הכנה בימי קבלת התורה

ענין "כבוד התורה" ו"חסידותיה" דר' עקיבא

 

אמרי' בסוטה מט, א: "משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה". ופירש רש"י "שהיה נותן ליבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות, וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת אבי ובת אמי ]סנהדרין נא, ב[ וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה.

 

ואולי יש להוסיף בביאור ענין זה דכבוד התורה של רבי עקיבא, עפ"י דברי הגמ' בברכות נז, ב "הרואה בן עזאי בחלום יצפה לחסידות". ובפירוש רב נסים גאון שם גרס "הרואה רבי עקיבא בחלום, יצפה לחסידות. אית בפרק חלק, ]סנהדרין קי[ שנא' אספו לי חסידי, אלו ר' עקיבא וחבריו שמסרו נפשם לזביחה על דברי תורה ואמרי' [שם] אמר רבה בר בר חנא, שבקה ר' עקיבא לחסידותיה". ובהמשך הדברים, הק' רב נסים גאון "ואע"פ שר"ע הגיע למעלה יתירה וגדולה בחכמה, שאפי' משה רבינו כשהראהו הקב"ה דורות העתידין, כשראה את ר"ע אמר לפני הקב"ה רבש"ע, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי" וכו'. והיינו דהיתה מעלת תורתו גדולה עד למאוד. וסיים רנ"ג שם "ואפשר שחסידותו היתה יתירה על חכמתו, לפיכך הוא משובח בחסידות"! וענין זה דייתור ושבח החסידות אצל ר"ע על חכמתו, יש לבארו.

 

בעיקר ענין החסידות, כתב במסילת ישרים פרק י"ח "הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו ז"ל ]ברכות יז, א[ אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל, כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם, מי שאוהב את הבורא יתברך אהבה אמיתית, לא ישתדל ויכון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא כל מה שיוכל. ואעפ"י שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפירוש" ועי"ש על דרך זו שמונה את דרכי האוהבים אהבה עזה, שדנים בעצמם את אשר יעשה נחת רוח לאהוביהם.

 

והיא היא האהבה שצריך שיאהב להי"ת ויעשה וירחיב מן אשר יש בציווי, ויחפש בכל ענין לעשות ולקיים רצונו ית'. וזהו שורש החסידות שיעשה נחת רוח יותר מאשר נצטווה. והוא גם שורש עמלת האדם בתורה, וכדאי' בתנחומא פ' נח דתורה שבע"פ עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאינו לומד אותה אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו יעוי"ש. הרי דללמוד ולעמול בתורה שבע"פ צריך אהבה גדולה להקב"ה בכל לבבו ונפשו, באופן דשני ענינים אלו, "שעמלו בתורה" ו"עושה נחת רוח ליוצרו", שניהם יסודם אחד, באהבת ד' בכל כוחו.

 

ולפי זה יתבאר, דזהו שורש ענין חסידותו וגדלותו של רבי עקיבא, וגם היסוד למעלת חכמתו, מפני שהיה עמלו בתורה אין סוף ואין גבול. וכל זה בא מכח אהבת ד' העצומה והמופלגת, אהבת ד' זו שנתייחד בעמל התורה דידיה, היא היא שבח חסידותו של רבי עקיבא והיא היתה יותר גדולה מחכמתו, מפני שגדלותו בתורה יסודה ושורשה הוא בגודל חסידותו כמשנ"ת. וזהו שכתב רב נסים גאון "לפיכך משובח הוא בחסידות".

 

עומק אהבת ד', ו"טרודים לדעת סודה" בעסק התוה"ק

 

הרמב"ם הלכות תשובה פרק י הלכה ג כתב "וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ד' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ד' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ד' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך" ומבואר בדברי הרמב"ם דגדר ענין אהבת ד' שבו אנו מצווים, שיהיה "יתר מזה" היינו אהבה עזה בלי די ואין היכת"מ שיהיה עוסק ושוגה בענין אחר לבד מאהבה זו שיהיה שוגה בה תמיד.

