חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

ומסר לן אורייתא

מתוך שיחתו של רבנו הגדול רשכבה"ג מרן האבי עזרי זצוק"ל

 

@5שבעים פנים לתורה

 

מצינו בחז"ל שאמרו: "שבעים פנים לתורה", )עי' במדבר רבה יג טו(.

 

אינני יודע מה פירושו של דבר, ומה נכלל בזה. אך מלבד זה ששבעים פנים לתורה, בודאי נכללים בתורה כל סוגי הרגשות שונות שישנן לבני אדם. ישנם מליוני יהודים, ולכל אחד יש הרגשות שונות משל חבירו, כענין שאמרו "כשם שאין פרצופיהם שוים זה לזה, כך אין דעותיהם שוים זה לזה". ולכל אדם יש הרגשה והבנה אחרת, והכל ישנו בתורה. הכל כלול בתורה. כי התורה כוללת כל הרגשה שיש לאדם בנוגע לתורה, ליראת שמים, למדות, ולכל דבר. שהרי אמרו חז"ל )ב"ר א א( "בה נסתכל וברא את עולמו", ואם כן הכל כלול בתורה. התורה היא חכמת השי"ת, וחכמתו יתברך כוללת הכל.

 

הזכרתי כבר ששמעתי, )מרבי הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל, הסבא מסלובודקה(, שאחד משמותיו של הקב"ה הוא ש-ד-י. ואמרו בגמרא )חגיגה יב( "אמר רבי יהודה אמר רב, בשעה שברא הקב"ה את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב"ה והעמידו, והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב 'אני ק-ל שדי', אני הוא שאמרתי לעולם די", ע"כ.

 

ואמר, שרק בבריאת העולם אמר הקב"ה די. ולכן יש לעולם גבול, למזרח ולמערב, לצפון ולדרום. אבל על התורה וחכמתה, לא מצינו שאמר די, והכניס את חכמתו יתברך בתורה, והכל כלול בה בלי סוף, ואין גבול לחכמת התורה. ולכן האדם יכול להגיע עם חכמת התורה עד בלי די, עד )תהלים ח( לדרגה של "ותחסרהו מעט מאלקים". וזה כתב הרמב"ם )הל' תשובה פ"ה ה"ב( שיכול כל אדם להיות כמשה רבינו.

 

 

@1ברצוני לדבר אליכם, כדבר איש אל רעהו בלבד. קשה לי לדבר במצבי. אלו הם יסורים שיש בהם ביטול תורה, והדבר קשה לי, ואומר לכם הרגשות שהיו לי.@2

 

 

@5האדם נולד לתוך מלחמת היצר

 

מחג הפסח סופרים את ימי ספירת העומר, עד חג השבועות. ובפשוטו של דבר רואים, ששבע השבועות האלו, הם זמן של הכנה לקבלת התורה, שזה מדריך את האדם לקבל את התורה. כשם שלהבדיל יש אימונים בצבא, שבהם מדריכים ומאמנים להלחם, כך התורה נתנה שבעה שבועות של הכנה.

 

התורה אומרת )ויקרא כו ג( "אם בחקותי תלכו", ופרש"י מאמר חז"ל - "שתהיו עמלים בתורה". התבוננתי בזה ענין מחודש, שכתוב כאן חידוש ולימוד לאדם. אפשר היה לחשוב שהאדם נברא כפי שהוא, אלא שיש לו צד של יצר הרע שמסית אותו לצד אחר, שמסיתו לעבירה ולחטא. וכאן מגלים לנו חז"ל, שהאדם נברא לכתחילה באופן שהוא נעמד בתוך חזית של מלחמה.

