והאר עינינו בתורתך

מדברי מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א

 

גוי העוסק בז' מצות דידהו, עליו אמר ר"מ שהרי הוא ככהן גדול, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים, לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם, הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. וכתבו התוס' למה תלה את התורה בכהן גדול, משום שדרשו חז"ל: "יקרה היא מפנינים" - התורה יקרה מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. וגם זה צריך ביאור, הצד השוה של לומד התורה לכהן גדול.

 

 

והנה בפרשת שמיני כתוב 'ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן, קרבו שאו את אחיכם'. והקשו רבותינו בעלי התוס', הרי אלעזר ואיתמר כהנים הדיוטים היו ולמה לא טימאו הם לנדב ואביהו? ותירצו, דכהנים הדיוטים ביום המשחם דינם ככהנים גדולים ואסור להם לטמאות את עצמם לקרובים, וכן פירשו במה שהוזהרו "ראשיכם אל תפרעו", דדינם ככהנים גדולים דלא פורע ולא פורם.

 

 

והלכה היא שכהן הדיוט מקריב עשירית האיפה שזוהי מנחת חינוך שלו ביום שהוא נכנס לכהן בבית המקדש, ותו לא.

 

 

אך כהן גדול כל יום ויום עליו להביא מנחת חביתין שהיא עשירית האיפה, כי לפי דרגתו ומעלתו, כל יום ויום עליו להתעלות, להתחדש, ובכל יום אצלו מנחת חינוך.

 

 

@9

 

 

באבות שנינו ברוך שבחר בהם ובמשנתם, כי להבדיל בכל החכמות, אין כל קשר בין החכמה לבין האדם. הוא יכול להמציא דברים נפלאים החובקים זרועות עולם, והוא כשלעצמו יכול להיות אדם שפל, אדם מושחת כאחד הריקים. מספרים שתפסו פעם את אריסטו, פילוסוף עצום, במעשה מכוער, והשיב שבאותו רגע איננו אריסטו, כלומר, תרי מילי נינהו, ואין אחת נוגעת בחברתה.

 

 

אך לא כן בתורה. דרשו חז"ל ביומא ע"ב 'וזאת התורה אשר שם משה' - זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות. למיימינים בה סמא דחיים. התורה צריכה לשנות את האדם. "ואהבת את ד' א'" - שיהיה שם שמים מתאהב על ידו, שכולם יאמרו אשרי מי שלמדו תורה.

 

 

וזהו שאמרו ברוך שבחר בהם ובמשנתם, הוא והתורה נעשה לדבר אחד. ובירושלמי חגיגה: פעם באה בתו של אחר לפני רבינו הקדוש. אמרה לו: רבי, הבט לתורתו ואל תבט אל מעשיו. בכה רבי, כי זו התנהגות של גוי. אם התורה לא שינתה את האדם, הרי התורה נעשית סם המות, אין זה תורה.

 

 

וזהו שאמרו: "יקרה היא מפנינים". אם כהן גדול משתנה בכל יום ויום, הרי התורה יקרה היא מפנינים. יש בכוחה יותר לשנות את האדם.

 

 

על התורה כתוב: "מתוקים מדבש", כי בדבש אנו מוצאים שני הפכים: א' אם נפל דבר איסור בדבש הרי זה משתנה לדבש, ורבינו יונה דן להתיר. ומאידך בריש פרק קמא דבבא בתרא גבי ההיא ינוקתא דאישתיירא מבית חשמונאי טמנה הורדוס שבע שנין בדובשא, הרי אנו רואים את ההיפך שדבש מחזיק את הדבר. אכן ההבדל הוא, דבש מהפך גם דבר חלקי אבל דבר שלם אין בכוחו לשנותו. אדרבה, הוא מחזיקו ומעמידו. ואמר הכתוב, שדברי התורה מתוקים מדבש. בכוחה לשנות אף אדם שלם כמות שהוא, מתוק מדבש כחו יפה, ויקרה היא מפנינים.