 

מטו משמיה דמרן הרב מפוניבז' זצוק"ל, ע"ד הגמ' בברכות דף סא, ב "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו" והעיר בזה, מה ענין זמן קר"ש שהוזכר בגמ' להא דקיבל עליו עול מלכות שמים בשעת הריגתו, וכי אם לא היה זה זמן קר"ש לא היה עושה כן בשעה שמוסר נפשו על קדושת השם?

 

וביאר בזה דבר נורא, דר"ע היה עוסק בכל חייו בתורה ולא היה חיות והרגשה לשום דבר אחר זולת לימוד התוה"ק. ואכן אם היה עוסק בלימודו לא היה חש כלל בסירוק הברזל ויסוריו, ולא היה מרגיש שהוא הולך למות! ורק משום שהיה זה זמן קר"ש ופסק ממשנתו על מנת לקרוא קר"ש בזמנה, ממילא חש בייסורי מסרק הברזל ובכך שמוליכין אותו למיתה על קדושת ד', קיבל עליו עול מלכות שמים בשעה זו! עד כדי זאת, הגיעה עומק וגדלות שקיעותו המוחלטת בעסק לימוד התוה"ק ואהבתה.

 

בגמ' בשבת פח, א מובא, ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה, עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ופי' רש"י שם ד"ה וקא מייץ בהו - היה ממעכן ברגליו ואינו מבין, מתוך טירדא. וענין טירדא זו, נראה עפ"י הגמ' בע"ב שם, אמר רב חננאל בר פפא: מאי דכתיב [משלי ח] שמעו כי נגידים אדבר למה נמשלו דברי תורה כנגיד - לומר לך, מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות - אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות. היינו דאמר רבא, למיימינים בה - סמא דחיי, למשמאילים בה - סמא דמותא. ופי' רש"י למיימינים - עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה!

 

והנה בדברי הגמ' הללו, מתבאר גדר עומק עסק התורה הנצרך לעוסקיה, שיהיה העסק נעשה בכל כוחם, וטרודים בה לדעת סודה! וטרדה זו היא בכל ישותו וענינו עד שאינו חש בכל דבר כלל וכמו רבא שהיה יוצא דם מאצבעותיו בלא שיחוש בכך כלל. ואם על כל המצווה בעסק התורה אומרים כך, ר"ע שהיה במדרגת החסידות מתוך עיסקו בתורה באופן הנעלה ביותר, על אחת כמה וכמה שהיה "טרוד לדעת סודה" וממילא לא היה חש כלל וכלל במסרקות הברזל, אם לא שהגיע זמן קר"ש.

 

ומצאתי במדרש אלה אזכרה, "ואחריו הוציאו את רבי אלעזר בן שמוע וכו'. אמר להם, אני רואה את רבי יהודה בן בבא שמשיאין מיטתו ומיתת ר"ע, והם מתווכחים בדבר הלכה. אמרו לו, מי נוצח, א"ל, ר' עקיבא, על שטרח כל ימיו בתורה" יעוי"ש. הרי דמעליותו של ר"ע היא בזה שהיה טרוד וטרח בכל כוחו לדעת סודה. וכל זה מכח האהבה המופלגת שהיה לו. ומשום זה הוא דזכה להשיג סודות כל קוץ וקוץ.

 

 

 

מעיקר אהבת ד', שיאהיבנו על הבריות

 

ע"ד הגמ' בברכות סא, ב "תנו רבנן, פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה, עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות, אמר לו, אמשול לך משל, למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם, מפני מה אתם בורחים, אמרו לו, מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם, רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו, אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה, אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה".