 

יש מצב שמכינים את האדם על ידי אימונים כשהוא נמצא בצד אחד, בידיעה שאחר כך יכול לבא הצד השני שבו הוא צריך להלחם. אבל את האדם העמידו לכתחילה בחזית המלחמה, במצב שכבר עומד צד אחד עם חרב כנגד חבירו. וכפשוטם של דברי "חובת הלבבות" )שער יחוד המעשה פ"ה( שהאדם עומד בפני מלחמת היצר וחייליו. ולכן אי אפשר לעבור על זה מהיכי תיתי )כבדרך אגב(, אלא צריך לעמוד וללמוד את המפה כיצד לנצח במלחמה. והדרך היא, על ידי שתהיו עמלים בתורה!

 

והיינו שלא די שתהיה יושב ולומד תורה )בנחת(, ותחשוב שאם יבא לפניך חטא תתבונן במה שלפניך ותחליט שלא תעשהו, אלא אתה נמצא כבר בחזית המלחמה עם היצר הרע, ובשעה שאתה לומד )ללכת בחוקותי(, עליך לדעת שאתה צריך ללמוד מתוך עמל ולהלחם, להיות עמלים בתורה בבחינת עמל ומלחמה. מיד שנולדת נעמדת בחזית עם חרב המתהפכת, עם שני צדדים, ועליך להכיר מה אתה ומהי התכלית שלך.

 

@1וזו היא ההכנה לחג השבועות. כי כדי לקבל את התורה, יש לדעת מהי תורה. ולהבין, איזו הבנה התורה דורשת מהאדם@2.

 

 

@5"וימרו על ים בים סוף" - הוכחה למלחמה התמידית

 

אראה לכם ראיה לזה, ]שהאדם נברא לתוך שני צדדים מנוגדים, וגם כשרואים ניסים בחוש, עדיין יש צד לבחור אחרת, וצריך לעמול ולהילחם, כדי להגיע לאמונה ולא להמרות את ה'[.

 

הנה ביציאת מצרים, נעשו לבני ישראל ניסים ומופתים רבים בים סוף. כמו שנאמר: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת, נמוגו כל יושבי כנען". כל העולם ראה ופחד. וכמו שאמרו חז"ל )ש"ר כא ו( שכל המים שהיו בכל המעינות והבורות נבקעו גם הם, כל מימות שבעולם נחלקו. ואמרו )תנחומא בשלח י( שהים נחלק לי"ב חלקים, בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, המים להם חומה, ומבואר גם בחז"ל שגדלו להם פירות מתוך הים. הם ראו ניסים גלויים, ראו היפך הטבע. ואם כן לא היה חסר להם בראייה, הכל היה לא טבעי. ואמרו "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכל שאר הנביאים".

 

והנה איך נבין מה שאמרו בגמרא )פסחים קיח, ערכין טו(: "מאי דכתיב 'וימרו על ים בים סוף', מלמד שהמרו ישראל באותה שעה, ואמרו, כשם שאנו עולין מצד אחד, כך מצרים עולים מצד אחר", ע"ש. איך יכלו לומר כך ולהמרות את ד', וכי יתכן שגם למצרים נעשה נס והלכו ביבשה בתוך הים ושאר הניסים המופלאים כמו פירות בתוך הים וכל טוב שבעולם?

 

ובהכרח מוכח, שמחשבת ה'איפכא מסתברא', שבא לאדם כנסיון, אין הוא רק צד ומחשבה שעלולים לבא לאדם ולהתעורר בו. אלא מהות בריאת האדם היא באופן שיש בו תמיד שני חלקים. הוא יכול לראות ניסים מצד אחד, וצד זה אומר לו לראות שהנה נעשים לך ניסים גדולים, ובאותה שעה עצמה ישנו צד שני. ושניהם מנוגדים, ונלחמים זה בזה. והקב"ה הוא שברא בחכמתו, את האפשרות הזו שיהיה תמיד צד שעומד כנגד. גם כאשר הטוב הוא דבר פשוט ומובן.

