חג השבועות זמן מתן תורה

ג' שמות נקרא חג השבועות בתורה. חג הקציר, יום הביכורים, חג שבועות. חג הקציר כ' הרמב"ן משמעו להודות להשי"ת שהוא שומר חוקות השמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מילא טוב. יום הביכורים - נתפרש בכתוב ביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה', דהיינו שתי הלחם, ובפרשת אמר נאמר עד ממחרת וגו' תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', וכ' הרמב"ן שהזכיר מנחת ביכורים בפרשה זו ושאר קרבנות המועדים לא הוזכרו כאן רק בפ' פנחס וגם מוספי חג השבועות עצמו נכתבו שם, משום שהם עיקר בחג הזה, ואמר הכתוב בסוף הפרשה וקראתם בעצם היום הזה וגו' חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם דסד"א שבזה"ז שאין לנו קרבן לא ינהג החג, קמ"ל שעיצומו של יום קדוש לעולם. עוד אמר הכתוב חג הקציר ביכורי מעשיך ופירש"י שמנחת ביכורים מתרת החדש למנחות ולהביא ביכורים למקדש. וע"ע ברמ"ה סנהדרין י"א שכ' דמה שמעברין את השנה על פירות האילן שלא צמחו כדרכן בזמן הפסח, הוא כדי שיבוא חג השבועות בזמן ביכורי פרי האילן וזש"ה חג הקציר ביכורי מעשיך שיהיה החג בזמן הביכורים, חזינן דג"ז מעיקרו של חג, מה שנקרא חג השבועות, צ"ב, נהי דזמנו ז' שבועות מיום העומר מ"מ מה ענינו לשם החג, וי"ל עפי"ד הרמב"ן פרשת אמר, שכ' דפסח ושבועות הם כמועד ארוך והימים הספורים שביניהם כחולו של מועד. וע"ע לקמן בזה.

ב. לא נזכר בתורה שנקבע חג ביום הזה מחמת שהוא יום מתן תורה. אבל חז"ל קבעו בתפילה חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו. וכן הוא בגמ' דעצרת הוא יום מתן תורה. והנה בלשון חכמים נקרא החג עצרת, וע' רמב"ן פרשת אמר מש"כ בזה ע"ד סוד, והמפרשים פי' שנקרא עצרת שהוא יום עצור ממלאכה, והכוונה בזה ששאר המועדים יש בהם מצוות מעשיות הנוהגות בהם אבל שבועות אינו אלא מקרא קדש עצרת. ומצינו בתורה ששביעי של פסח נקרא עצרת ופירש"י שם עצור עצמך מן המלאכה, ד"א כנופיא של מאכל ומשתה, וגם שם יש לפרש כן ששביעי של פסח שונה משאר ימי חוה"מ רק במה שהוא עצור ממלאכה ושמחת יו"ט, ואינו כראשון של פסח שיש בו מצוות מעשיות, ושמיני עצרת פירש"י שם בענין אחר עי"ש. והנה בקידושין דף ו. הרי את עצורתי מהו פירש"י עצורה עמי בבית היינו שתהי' נאספת עמי בבית. ועי"ש בפי' רבותיו ובתוס' שם. ולפי"ז י"ל עוד בפי' לשון עצרת בשבועות שהוא יום מתן תורה דאיקרי יום חתונתו ושמחת לבו והכלה שהיא כנסת ישראל מחדשת ברית נעוריה ומיחדת ליבה לקב"ה. ]וגם עצרת דש"ת י"ל בדרך זו עפ"י פירש"י שם, אבל רש"י שם פי' לשון עצרת בע"א[.

ג. המג"א בסי' תצ"ו הקשה על מה שאנו אומרים יום מ"ת, ע"ש שהסיק דקיי"ל כרבנן דבו' סיוון נתנה תורה, וכ' דמה שקשה עוד שהרי תורה נתנה ביום נ' לספירה, כבר תירץ הי"מ דבא לרמז לנו יו"ט שני של גלויות. עכ"ד והנה תי' המהר"ל בס' תפארת ישראל דיום נ' היה יום הראוי לתורה שנתעלו ישראל בימי הספירה מדרגא לדרגא והוכשרו לקבלתה ביום נ'. והיתה נתינת התורה מאת ד' ביום הנ', לרבנן בה' סיוון ולר' יוסי בו' סיוון וקבלת התורה היתה ביום שאחריו למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', משל למלך שנתרצה לתת מתנה לאוהבו הריצוי הוא זמן בפ"ע והגעת המתנה אל האוהב זמן בפ"ע. ועי"ש בכל דבריו. נמצא שהיתה נתינתה בכח ביום נ' וקבלתה בפועל ביום נ"א, ויסוד הדברים מבוארים בתוס' שבת דף פ"א - אליבא דר' יוסי - שהיתה ראוי' להנתן בו' ומשה הוסיף יום א' מדעתו. ]ומה"ט קרי זמן מתן תורתנו גם לר' יוסי[ ובלשון אחרת י"ל, שמשעה שנכנסו לברית בה' סיוון וקיבלו ישראל עולה עליהם ואמרו נעשה ונשמע קנו התורה והיתה להם כארוסה בבית אביה ונכנסה לרשותם בו' סיוון.

ועי"ש עוד שכ'. שנקבע חג שבועות לדורות ביום נתינת התורה ולא ביום קבלתה שקדושת היום מאת השי"ת, שהוא מקדש היום. ומה ששואלים למה לא נתפרש בתורה דשבועות יום מתן תורה אף שעיקר היו"ט מחמת מתן תורה וכמו שאנו אומרים זמן מתן תורתנו אינה שאלה שד' יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל שזכו אל הטוב וכמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל ממצרים וכו' אבל בחג השבועות כיון שניתנה תורה לישראל לעול על צואריהם, אף שישראל קיבלוה ברצון ואמרו נעשה ונשמע מ"מ כיון שהקב"ה נותן התורה היה כופה עליהם הר כגיגית שיקבלוה בעל כרחם בגזרתו על האדם, ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו ואמרו נעשה ונשמע. עכ"ד.

וביאור הדברים, דבכל הרגלים יש בהם שני בחינות. האחד צד הי"ת מקדש הזמנים, וכמו שביאר הרמח"ל בדרך השם שהם ימים מיוחדים קדושים ותכליתם שיתקדשו ישראל בהם. ועוד יש ענין מיוחד בכל חג לפי ענינו ושרש כולם שאור גדול שהאיר בזמן מן הזמנים שוב הזמן ההוא יאיר לנו מעין האור הראשון, והשני מצד ישראל שנקבעו חגים לשמח ולחגוג בהם על הטוב אשר גמלנו ולהודות ולהלל לשמו ולכ' גם בזה שני עניינים האחד כללי לשמח ולהודות לד' אשר בחרנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון. והאחד פרטי כל חג לפי ענינו. וקדושת החג היא הבחינה הראשונה, ומצות החג היא הבחינה השניה. וזש"כ המהר"ל דאף שעיקר ענינו של שבועות שהוא יום מתן תורה היינו דקדושת היום היא מחמת יום מ"ת. אבל מצות החג אינה מחמת מתן תורה כיון שנתנה לנו בעל כרחנו אפי' אם לא היינו מתרצים בה ולכן לא הוזכר בתורה כטעם למצוה. וגם קביעות החג הוא ביום מתן תורה ולא ביום קבלת התורה ולפי דבריו יאירו לנו דברי בעל המאור שהו"ד לעיל באור חדש, דמה דבעינן בעצרת לכם משום שהוא יום מתן תורה פירש"י שהכוונה בזה להראות שנח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו, היינו להראות שאינה כעול על צוארנו ואנו חפצים בה. וע"ז כ' שהוא תוספת מעלה, שהרי באמת אין מצות החג בשמחה זו וכש"נ, רק אנו שמחים בה, וכמו שאנו מזכירים בתפלה בדרך הודאה זמן מ"ת שאנו קובעים חג ושמחה ע"ז.

ונמצא, שחג שבועות אינו לזכר מתן תורה שהיה ביום זה אלא יום מתן תורה שסגולת קדושת היום לזכות בתורה. והנה בכל המועדים פשוט שלפי ההכנה שיכין האדם את עצמו לפני החג יזכה למעלות המיוחדות לאותו חג. אבל אין לנו מצוה מיוחדת על כך. ובחג שבועות נצטוינו על ספירת העומר שבי' הראשונים ענינה הכנה לקבלת התורה. ובשם זוה"ק שהיא כספיקת ז' נקיים. וי"ל הטעם בזה שהרי ידוע שלא רק יום מ"ת מסוגל לתורה אלא בכל ימי הספירה מאיר מעין האור שהיה ביצי"מ שיצאו ממ"ט שערי טומאה במ"ט ימים והוכשרו לקבלת התורה ביום הנ', ואינהו נמי איקרי מועד וכמש"כ הרמב"ן וא"כ חג שבועות מתחיל ענינו בט"ז ניסן ומגיע אל תכליתו בעצרת. ולכן נקרא חג שבועות שגם השבועות שלפניו בכלל החג ושם חג שבועות הוא בעיקר על שם מתן תורה. וניחא נמי מה שלא הקפידה התורה שיהי' ביום החדש שניתנה בו תורה שהרי אינו לזכרון מתן תורה ומצד קדושת היום תחילת ענינו קבוע בט"ז ניסן כמו שהיה ביצי"מ ונמשך נ' יום עד עצרת.