 

והנה במעשה זה צ"ע, דהאמנם ר"ע לא היה חי כלל וכלל ללא לימוד ועסק התורה. אך עיקר גזירת המלכות היתה שלא יעסקו בתורה בכלל ישראל היינו בקהילות ברבים. וע"ז היתה טענת פפוס בן יהודה. דעל שום מה מוסיף ר"ע שמלבד שיכול היה לעסוק בתורה לעצמו, מקהיל הוא קהילות ובא לידי סכנת המלכות. ומה השיב לו ע"ז ר"ע.

 

ונראה הביאור עפי"ד הרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ג' שכתב, "המצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחויבת". ובהמשך הדברים שם "וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי, ואהבת את ד' וכו' אהבהו על הבריות".

 

ובזה יובן היטב מה דאיכלל בפרשה הראשונה של קר"ש שעיקרו מצות אהבת ד', המצוה דושננתם לבניך דהוא מצות לימוד התורה. משום דמלבד מה דהוי זאת מכלל מצות ת"ת, דמצוה ללמד את התלמידים אע"פ שאינם בניו. עוד הוי זאת מכלל מצות אהבת ד' וכמש"נ דהמצוה דאהבת ד' כוללת בתוכה גם חיוב לאהבהו על הבריות. וכיון דהדרך לאהבת ד' הוא ע"י לימוד תורתו, א"כ ממילא דהדרך להאהיבו על הבריות ואיכא בזה גם קיום מצות ד' ופשוט.

 

וכיון שמעיקר אהבתו ית' הוא להאהיבו על אחרים כדרך האוהבים לספר שבח ומעלת אהוביהם לאחרים. א"כ מיסודות חיוב לימוד התורה, הוא ללמדה לאחרים. ולהקהיל קהילות ללימוד התורה באופן היותר נפוץ ויותר רחב על מנת שעוד ועוד מהאנשים יאהבו ויחפצו בקירבת ד' ועסק התורה. ועל כן מבואר הענין שר"ע סיכן עצמו לעבור על גזירת המלכות, והיינו כיון שאופן לימוד התורה שהוא משורש חסידותו דמחמת אהבת ד' שהיה לו לר"ע שאין לה תחומין כלל, היה לו להקהיל קהילות וללמדה לאחרים. וזהו שהשיב לפפוס בן יהודה שדרך זו של לימוד בקהילות הרבים, הוא שורש החיים.

 

 

 

"קושר כתרים לאותיות", לשם תשוקת התורה דר' עקיבא

 

ויותר מכך מצינו בבחינת אהבת ותשוקת התורה של ר"ע, מד' הגמ' במנחות כט, ב "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו, רבש"ע, מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ, תילין תילין של הלכות" וכו'.

 

והנה פשוט דאף לולא כתיבת ד' לאלו התגין, היו ההלכות מצווין בידינו ע"י מסירתן למשה מסיני, ונכתבו בתורה כדי להוציאן ע"י י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. ומזה שניתנו רק משום דאדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, מבואר דרק ר"ע היה יכול לדרוש תילין תילין של הלכות על כל תג ותג קוץ וקוץ. דבכדי להגיע לעומק סודיה בעי טירדא וטירחא בל ישוער. וצריך להיות טרוד ולטרוח בו בכל כוחו ועצמותו. ורק ר"ע, מגודל אהבתו ומסירותו לתורה היה יכול למסור כל כולו וכל כוחותיו להשיג עומק סודותיה. אלא דמבואר בזה עוד, דהרי משה רבינו אמר להקב"ה מי מעכב על ידך, ופי' רש"י שם, מי מעכב על ידך מליתן התורה כמו שהוא שאתה צריך להוסיף עוד כתרים עליהם, דעצם הוספת הכתרים היה בשביל ר"ע שיוכל לדרוש כל תג ותג דמשום גודל תשוקתו של ר"ע שהיה בהפלגה מרובה עד מאוד, עד שכביכול לולא אותם כתרים לא היה די צורך סיפוקו בעסק התורה המתאווה לעוד ועוד עד בלי די, ולכך יושב הקב"ה וכותר כתרים על שום גודל חישקו ועומק תאוותו לעמל התורה. עד שהוא בבחינת ה"שיכור" התאב ליינו. שכל כך משוך ומכור הוא לתאוותו, עד שאין דבר המביאו לידי סיפוק גמור. וע"כ היה צורך לכתוב כתרים שיהיו תוספת לחשק ושקיקת עמל התורה של רבי עקיבא!

