ברית עמלה של תושב"ע - "שתהיו עמלים בתורה"
"אם בחוקותי תלכו" וגו', פי' רש"י והוא מהתורת כהנים וז"ל, "'אם בחוקותי תלכו' - יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר 'ואת מצוותי תשמרו' וגו', הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו', שתהיו עמלים בתורה".
ההכרח של התו"כ ש"בחוקותי
תלכו", הינו העמלות בתורה דוקא, ולא לימוד התורה גרידא שלא מתוך עמל, משום
שהרי ב"את מצוותי תשמרו" כבר נכללה גם מצות לימוד התורה, ועל כרחך ש"בחוקותי תלכו" הינו דבר נוסף שאיננו נכלל בעיקר
קיום מצות תלמוד תורה, והוא "שתהיו עמלים בתורה" - העמל בתורה.
נמצא, שגם כאשר עם ישראל לומדים את התורה כפי החיוב ומקיימים את כל המצוות,
אין די בכך כדי לזכות לכל הטוב המובטח בהמשך הפסוקים - "ונתתי גשמיכם בעתם
וגו' ונתתי שלום בארצכם" וגו'. ולא זו בלבד שאינם זכאים לכל הטוב הנזכר, עוד
יענשו במ"ט הקללות האמורות בפרשה, וכפי שביאר
רש"י עה"פ "ואם לא תשמעו לי", "להיות עמלים בתורה".
והדברים מתמיהין, אדם המקיים את כל מצוות התורה
בכל פרטיהן ודקדוקיהן, וקובע עתים לתורה, ובכל זאת אם אינו "עמל" בתורה,
נכנס הוא בכלל "ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה", ועתידות לבוא
עליו מ"ט הקללות. וכי הלומד תורה ומקיים את מצוותיה כדין, רק שלא עמל הוא
בתורה, וכי על כך ראוי הוא לעונש חמור כל כך כמ"ט
הקללות הנוראות?!
וכדי לבאר זאת, עלינו להעמיק במהות חיוב העמל
בתורה.
@5העמל בתורה הוא חיוב בפני עצמו
כפי שראינו מתוך הפסוקים וכביאור חז"ל, העמל בתורה איננו רק תוספת
מעלה בלימוד התורה, בגדר של "לפום צערא אגרא", אלא זהו מעיקר חיובו של האדם לעמול ולהתייגע
בתורה. וכמו שכתב היראים )מ"ע רנד(: "צוה
הקב"ה שילמדו ישראל את התורה ויעמלו בה", הרי שהעמל הוא חלק מהציווי
שנצטווינו במצות לימוד התורה. וכך גם נפסק להלכה בט"ז )או"ח
סי' תקמה ס"ק יג, הובא במשנ"ב שם ס"ק מז(: "בכל עת ורגע
מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולתו". והפרמ"ג
)סי' מז משב"ז ס"ק י( כתב: "כי העיקר הוא שאנו למדים תורה
שבע"פ ומחדשין חדושי דאורייתא ועמלים בתורה".
ועל כרחנו, שהחיוב לעמול בתורה נאמר גם כשאין הדבר נצרך לידיעת התורה
ולקיים מצוותיה, שדבר פשוט הוא שכדי לדעת "את המעשה אשר יעשון",
את עניני קיום התורה והמצוות, מוטל על האדם לעשות הכל, אף אם עליו לעמול ולהתאמץ
עבור זה, שבכלל חיוב קיום המצוות היא החובה לדעת את אופן קיומן. ואם נאמר
"ואם בחוקותי תלכו", שיש חיוב מיוחד לעמול
בלימוד התורה, בהכרח שחיוב זה הוא דין בפני עצמו - לא לשם ידיעת התורה, שחיוב זה
כבר נכלל בצווי של "את מצוותי תשמרו", כמ"ש
רש"י: "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים". אלא כך היא הצורה
שנצטווינו - להיות עמלים בתורה. וכמש"כ האוה"ח כאן: "וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד
שיש בה מצוה, אפי' ללמוד דברים שלמדו פעמיים ושלוש והם ידועים אצלו, כי חפץ ד'
בעסק התורה חוקה חקק".