 

לנו נדמה, שהנסיון הוא להיות צדיק, להיות שומר תורה ומצוות וירא שמים. )חושבים שמשיכת הרע היא הפשטות והרגשת האדם הטבעית, והנסיון של האדם הוא במה שניתנה לו האפשרות לבחור בטוב(. והאמת היא להיפך, שהטוב והאמת מצד עצמו הוא הפשטות, והוא האמת. )אלא שהקב"ה ברא שניתנה גם בחירה ואפשרות לעשות רע(. כי הנה הרי ראיתם בים סוף את המציאות האמיתית, שנעשו לכם ניסים. הים נבקע ועברתם בו, ולא ראיתם שהמצרים עוברים בו. אלא שאפשר להמציא במחשבה, אפשרות שגם המצרים עברו בים, וכך לחשוב שיש צד שני. ובאמת הוא רק מחשבה רוחנית, שהקב"ה הניח שתוכל לעלות בדעת האדם, כדי שיהיה משקל וצד שני כנגד הטוב האמיתי, לצורך אפשרות הבחירה.

 

 

@5רק העמל והיגיעה, מכניע כח היצר

 

ואם כך הוא, האם אפשר לחיות עם אדישות, לשבת ליד הגמרא וללמוד בנינוחות? הרי לצורך זה צריך להיות עמלים, להיות עמל ולהתייגע. כיון שגם אם אתה לומד, אין זו מלחמה קלה. יש מי שעומד עם חרב כנגדך ומפריע לך, בין אם אתה רוצה או אינך רוצה. ואם אינך מרגיש במצב של מלחמה, הרי הדבר מצער מאד, אך זו היא המציאות.

 

 

@5המלחמה היא גם כנגד יצה"ר הרוחני

 

רבי ישראל סלאנטר זצ"ל )ב"אגרת המוסר"(, דן מהו הכח של היצר הרע. האם היצר הרע הוא כח של תאוה, או כח רוחני של טומאה.

 

ונתן לזה ציור. האם הוא 'כח תאווה', כפי שיש רצון ומשיכה לדברים מתוקים וכדומה, שגם אם האדם חולה ויודע שמאכל זה מזיק לו, הוא רוצה לאוכלו מפני שהוא מתוק לחיכו, וכילד שרוצה מאכל טעים למרות שהוא יודע שהוא קשה לגופו ומזיקו, כי הוא מתוק וטעים, וכך היצר הרע ממתיק לאדם את העולם הזה, הוא מראה לו את ההנאה והתענוג שבעולם הזה ומושכו אליו, אף על פי שהוא יודע שסופו רע ומר. או שהיצר הרע הוא 'כח רוחני', כמין מלאך שמשכנע אותו לצד שני. ומסקנתו של מרן הגרי"ס זצוק"ל, שיש ביצר הרע את שני הכוחות.

 

ובאמת, בהכרח שהיצר הרע הוא 'כח רוחני'. שאם לא כן, איך יתכן שלאחר שהקב"ה עשה לבני ישראל ניסים מופלאים ויצאו מהים, הם יחשבו צד שני שגם המצרים יצאו באותו אופן ניסי. אלא בהכרח שהוא כח מיוחד שהקב"ה נתן באדם, היפך הפשטות, לצורך המלחמה ואפשרות הבחירה, כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא.

 

הנה כי כן רואים אנחנו, שאנו שרויים במלחמה תמידית. זוהי מלחמה ממש, ובמלחמה צריך לדעת כיצד להלחם. כי זהו כל ענין האימונים בצבא כדי להתכונן למלחמה, כי אם יודעים שלא יהיו מלחמות, אין צורך באימונים ואין צורך בצבא.

 

@1ולכן צריך להתכונן לחג השבועות. כי כאשר הולכים לקבל תורה, צריך לדעת מה מקבלים. לא רוצים למכור לנו, באופן שנקנה בעינים עצומות. אלא נותנים לנו שבעה שבועות, בכדי שנדע מה אנו עומדים לקבל, לחשוב ולהתבונן. אומרים לך - תראה מה עומד לפניך, ומה יש לך לעשות@2.