 

מסופר על הגר"א מטעלז, שכאשר היה שם איזה מחלוקת ומחמת המחלוקת סגרו בעדו דלתות ביהמ"ד, ולא נתנו לראש הישיבה להיכנס. והיה עומד פעם אחת מחוץ לביהמ"ד, שמע תלמידים המתווכחים באיזה דבר לימוד. ונתעורר בו חשק גדול להשתתף בשיחם באיזה שמיעת חידוש והערה, וכיון שהיה ביהמ"ד סגור בעדו, נכנס דרך החלון! עד כדי כך מצויה היתה בו התאוה לאיזה דבר של תורה עד שהשליך כל כבודו וענינו לשם כך!

 

ביאור ענין מיתת תלמידי ר' עקיבא

 

"משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה". הבאנו לעי' פירוש רש"י "שהיה נותן ליבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות, וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות וכו' וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה", ולפמש"כ י"ל דענין כבוד התורה של ר"ע שמתבטא בזה שהיה נותן ליבו לדרוש כל קוץ וקוץ, הוא בזה שבכדי לדרוש כל קוץ וקוץ היה צריך התבטלות גמורה לעסק התורה להיות טרוד בו בכל כוחו. ודרגה עמוקה זו, אפשרית רק היכא שהיא באה מיסוד גודל אהבת ד', שורש חסידותיה דר"ע. ואין לך כבוד התורה גדול מזה.

 

אמרי' ביבמות סב, ב שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם-הם העמידו תורה אותה שעה. והא דלא נתנו כבוד זה לזה, היינו שהיתה עיניהם צרה אלו באלו כמבואר במדרש רבה ]בראשית פרשה ס"א[ ולא החשיבו דבריהם, וזהו שלא נתנו כבוד זה לזה.

 

מאאמו"ר זצוק"ל שמעתי, שהיה מדייק את הלשון "שנים עשר אלף זוגי תלמידים" והיינו, שהיה כביכול "שנים עשר אלף ישיבות", שלא היו מאוחדים בעסק תורתם, ועפ"י הנתבאר יסוד ענין החטא דתלמידי ר"ע הוא שהיה ערך התורה כביכול ]על פי רום ערכם[ מועט בעיניהם. כי מיסוד חיוב אהבת ד' ותשוקת עסק התורה, שיהיה כל דבר תורה נחשב עד מאוד בעיני העוסק בו. דמרוב אהבתו וחשקו לדעת סודה היה בדין שיתאוה גם לשמוע מה שאחרים אומרים שיהיו כולם באגודה אחת בעסק התורה, ללמוד מהם וללמדם. ואילו תלמידי ר' עקיבא למדו כל זוג בפני עצמו. עד שאמרו, שלר"ע, י"ב אלף זוגות היו לו. ולא כ"ד אלפי תלמידים. ולכך, כיון שמועט היה ענין זה בעיניהם, הרי שחסר ביסוד אהבת ותשוקת ועומק עסק התורה.

 

ומה היה התיקון לכך, "אמר להם, בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה". ומתבאר, שזהו התיקון הצריך למעשה תלמידי רבי עקיבא. לפי שהם, בהמעטת כביכול עסק התורה ע"י שלא הביאו לעסק התורה ואהבת ד' ביניהם, לפיכך תיקון הדבר הוא שימלאו כל הארץ תורה ובכך מתרבה ביותר כבוד שם שמים, כבוד עסק התורה, ואהבת ד' בקהילות ישראל.