 

 

@9

 

 

ובשלהי חולין אמר רב יוסף, אילולא דרשינן אחר להאי קרא כר' יעקב בר ברתיה למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך לא חטא מאי חזא איכא דאמרי בי האי מעשה חזא, פירש"י ראה באחד שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים וקיים כיבוד אב ושילוח הקן, ובחזרתו נפל ומת, היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו.

 

 

אכן במדרש רבה קהלת פרק ג' מבואר, דאי משום הא לחוד עוד היה גורם מספק לצאת לתרבות רעה אלא עוד דבר חזא, אלישע בן אבויה ראה אדם אחר עלה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים וירד בשלום.

 

 

ובמוצאי שבת ראה אחד עלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח האם, וירד והכישו נחש ומת, היכן טובו של זה ואריכות ימיו של זה, כלומר פליאה מתרי צדדי, למה זה שחילל שבת צד צפור בשבת - מלאכה דאורייתא ודין ד' מיתות לא בטל וירד מהאילן שלם ובריא, והשני קיים מצות התורה בכל פרטיה, לא עבר על כל עבירה ח"ו, ומצוה שיש בה הבטחה של אריכות ימים, ובכל זאת ירד והכישו נחש, וזה היה סתימת הגולל שלו ויצא לתרבות רעה.

 

 

אך אלמלי שמע הדרשה של ר' יעקב, ולמרות שהגמרא בחגיגה ט"ו אומרת שספרי מינים היו נושרין מחיקו, ואף על פי כן אי אפשר להעריך כוחה של תורה. מאמר אחד מחז"ל עלול היה להאיר את עיניו על אף שהיה שקוע בספרי מינות, והיה עוצר בעדו מרדת שחת, ופוק חזי כוחה של תורה.

 

 

@9

 

 

גם איוב היה נבוך בדברים כעין אלו. על הפסוק באיוב ל"ז, 'אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו', דרשו רז"ל, שאיוב התפלא למה לא היו בניו של אהרן דומים למטהו, מטה אהרן נכנס יבש ויצא לח ויוציא פרח ויצץ ציץ. טיטוס הרשע נכנס לקודש הקדשים ונעץ חרבו בפרוכת ויצא הוא ובניו בשלום, בניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים, לזאת יחרד לבי. אמנם איוב לא יצא חס ושלום לתרבות רעה, מכל מקום הכתוב אומר: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו", ואמרו רז"ל בסוף פירקא קמא דבבא בתרא בשפתיו לא חטא, בלבו חטא, כלומר נשאר קצת פגם בלב, הכניס לו מבוכה בראש.

 

 

והנה מהקושיות של איוב נאמר בתורה 'הוא אשר דיבר ד' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד'. המקרה של נדב ואביהו יכול לשמש גורם לקידוש השם ולכבוד שם שמים.

 

 

ולכן מי שהתורה אצלו מהשפה ולחוץ, והקשר שלו עם מקומות התורה הוא רפוי מאד, הרי מצבו הרוחני מסוכן מאד. הוא מלא שאלות כרימון, ספיקות ותמיהות, אשר עלול הוא לצאת לתרבות רעה חס ושלום. ואף אם לא הגיע לידי כך, מ"מ בלבו נוצר משהו שלא כהוגן, 'אף לזאת יחרד לבי', בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא, אך מי שמתאבק בעפר בית המדרש ומוכן לשמוע דבר ד', מקיים מה שאמרו חז"ל 'אר"י א"ר לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת' )שבת פ"ג(. הרי מכל הקושיות ומכל הספיקות נעשו תירוצים. תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא.

 

 

@9

 

 

"ואני כמעט נטיו רגלי כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה, שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" - וכל המזמור מלא תמיהות.

 

 

"עד אבוא אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם", כל הקושיות והפלאות קיימים, עד אבוא למקדשי א-ל, ואז באמת כמעט נטיו רגלי, ואני עלול להחליק וליפול, אבל כשנכנסים למקדשי א-ל, אז אבינה.

 

@1)מתוך קובץ תשובות חלק ג' לרבינו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א(.

