הנשים בישראל היו הראשונים שקיבלו את סמכות התורה
הנשים בישראל היו הראשונים שקיבלו את סמכות התורה, שמשמעה: ציות להוראות התורה באין הבדל אם השכל מסכים או לא...
חכמינו זכרונם לברכה אומרים במדרש )תנחומא(,
ש"הנשים קיבלו את התורה תחילה, שנאמר כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ואחר כך
ותגד לבני ישראל אלו האנשים".
מאי משמע "קיבלו תחילה"? וכי היו שתי קבלות
התורה?
ננסה להבין פשר הדברים. ישראל בסיני הכריזו "כל אשר דבר ד' נעשה
ונשמע". הקדימו שמיעה לעשיה. היתכן? וכבר היה צדוקי אחד, שהכתיר אותנו בשל כך
ב"עמא פזיזא" על
שהקדמנו את הפה לאוזן...
אמנם הענין מבואר למדי. "נשמע" אין פירושו שמיעה באוזן גרידא, כי
גם הבנה - ולכך נתכוונו. יש בתורתנו הקדושה שני חלקים: הקיום המעשי של המצוות,
והתיאוריה שלהן. "נעשה" משמעו: נקיים את התורה בפועל, "ונשמע"
- נלמד אותה גם במובן הרעיוני ונשתדל להבין את דיני התורה וטעמיהם, את העקרונות
שלה, נתאמץ לרכוש ידיעת ד' וכולי. ואכן זוהי הדרך הנכונה בקיום התורה: מתחילה
לקיים את מצוות ד', אפילו עדיין לא נתפרשו נימוקיהן וטעמיהן, ואחר כך גם לחקור ולהתעמק
בשורש הדברים. מי שינסה לפעול בצורה הפוכה, דהיינו, לחקור תחילה את הבסיס התיאורטי
של המצוות ורק לאחר מכן יפנה לקיים אותן, סופו שכמעט כל ימיו יכלו במחקר נטול קיום
מעשי ורק באחרית חייו - ואולי אף פעם לא יבוא לעשיה ממשית של המצוות. ועל פי רוב
לא יצליח להשיג את האמת שבטעמי המצוות.
כמדומה שזוהי כוונת חז"ל באמרם: "על מה אבדה הארץ, על עזבם את
תורתי - על שלא ברכו בתורה תחילה".
כל אימת שאוכלים פרי, המזין או מהנה אותך, מחוייבים
לברך לפני האכילה. במה דברים אמורים, בפרי ידוע ומוכר לנו, עד שעובר לאכילתו
בטוחים אנו שמזין או מהנה. אבל כשנתקלים בפרי בלתי מוכר, אי אפשר לברך בטרם יטעמו
הימנו, כי שמא אינו מועיל לאדם ואולי גם מזיק לו. רק לאחר שאכלתי מן הפרי ונשתכנעתי שהוא מזין או מהנה, יכולני
לברך. מסתבר, שמצב דומה שרר ערב חורבן ביהמ"ק ביחס
לתורה. עוד היו לומדים אותה, אך שוב לא העניקו לה את הסמכות הקודמת, את האוטוריטה.
סמכות התורה משמעה: להיות מורה דרך לאדם, המציית להוראותיה, באין הבדל אם שכלו
מסכים להן או לאו. מצב כזה יכול להתהוות כאשר ראש לכל משוכנעים בה שהיא באמת תורה,
שכל הכתוב בה אמת, טוב, קדוש: כאשר מקבלים אותה בבחינת "נעשה", נתנהג רק
בהתאם להנחיותיה, וממילא יכולים לבוא אחר כך לידי "נשמע" - להבין את
טעמיה. מתוך הכרה זו רשאים, לפני כל פרשה שפותחים בה, לברך עליה תחילה, שהרי כל
הכתוב בה טוב ומשובח. לא כן בעת שהסמכות נתערערה, מפקפקים - האמנם כל פרשיותיה
טובות ונכונות? מבקשים לקרוא תחילה מה כתוב ולהשתכנע שהדברים נושאים חן ורק אז יש
נכונות לקיימם - וזוהי הקדמת "נשמע" לפני "נעשה" - ממילא שוב
אין מקום לברך על התורה תחילה. רק אחרי שלמדו מה כתוב בה, והדברים הפיקו רצון, רק
עכשיו יכולין לברך ברכה שלאחריה. אך באופן זה אין זו
תורה. אין היא מלמדת את האדם, כי אם להיפך, האדם משווה עצמו מבקר וחורץ משפטו
עליה, וכדברי חז"ל: "האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, מאבד הונה
של תורה" - כלומר, לא זו בלבד. שמפסיד הון שמועה זו שלא נשאה חן בעיניו, כי
גם הונה של כל התורה, אף את ההון - הערך - של השמועות שהיו קרובות ללבו. אין לאיש
כזה שום חלק בתורה.
היוצא מדברינו, ש"אם לא ברכו בתורה תחילה", מאבדת התורה לגביהם
את כל ערכה הנשגב, והם במצב של "עזבם את "תורתי" - שוב אין זה
"נעשה" וגם ל"נשמע" לא יגיעו עוד.
ובאמור עם ישראל "נעשה ונשמע", עדיין היתה קבלתם בלתי מושלמת: רק
בנוגע לחלק ה"נעשה" היתה זו קבלה גמורה, מאחר שעצם הקבלה, משווה תוקף
לעשיה כאילו כבר נעשתה, אך לא בנוגע לחלק ה"נשמע" - שהרי זקוקים ללמוד
כל החיים, לחקור ולהתעמק )"והגית בו יומם ולילה"( עד שיבינו הכל.
ברם, הנשים בישראל, המחוייבות בעיקר בחלק המעשי
של המצוות, והינן פטורות מן החיוב של ידיעת התורה - מבחינת המצוה של תלמוד תורה
ואע"פ שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא - מצידן נשלמה
קבלת התורה תיכף ומיד באותו מעמד. זהו פשר דברי חז"ל: "הנשים קיבלו את
התורה תחילה", אצלן כבר נשלמה קבלת התורה. ורק לאחר מכן - באמצעות הנשים - גם
אצל הגברים, מכיון שהנשים באורח חייהן היהודי המקורי בבית ובמשפחה, מסייעות
ומאפשרות לבעליהן שיהיו מתמסרים לקיום המצוות. ללימוד התורה, לקדושה ולטהרה.