 

 

@5אם בחקותי תלכו

 

"אם בחקתי תלכו"! מהי הדרך להיות יהודי? הדרך היא ללכת ולחיות עם חוקותי. להיות בגדר 'מתייצב על דרך טוב'. לא רק לחטוף מעשי מצוות, אלא יש ללכת בדרך הנכונה. וזה רק על ידי שבחוקותי תלכו. על ידי החוקים. כי באמת כולם - גם המצוות השכליות - הם חוקים!

 

 

@5שימת לב המפתח להתעלות בידיעת התורה

 

ויש לדעת את העיקר, שללא מוסר ויראת שמים אין אדם יכול לחיות. לימוד התורה, יכול לתת את היראת שמים הגדולה ביותר. אבל לימוד המוסר גם הוא נצרך, כיון שהאדם צריך הדרכה. ואותה חצי שעה של לימוד המוסר, נותנת את ההדרכה, כדי שהלימוד במשך היום יעניק וישפיע את היראת שמים.

 

באמת חכמת התורה ופסוקי החומש עצמם, הם היראת שמים הגדולה. אלא שכאשר לומדים ועוברים על הפסוקים בהעברה בעלמא, אין לזה השפעה, וצריך שיהיה מה שידריך לשמוע את מה שהאדם לומד בתורה. והמוסר, מדריך ללמוד. וכשיש מי שמדריך, ללמוד ולשמוע מה שצריך מהחומש - זה מביא יראת שמים.

 

בכל הענינים צריך שימת לב. בכל יום צריך שימת לב, לדעת שאין לזלזל ביום שעובר. אין זה רק שעבר יום, אלא עובר חלק מהחיים. אמרתי פעם במה שעושים 'יום הולדת', פלוני הגיע להיות בן עשרים או בן חמשים, והרי באמת פירושו של דבר שהוא מת כבר עשרים או חמישים שנה מהחיים. לפני כן היה לו לחיות עוד שבעים שנה, וכעת יחיה עשרים שנה פחות וכדומה, והאם יש לחגוג יום הולדת על כך? הרי מתו לו עשרים שנה, הוא הפסיד שנים אלו! מבלי שימת לב היום מת! אתם צעירים, ותזכרו את דברי, שכל יום מתים, ולכן תעצרו לחשוב כיצד יש לחיות.

 

הנה יש להתבונן - עבר זמן החורף של ששה חדשים, ובחדשים אלו היה צריך ללמוד את כל מסכת בבא קמא, או לפחות עד דף ע' וכיוצא בזה, אם לומדים וחוזרים - יודעים מסכת. ואם יודעים עד דף ע', אם כן יודעים בזמן אחד שבעים דף, ואחר כך שבעים דף במסכת נוספת, וכך מתעלים ונעשים מאושרים. אך אם לומדים ושוכחים, לא לומדים או לא חוזרים... כך הוא כאשר אין שימת לב לשום דבר. אך הרי במילי דעלמא, יש לכל חנוני וסוחר קטן חשבון הכנסות והוצאות שבכל יום, הוא יודע אם יש ריוח או הפסד, אם ההכנסה מרובה או ההוצאה, ונזהר שלא יפסיד ויפשוט רגל, ואילו כאן לא עושים חשבונות, הרי עבר זמן!

 

כל אחד מכם יכול לגדול, אחד נמצא בישיבה כבר שלש שנים, וחבירו חמש שנים, ויכולים לצאת גדולים ממש עם ידיעת כמה מסכתות, אך לא לומדים כפי שצריך. מתחילים לדייק דיוקים, מעיינים בספרים שונים, ומי בקש מכם לראות? יש גמרא, רש"י, תוספות, ר"ן וראשונים, ודי בזה. השאר מיותר, אין צורך לראות שיטה זו ואחרת. אין בחינה לדעת מה לקרב ומה לרחק. צריך שימת לב!