הרי שחוק חקק הקב"ה שתהא התורה נלמדת בעמל דוקא, וגם במקום שאינו מגיע
לשום תכלית בעמלו, שאינו עמל אלא להבין איזה דבר דק שבדק שאין מזה שום נפקותא לדינא, היות שנצטווינו לעמול לשם עמל. וכמש"כ
החת"ס )עה"ת(:
"שאדם עמל ויגע בתורה הק' ואינו מגיע אל תכליתה, כמ"ש חז"ל כל ימי עני רעים - אלו בעלי תלמוד. והנה
דבר שאין לו טעם נקרא חוק, והיינו אם בחוקותי תלכו,
שהולך יומם ולילה ביגיעת התורה ולא נשאר בידו אלא כחוק, כי נעו מעגלותיה לא תדע
ומ"מ דרוש וקבל שכר".
@5תכלית הלימוד מתוך העמל
ובספר "איילת אהבים" הביא מאמר מכתבי רבי יוסף זונדל מסלנט זצוק"ל,
וז"ל: "נפש עמל עמלה לו, ביאור הדברים שלא כמידת עוה"ז עוה"ב.
לפי מדת עוה"ז, הרי אם היה אפשר להשיג את המכוון בלי עמל ויגיעה, הרי זה טוב
יותר. אולם לא כן מדת העולם הבא. אם אפשר היה להשיג את החכמה בלי כל יגיעה, אין זה
כלום, כי אז החכמה איננה נחשבת כקנין שלו, כי במה קונה האדם את שלו - בעמלו! וזהו
פירושו של הפסוק 'נפש עמל' וכו', כי עיקר מה שנדרש
מאתנו הוא העמל, כי על ידי העמל ניכר וגלוי אהבתו ותשוקתו של האדם לחכמה".
הרי לנו שמעשה הקנין של התורה הוא רק ע"י העמל בה, שעל ידו עושה התורה
קנין בנפשו והיא נעשית שלו, והיא זו ש"עמלה לו" בזה ובבא, כמבואר בגמ' סנהדרין צ"ט ע"ב, יעוי"ש.
ואף שלימוד התורה מתוך עמל הוא חוק, וכמו שנתבאר, הוא גם כאשר אין לאדם תועלת
מעשית ממנה, וכגון שהדברים ידועים לו כבר או שהם מדברים שאינם למעשה. אמנם התכלית
והתועלת העצומה הבאה ללומד התורה מתוך עמל דוקא, היא "קנין התורה",
שאינה נקנית לאדם אלא מתוך העמל.
@5קיום העולם - העמלות בתורה
ועתה נבוא לבאר, מפני מה אם לא התייגעו ישראל בתורה יבואו עליהם מ"ט
הקללות, שהלא שמרו בקפדנות על כל מצוות התורה ובכללן מצות לימוד התורה, אלא רק שלא
עמלו בה, ומדוע כה חמור עוון זה שלא עמלו ויגעו בתורה?
איתא במדרש תנחומא )פ' נח סי'
ג(: "אור גדול שנברא ביום ראשון, שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל-פה ביום
ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר 'כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים
וארץ לא שמתי'", וכו'. כך חקק הקב"ה, שקיום
העולם תלוי בלימוד התורה, ולא כל לימוד, אלא דוקא לימוד מתוך עמל, שזהו לימוד
התורה שבעל-פה, וכמ"ש התנחומא:
"שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל-פה... שהיא קשה ללמוד
ויש בה צער גדול", וכו'. מבואר שהברית שנכרתה בין
הקב"ה לישראל, שהיא הברית המקיימת את העולם, לא נכרתה אלא על עמלה של תורה
שבע"פ.
וכן איתא בירושלמי )סנהדרין פ"ד ה"ב(: "א"ר ינאי,
אילו ניתנה התורה חתוכה ]פסק הלכה בלא נטיית דעת לכאן ולכאן, פנ"מ[,
לא היתה לרגל עמידה ]לא היה קיום לעולם, פנ"מ[, מה
טעם וידבר ד' אל משה, אמר לפניו רבש"ע, הודיעני היאך היא ההלכה, א"ל
אחרי רבים להטות, רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא
ומ"ט פנים טהור מניין "ודגלו", וכן הוא אומר 'אמרות ד' אמרות
טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים', ואומר 'מישרים אהבוך'",
עכ"ל.
ומבאר הפני משה שם, שמשה רבנו ביקש לדעת את מסקנת ההלכה שבכל פרשה ופרשה,
שלא יהיה בה ספק. אמר לו הקב"ה, אי אפשר לגלות לך את מסקנת ההלכה, "מפני
שהתורה צריך שתהיה נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן,
ואם אני מגלה לך ההלכה, שוב לא תהיה נדרשת בהרבה פנים". הדברים מתמיהים. מה
טעם ניתנה התורה בצורה כזו, שדרך לימודה יהיה "מ"ט פנים לכאן ומ"ט
פנים לכאן", תורה שבכתב עם הכללים והמדות האיך היא
נדרשת, וע"ז נכתבו משניות, בריתות ותוספתא, גמ'
וראשונים, פוסקים ראשונים ואחרונים, ומשום כך, יש בכל דבר וענין כ"כ הרבה
צדדים לכאן ולכאן, עד שבבואנו להסיק מסקנה, אין אנו מוצאים ידינו ורגלינו. הלא
יותר פשוט היה שתכתב התורה כמסקנות מעשיות "הלכה למעשה", שאז ידע כל אחד
ואחד באופן ברור את המעשה אשר יעשון, מה עליו לעשות
וממה יש לו להמנע.
ומבאר הירושלמי, שאמרות ד' טהורות הן, בבחינת כסף צרוף מזוקק, אלא שצריך
לכך זיקוק שבעתים, דהיינו שבע פעמים שבע, "מ"ט פנים לכאן ומ"ט פנים
לכאן", ולאחר הצירופים והזיקוקים הרבים הנעשים כאן "בעליל בארץ",
מקבלים אנו "אמרות טהרות", בבחינת "כסף צרוף ומזוקק". וכל כך
למה? - "מישרים אהבוך", ופי' הפנ"מ:
"עיקר אהבת התורה לעשות לה מישרים ע"י דעות הנוטים לכאן ולכאן,
ואח"כ מישרים אותו ע"פ הרוב".
@5אם היה העולם חסר רגע אחד של לימוד התורה,
היה נהפך לתוהו
ובזה יבואר היטב פשר הקללות הנוראות הבאות לעולם בשעה שאין ישראל עמלים
בתורה, אף שהם מקיימים את מצוות התורה. אין זה בגדר עונש על חטא ופשע, אלא מציאות
העולם כך היא, שכאשר אין ישראל עמלים בתורה, חסר העולם קיום, כי אין מה שיקיימו
ויעמידו - "חוקות שמים וארץ לא שמתי"! ורק ע"י "בריתי יומם
ולילה" - שהיא העמלות בתורה, מגיע העולם לתיקונו, ואז - "ונתנה הארץ
יבולה... ונתתי שלום בארץ".
למדנו כאן סוד החוקה שחקק הקב"ה, שתהא התורה נלמדת בעמל דוקא, שבכך
אנו מבטאים אהבתנו לנותן התורה, ברוב יגיעתנו וטרחתנו להשיג דבריו הנחמדים מזהב
ומפז. ואלמלא היתה ניתנת התורה באופן זה, לא היה לעולם קיום.
ומכאן נתבארו לנו היטב דברי מרנא הגר"ח מוולוז'ין זצוקלה"ה בספרו נפש החיים )ש"ד פי"א(:
"והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה בעולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף
רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים
ותחתונים, והיו לאפס ותהו ח"ו".
עוד כתב הנפה"ח )שם בתחי'
פ' כ"ה(, שהמקיים של העולם הוא אפי' ע"י יחידים, ובתנאי "שדבקים בו
יתברך ובתורתו בעיון ובשקידה ויגיעה גדולה לשמה ורק בתורת ד' חפצם כל הימים".
שכפי שנתבאר, לא די בקיום המצוות לחוד, ואפי' בלימוד התורה, כדי שתתקיים הברית
שכרת ד' עם ישראל, ש"לא כרת ד' ברית אלא על עמלה של תורה שבע"פ",
כמבואר בתנחומא ובירושלמי, שהמושג של עמל לשם עמל נאמר
רק בתורה, שבמצוות לא נאמר אלא החיוב בעצם קיומן, אבל בתורה - "רחמנא לבא
בעי", את הלב המתייגע מתוך אהבתו את התורה.
ואותם בעלי "העיון והשקידה ויגיעה גדולה לשמה" הם הם המקיימים והמעמידים את העולם - כי רק לימוד הנעשה מתוך עמל
של "מ"ט פנים לכאן ומ"ט פנים לכאן", יש בכוחו להחזיק ולקיים
את העולם ולמנוע ממ"ט הקללות לבוא לעולם.
"זו תורה וזו שכרה מרובה עד מאד אין
להעריך, שהוא נוטל שכר כולם" )נפה"ח שם(.
