למכתבי ההמלצה חמים מרבנים
השמורים עמה, מתארחת לעתים אצל אותן משפחות מעטות, כמו משפחת א', שפתחו את ליבן
ואת ביתן לבנות כמוה. אבל רוחה אינה נשברת. האמונה העמוקה מחזקת אותה.
בסופו של דבר, בעזרת אחת מאותן משפחות, התקבלה רחל-לאה
לגיור בבית דין חרדי ידוע לעניני גיור. לאחר בחינות מדוקדקות ונסיונות לא מעטים,
עברה רחל-לאה גיור כדת ודין. כדת וכדין לפי ההלכה היהודית. לא כדת וכדין לפי חוקי
מדינת ישראל.
והיא עדיין מסתתרת מפני הרשויות. חוששת מצו גירוש
שיחזיר אותה אל המדבר, אל הכליון הרוחני, מתפרנסת מכל הבא ליד, אבל מאושרת
ביהדותה.
"אולי" - היא מקווה ועיניה נוצצות -
"אולי אצליח בעזרת ד' לקבל אזרחות". אולי אז תוכל גם להקים בית בישראל.
במסגרת: מדינה נגד גרי-צדק
במדינה, שבה גויים למהדרין מקבלים בקלי-קלות אזרחות
ישראלית מכוח חוק השבות, במדינה שבה קל מאד להתגייר לכל מי שיודע לבעוט היטב
בכדורגל או לקלוע היטב לסל, במדינה שבה קמים אולפני גיור פיקטיביים רק כדי לגייר
חיילים בסרט-נע, קשה מאד לקבל אישור גיור ואזרחות ישראלית למי שהגיע לכאן מאהבת
היהדות.
כך פועל תהליך הגיור הרשמי למי שהוא אזרח חוץ: מי שקיבל
את אישור הקהילה היהודית או הרב המקומי בארץ מוצאו, כראוי לעבור גיור בישראל, מקבל
ויזה מיוחדת המוגדרת כ"ויזה לגיור" ומקנה למקבל אותה זכות להשאר בארץ
מעבר לשלשת החודשים של אשרת תייר. )גם "מתנדבים" מקבלים אישור מיוחד(.
מאושרים אלה נקלטים באולפי גיור מטעם הרבנות )שעל
מעלליהם נכתב לא אחת( ולאחר תהליך לא ארוך מקבלים תעודת גיור, אישור לתושב קבע
ולבסוף - אזרחות.
לא כך מי שמגיע לארץ באשרת תייר בלי אישור גיור. בעיני
הרבנות ו/או משרד הפנים חשוד מי שמנסה להתגייר בעודו תייר בכוונות זרות, כוונות
רווח, ואם הוא נשאר בארץ מעבר לזמן הנקוב באשרת התייר, הוא צפוי לגרוש, כמו כל
עובד זר. משום כך, על מי שהחליט כאן להתגייר לשוב לארצו ולפתוח בהליכים האמורים
לעיל.
זהו תנאי סביר למי שמגיע מארצות אירופאיות או אמריקאיות
שבהן קיימת קהילה יהודית מסודרת. מה קורה כאשר באים מארץ רחוקה, ממשפחה שניתקה
יחסים או ממדינה עוינת? כאן נופלים בין הכסאות.
ס' באה מארץ מוסלמית שהיתה פעם חלק מברית המועצות. כאשר
התחילה להתענין ביהדות, התנגדה לכך המשפחה התנגדות נמרצת והתנכלה לה בדרכים שונות.
איכשהו הגיעה לארץ, למדה במדרשה, עברה כאן גיור חרדי ונישאה לגר צדק
"חוקי". זה לא הספיק כדי לאשר לה אזרחות. בינתים עמדה ללדת וכל שאיפתה
היתה שהילד יירשם כיהודי. מאחר שלא יכלה לשוב לעיר מולדתה מחשש שירצחו אותה שם,
יצאה עם בעלה בשליחות למוסקבה. שם מצאו אותה ראויה ללמד יהדות ליהודים רחוקים מדת,
אבל עדיין לא החליטו שהיא ראויה לקבל אזרחות ישראלית. אולי אם היתה מזייפת תעודות
ומוכיחה כאילו היה לה סבא יהודי, זה היה בסדר, אבל היא אינה זייפנית. היא ישרה מאד
ויושר זה הוא שהביא אותה ליהדות למרות דרך החתחתים שעברה. וכך היא יושבת במוסקבה
ואינה יכולה לחזור לארץ, פן תגורש מיד.
סיפורה של רחל-לאה עצוב עוד יותר. אין לה שום אפשרות
לשוב אל משפחתה בפיליפינים ואין לה גם שום סיכוי לקבל משם ויזה לגיור. פיליפיניות
חשודות, כבר אמרנו, כולן כאחת, כמחפשות עבודה בישראל. רבים השתדלו עבורה, גם במשרד
הפנים וגם ברבנות, אבל כולם מנערים חוצנם ומטלטלים את הפונים ממשרד למשרד. כל אחד
טוען שממש לא בסמכותו להכיר ביהדותה )מה גם שהתגיירה בבית דין חרדי( ולא בסמכותו
להעניק לה את הכבוד להיות אזרחית ישראל. רק בנס עדיין לא גורשה מן הארץ כעובדת לא
חוקית אבל לבה רועד עם כל נגיעה בדלת ועיניה דומעות לעתים קרובות מדי. אין ספק שעם
מעט רצון טוב, רק מעט רצון טוב, ניתן היה לפתור באופן פרטני את בעייתה ולאפשר לה
לחיות בשלווה בארץ שבה בחרה באומץ רב.
ומי שרוצה ויכול להוציא את רחל-לאה מן הסבך - תבוא עליו
ברכה.