 

 

@5כל הקיום שלנו תלוי בקבלת התורה

 

@1ולענין קבלת התורה, יש לדעת שבזה - בקבלת התורה, תלוי כל הקיום והעליה@2. קבלת התורה היא כדוגמת גיוס לחזית, ויש לדעת ולזכור כל העת, את דברי "חובת הלבבות" )שער יחוד המעשה פ"ה( שהשונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך הנמסך במזג רוחך. וה"חובת הלבבות" הוא ראשון, והרמב"ם מביאו )בפיהמ"ש למסכת אבות(. וביותר היום, שהרחוב צריך לזעזע את האדם, ועליו לפחד שלא להמשך אחר הרחוב השפל כל כך שאין גרוע מזה.

 

הזכרתי מה שאמר דודי רבי איסר זלמן זצ"ל בשם הר"ן, ולא מצאתיו, ]וישנו בשל"ה הקדוש[, שהרי כתבו הראשונים על מה ששנינו )ר"ה טז( "בארבעה פרקים העולם נידון", שכל אחד מהם הוא יום הדין על מה שיש בו, )ע"ש בחידושי הר"ן(. וכמו שבפסח נידונים על התבואה, כך חג השבועות שהוא זמן מתן תורה, הוא יום דין על התורה, אם יתעלה בו האדם או לא.

 

צריך לדעת שזהו זמן של הצלחה, ללמוד ולהתעלות, ויראת שמים מעל הכל. תכלית תורה תשובה ומעשים טובים.

 

 

@1נמסר ע"י הגאון רבי ברוך מרדכי שנקר שליט"א@2

 

 

מסגרת:

 

 

@5טעם והנאה בלימוד התורה

 

הגישה שלנו לתורה צריכה להיות, כמו "וישמע יתרו" - שמיעה של התבוננות.

 

שנתבונן בכל מעשה ומצוה. אין אלו גזירות. יצאנו ממצרים, ואילולי הוציאנו הקב"ה משם אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים למצרים. כך צריך להבין. אך צריך להתבונן על זה, זה לא בא מעצמו, באמירה בפה. אלא צריך להתבונן, וללמוד כל זה בתורה. הבטלה נובעת, כאשר לאדם אין טעם והבנה בלימוד, ולכן אינו יכול ללמוד. אבל אם ילמד ויקבל טעם - איך אפשר שלא ילמד?

 

שמעתי בשם הגאון רבי דוד קארלינ'ער זצ"ל, ציור על יסורים של חיבוט הקבר. היכי דמי? כשנמצא בליל שבת בחושך, ואי אפשר להדליק אור, ומתחבט בתוספות בעירובין... זהו ציור של יסורי חיבוט הקבר! כך זה היה אצלו!

 

מי שיש לו טעם בלימוד - כך הוא מבין! כשקשה לו רמב"ם, או תוספות, או רש"י, ואינו יכול לברר - אלו יסורים!...

 

אחים יקרים, טייערע ברידער!

 

בל נעזוב מקור מים חיים, לחצוב בורות נשברים! יש ללמוד! "טעמו וראו כי טוב ד'"!

 

תלמדו, ויהיה לכם טעם והנאה בלימוד, ותראו שאין תענוג גדול מזה. לכל אחד יש נשמה, וכשיתרגל יקבל את הטעם ויהיה לו סיפוק וטעם בלימוד.

 

וכן בבין אדם לחבירו, יש ירידה בבין אדם לחבירו במדה גדולה מאד!

 

אתם צעירים. הזקנים, חושבים שהם כבר אבודים. אבל הצעירים, יכולים עדיין להשיג. זה בידכם. אין מי שאינו יכול! רבי עקיבא התחיל בגיל ארבעים.

 

כולם יכולים להשיג. והעיקר הוא, קצת מחשבה והתבוננות, מה התורה דורשת מהאדם. לא בשטחיות ולא 'בגלמי מצוות וחסידות' כמו שכתב ה"מסילת ישרים" )פי"ח(. לא זו הצדקות והחסידות, על זה אמרו )יומא עב( "תרתי גיהנם" - שסובל ואין מועיל לו כלום.

