הגישה לקבלת התורה מתוך רוממות הדעת

אבד חשבון - אבד חשבונו של עולם!" )ב"ב עה, ע"ב( הרשע של דורנו אומר: אין רוממות, הכל שפל וקטן, וממילא "אבד חשבונו של עולם!" הכפירה של העולם הכפרני והמתירני היא שלילת הרוממות בדעת. בעולמנו, עולם התורה, ברוך ד' אין כפירה ושלילת ערכים, אבל קטנות יש גם בנו. אבדה מאתנו הרגשת רוממותה של תורה וגדלותו של האדם. שאיפה אמיתית לגדלות כמעט ואיננה עוד, ואם פה ושם עוד מדברים על גדלות, כמעט אין בזה יותר מפרזה בלי תוכן. קטנים נהיינו, השפלות מכרסמת בנו.

חז"ל אומרים שבשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ד' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים )שבת פה ע"ב(. בפני מי "גנז" הקב"ה את התורה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם? למדנו במקום אחר כי ראויה היתה התורה להנתן לסוף אלף דור, אלא שקומטו תתקע"ד דורות ולא נבראו וניתנה התורה אחרי כ"ו דורות וצפה הקב"ה שדורות אלו יהיו רשעים, עמד ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור )עי' חגיגה יג.(. גנז הקב"ה את התורה בפני דורות אלו שקומטו ללא עת שלא יוכלו לנגוע בה, כי טהרתה של תורה אינה סובלת כל מגע של עזי פנים. ולא די בזה: מלאכי השרת טענו שיש "לגנוז" את התורה גם ממרע"ה, כי גם אם יש לו רק חסרון אחד שהוא ילוד אשה, אינו כדאי לנגוע בתורה. המהרש"א שם מבאר כי כל המשא ומתן של מרע"ה עם המלאכים הי' על חלק הנסתר של התורה, שהמלאכים רצו שישאר "גנוז" בפני בני אדם.

הגניזה השני' אנו מוצאים באור שנברא ביום הראשון ש"אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן שנא' וימנע מרשעים אורם. ולמי גנזו - לצדיקים לעתיד לבא" )חגיגה יג, ע"א(. והנה פשוט הוא, שאילו הי' משמש האור הזה אחרי שבעת ימי בראשית, לא היו יכולים לחטוא כלל, כי תוקף האור הי' מבטל את הרע מעיקרו. אבל תיקון לא הי' לדורות בזה, כי בכח היו רשעים, רק האור לא הי' נותן להם לחטוא בפועל - ומנע הקב"ה מהרשעים בכח את האור היקר הזה וגנזו לצדיקים.

יש להבין ענין גניזת התורה ואור שבעת הימים: למה רשעות בכח מחייבת גניזה, הרי הרשעות לא היתה פוגעת כלל בהאור? נעמוד כאן על דקותם ורוממותם של הדברים: מצינו בתנ"ך מליצה "עין שזפתו ולא תוסיף" )איוב כ, ט(. שהשמש שוזף ידוע. גופים וחפצים החשופים לשמש משחירים. פלטה פוטוגרפית משחירה אפילו אם נופל עליה רק אור קלוש. אבל לא שמענו כי אורו של עין הנופל על משהו עלול לשזפו; דבר הרגיש עד כדי כך לאור אינו קיים בעולם. בדיוק זאת היא הרגישות של התורה הקדומה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם והאור של שבעת הימים: אפילו עין של רשע בכח שוזפת אותם והוצרך כביכול כביכול לגנוז אותם! אל התורה והאור הגנוז מוכרחים להתקרב בטהרה מוחלטת! הוא אשר נאמר בהקדמה למתן תורה: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" - רש"י: "סגולה - אוצר חביב כמו סגולת מלכים כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם לי סגולה משאר העמים". המלך גונז את אוצרו החביב לא מחשש שיגנבו אותו. בכלי יקר ואבנים טובות הוא עצמו משתעשע, והוא רוצה שלא תשזפם עין, כי מה שחשוף לעין כל רואה כבר נפחת בערכו. ואמר הקב"ה לישראל, כי תכלית התורה היא לעשות אותנו לסגולה שכביכול הקב"ה גונז אותה באוצרו. אחרי מה שנתבאר לנו מהו "בית גנזיו", אנו מבינים שזהו העולם אחר התחי' שהוא הפנים שבפנים שבכל העולמות.

הרי תוה"ק היא "חמדה גנוזה"; האור הראשון "נגנז". השבת היא "מתנה טובה מבית גנזיו", ותכלית הכלל ישראל להיות סגולה שהקב"ה גונזה. "הגניזה" הזאת היא הנקודה הפנימית וגם המרכזית של הכלל ישראל בחיי התורה והמצוות שלו.