 

 

@5בן תורה נתבע במיוחד

 

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר, אין אומרים בקרו גמל בקרו חזיר אלא בקרו טלה ואיזה זה תלמיד חכם שפירש מן התורה, חגיגה ט'. ופירש רש"י: אין אומרים בקרו בגמל זה לקרבן, כלומר מי שהוא מעוות מתחילתו אין זה מעוות אלא בקרו טלה לשון קלקול שייך באדם שהיה טוב מתחילתו.

 

 

ובביצה ט"ו תנו רבנן, מעשה בר' אלעזר שהיה יושב ודורש כל היום בהלכות יום טוב, יצתה כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין, )חביות גדולות הכינו להם באנומלין, לפיכך מיהרו לצאת( כת שניה אמר הללו בעלי חביות, כת שלישית אמר הללו בעלי כדין, כת רביעית הללו בעלי לגינין, כת חמישית הללו בעלי כוסות. התחילו כת שישית לצאת אמר הללו בעלי מארה, ופירש רש"י שהיה בית המדרש מתרוקן מאד וגנאי הדבר וקשה בעיניו. נתן עיניו בתלמידיו. התחילו פניהם משתנין, כסבורין שכעס על כת השישית מפני שאיחרו לצאת וכל שכן עלינו. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה.

 

 

ויש לתמוה, למה כעס על השישית יותר מהכתות אשר עזבוהו מקודם, לכאורה להכת השישית שאיחרה יותר מהם מגיע אף פיוס, ולמה נזף בה עד שהגיע ללשון קללה ממש? אך הדבר הוא פשוט, כי מי שאין לו דרגא בשכל, אין טענה כלפיו, שכל אדם נתבע לפי הכרתו. ומכיון שכנראה אין להם לב להבין או פקעה סבלנותם תיכף ומיד בהתחלת דרשת ר"א, כי כל רגע בשבילם הוא עינוי נפש, אצלם... צמאון המשקה שהכינו בביתם יותר חשוב ועולה על דרשתו של ר"א. אך הכת השישית שישבה זמן כה רב הרי הוכיחו בהם שיש אוזן שומעת, וכיון שכן, עליהם הטענה למה עזבו, אם יש לכם הסגולה לשמוע דבר ד' הרי אלו בעלי מארה.

 

 

תורה נמשלה למים, הוי כל צמא לכו למים. בטהרה של מים, יש אופנים שונים, יש טהרה של ט' קבין ויש טבילת כל גופו. ואפילו אם נשאר מבחוץ כחוט השערה לא עלתה לו טבילה, ויש אפילו נכנס כולו למים אבל הכניס עוד משהו על גופו הוי ליה חציצה ופוסלת את הטבילה.

 

 

בסנהדרין צ"ט ר' נהוראי אומר, "כי דבר ד' בזה", כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ר"מ אומר הלומד תורה ואינו מלמדה. כל אחד צריך להשתדל להיות חלקו ממזכי הרבים אשר הובטח שאין חטא בא על ידם.

 

 

בתקופתנו אנו, שרוב העולם הולכים אחר תאוות לבם, ואין להם כל מושג מחיי התורה, אם מוצאים מתי מעט המחזיקים בקשר התורה, על זה נאמר "כי יפלא דבר פלא", ואף על פי שזה רק לשעה קלה ביום, מכל מקום על ידי זה יכול לזכות לכתרה של תורה, לנזר אלוקיו על ראשו.

 

 

אולם מאידך, אלה שכבר טעמו טעם התורה, ולא ממשיכים הלאה בקביעות לימוד התורה, הרי התביעה יותר גדולה.

 

 

@9

 

 

"גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" )משלי י"ח(. כשאחד מתרפה במלאכתו, בזמן שאין משחיתים ומסיתים, אזי אף שלא מילא את תפקידו, אבל אי אפשר לקרותו אח לבעל משחית.

 

 

אך בזמן שיש משחיתים, אז גם מתרפה במלאכתו אח הוא ויש לו חלק ונחלה בהרס התורה.