 

אנא נתחזק, והזמן דורש חיזוק בכל המובנים. אין זה זמן רגיל. מי יודע, רשעים כים נגרש, השקט לא יוכלו. עולם עם רשעים. יש לשמור כל מה שאפשר, ואולי יש תקוה. נראה נא להתחזק!

 

 

מסגרת

 

 

@5נתינת התורה היא תמידית - לפי העמל והזיכוך

 

 

דבר נורא איתא בחז"ל )שבת פט.(, על הפסוק "זכרו תורת משה עבדי".

 

וכך איתא בגמרא ובמדרש:

 

"אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שירד משה מהר סיני, בא השטן לפני הקב"ה. אמר לפניו - רבונו של עולם תורה היכן היא? אמר לו נתתיה לארץ. הלך אצל הארץ, אמר לה, תורה היכן היא? אמרה לו "אלקים הבין דרכה"! הלך אצל ים, אמר לו אין עמדי וכו'. אמר לפניו, חפשתי ]התורה[ ולא מצאתי בכל הארץ. אמר לו "אצל בן עמרם היא"! הלך אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא? אמר לו "וכי מה אני שנתן לי הקב"ה את התורה"? אמר לו הקב"ה: משה, בדאי אתה? אמר לפניו - רבונו של עולם, חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, ואני מחזיק טובה לעצמי ]לומר שקבלתי[? אמר לו הקב"ה: "הואיל ומעטת עצמך, תקרא על שמך, שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי' ". עכ"ל.

 

והדברים צריכים ביאור, מה תשובה היא זו על שאלתו של הקב"ה, וכי בדאי אתה?

 

ויש לבאר בזה, שהתורה אינה נתינה חד פעמית, אלא צריך תמיד לקבל אותה. בבחינת בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים. וכמו שביארנו, שתמיד זו התחלה חדשה. ואם כן אין הפשט, שיש כבר תורה וקבלתיה, ורק שצריך לעשות מעשים אלו ואלו. אלא צריך קבלה תמידית, ואם האדם עולה ומתעלה ומזדכך, הוא מקבל את התורה מחדש, וכדכתיב )משלי ב ו( "כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", שנותנים לו תורה. אך אם אינו זוכה, אין לו את התורה, והיא נשארת אצל הקב"ה.

 

כי התורה היא חכמת ד', שהיא בלי גבול ובלי תכלית. והיא ה'חמדה גנוזה' שמשתעשע בה בכל יום, כדאמרינן בגמרא )שבת פט(. ואין אדם יכול לומר שכבר קבל את התורה, וגם אם יחיה אלף שנים לא קיבל את כל התורה. רק שאדם יכול תמיד לקבל עוד תורה כשיזדכך יותר ויותר, ועדיין אין זו כל התורה. בשביל להיות "מקבל התורה", צריך להשתנות מ"עיר פרא" ל"אדם יולד". להיות איש האלקים כמשה רבנו, ולא כולם בדרגה כזו, ובדרך כלל אין האדם במצב כזה. ולכן משה רבנו, לא אמר שקבל את התורה. ואדרבה אמר לשטן, "וכי מי אני שנתן לי הקב"ה את התורה". כי הזכיה לתורה, היא רק על ידי שמכשרתו להיות צדיק חסיד וענו וכו', ואז יש לו את התורה. ואם אינו במצב של 'מכשרתו' אין לו את התורה. ובכל מדרגה שהאדם מתעלה, זו קבלת תורה חדשה.

 

וזהו מה שענה משה רבנו "העניו מכל האדם אשר על פני האדמה", שהוא החשיב את עצמו כעומד במדרגה התחתונה, בהתחלה, ולכן טען לפני הקב"ה "חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה כל יום, ואני אחזיק טובה לעצמי", והיינו שהחזיק עצמו שלא 'קבל' את התורה. ]וע"ז אמר לו הקב"ה, שאדרבה, "הואיל ומיעטת את עצמך", והכשיר עצמו לגמרי, אז "תקרא על שמך"[.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד