חירות עולם

כשיצאו בני ישראל ממצרים, השתחררו אז מן העבדות ויצאו מן השיעבוד, אבל אל החירות האמיתית עדיין לא נכנסו; זה קרה רק ביום החמישים, בעת מתן תורה על הר סיני, והוא שאמרו חכז"ל: "חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" )אבות ו, ב(. הביטוי המהותי של החירות הוא בקבלת התורה ובקבלה המוחלטת של "נעשה ונשמע".

 

 

 

האדם הוא בעל בחירה, אבל המיוחד שבגלות מצרים היה, כי נעשקה מהם הבחירה, ועושק זה נעשה ע"י השתלטות על הדעת והוצאתה משליטת האדם. עה"פ: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" )שמות ו, ט(, אומר הרמב"ן ז"ל: "שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו". מטרת הנוגשים לא היתה עצם העבודה וכמות תוצרתה, גם לא השיעבוד וההתעמרות הפיסית, אלא ההשתלטות הרוחנית על נפש האדם, באופן כזה ש"לא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו", כלשון הרמב"ן.

 

 

 

שיעבוד זה הוא מהסוג הברוטאלי ביותר, כי הוא נוטל מהאדם את עצם היותו אדם, שבזה הוא נבדל מן החיה והבהמה. "ויהי האדם לנפש חיה" )בראשית ב, ז(, תרגם אונקלוס: "והות באדם לרוח ממללא". רוח ממללא הוא דיבורו של אדם, והדיבור הוא פועל-יוצא של שכל מיוחד שבו חנן הבורא את האדם, נזר הבריאה, ואין לך פגיעה אנושה יותר באדם, יחודו ומהותו, מאשר טשטוש דעתו ודיכוי מחשבתו. זוהי העבדות האמיתית, שאין לאדם עוד דעת עצמו, ובאין לו דעת - גם אין לו דיבור במשמעות של הדיבור המבטא באמת מחשבה פועלת ויוצרת ולא כזו המכוונת מבחוץ.

 

 

 

זו בודאי כוונת האמור בספה"ק שבמצרים "הדיבור היה בגלות, ובגאולה נתקן הדיבור, וזה פסח, פה-סח" )שם משמואל, פסח(, וכפי שכותב מהר"ל: "פסח רמז פה סח, כי מקודם היה הדיבור בגלות, דעכ"א משרע"ה לא איש דברים אנכי וכו'. האור דיצי"מ הוא יציאת הדיבור מגלות" )מהר"ל, קונטרס עמלה ש"ת, אות א(.

 

 

 

הדרור שהדעת זכתה בו, כשעל-ידו גם נגאל הדיבור מן הגלות, הוא שלב ראשון בגאולה, אך ככל שהוא הכרחי ומחוייב המציאות - הוא כשלעצמו מחוסר משמעות אמיתית ללא היעוד הגדול של מעמד הר סיני וקבלת התורה. כאשר משה רבינו ע"ה שואל במראה הסנה "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", וכפירש"י: "מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים", משיבו הקב"ה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" )שמות ג, יג-יד(. מה ערך ליציאה, שבני ישראל אמנם כבר ישתחררו מן השליטה הטוטאלית של המשעבד המצרי על דעתם ודיבורם, אך יהיו עדיין נטולי הדעת האלוקית? ע"ז באה תשובת הקב"ה: "בהוציאך" וגו'. המהלך יושלם "על ההר הזה".

 

 

 

* בחיריותו של עם ישראל מכל העמים היא בנקודה יסודית ומרכזית זו, שחירותנו אינה כמו זו של כל העמים, ואומרים אנו בתפילתנו "ורוממתנו מכל הלשונות", במה? ב"וקדשתנו במצוותיך" וב"וקרבתנו מלכנו לעבודתך". חירות בתפיסת היהדות אינה חופש במובן של הפקרות בעשיית כל דבר העולה על רוחו של האדם. דבר זה הוא ההיפך מן החירות, כי הוא שיעבוד לנטיות היצריות ולחלק הבהמי שבאדם, ותכלית עבודת האדם היהודי הוא "לשעבד תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו ית"ש".

 

 

 

שקר ושוא הן עלילות גויים או שונאי יהדות של מתפקרים מבפנים, שכאילו ב"אתה בחרתנו" יש משום אופי "גזעני"; ודאי הוא שהיהודי שמח ואף גאה בייחוד הזה שלו, אבל זוהי אופציה שפתוחה לכל יהודי באשר הוא, ויתירה מזו, שהיא פתוחה אף לגויים שמתעורר בהם זיק של קדושה והם מגלים רצון עז ואמיתי להתחבר לעם ישראל ושמירת התוה"ק. סמלי הדבר שבחג השבועות קוראים בפרשת יתרו את הקריאה המרטיטה על מתן תורה מפי ד', וגם קוראים במגילת רות, ששיאה בהתגיירותה של רות המואביה, אם מלכות בית דוד.

 

 

 

קשה למצוא בעולם דוגמה של הנצחת מאורע כביר ומכונן, כפי שזכר יציאת מצרים מונצח וצרוב בתודעת האומה הישראלית. מספר רב של זכירות כלול בסדר-היום היהודי, גם בתפילותיו וגם בברכותיו. העבדות מתוך שיעבוד לבשר-ודם, כולל עבד עברי שמוכר עצמו ליהודי, לא רק מאוסה מאז צאתנו ממצרים, אלא גם אסורה. עה"פ "אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" )שמות יד, יג(, כתב הרמב"ן ז"ל: "על דעת רבותינו הרי זו מצות לא תעשה לדורותם, ואם כן יאמר הכתוב וכו' ואל תשובו לעבודתכם במצרים וכו', ותהיה מצוה מפי משה לישראל וכו', וכן ולא ישיב את העם מצרימה וכו' וד' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, שהיא מצוה באמת, לא הבטחה".

 

 

 

ואולם, באותה מידה שהיהודי מצווה לתעב ולבחול בעבדות לבשר-ודם, הוא מקבל על עצמו עבדות גמורה, עבד להקב"ה, עבד לעבדי ד', וזו הגדולה במעלות ובמדריגות שהיהודי המחפש התעלות, שואף תמיד להגיע אליה. זוהי העבדות מתוך בחירה גמורה, זהו ה"ובחרת בחיים" שתוה"ק מצוה ליהודי. וכי מהו תוארו הגדול ביותר של אדון הנביאים, הרעיא מהימנא, משה רבינו ע"ה, שלפי עדות התורה לא קם כמוהו בישראל? "עבד ד'", כך הוא מתואר בפטירתו: "וימת שם משה עבד ד'" )דברים לד, ה(. וכן קורא עליו הקב"ה בתוכחתו לאהרן ולמרים: "לא כן עבדי משה" וגו', ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" )במדבר יב, ז-ח(.

 

 

 

* העבדות הזו שהיהודי משתעבד לעבודת בוראו, היא החירות האמיתית, שעליה אמרו חכמינו "אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". ונראה שזהו גם עומק הכוונה במה שאנו אומרים בתפילת ערבית: "ויוצא את עמו ישראל לחרות עולם".

 

 

 

ולכאורה הלא ניתן לשאול: איפה, בעצם, אותה "חרות עולם"? הכי לא ידענו גלויות אחרי יציאתנו מעבדות מצרים? האין אנו כיום הזה בגלות המרה והארוכה שנמשכת מאז חורבן בית שני? האם לא קמו עלינו מאז רודנים ומדכאים, רודפים, משעבדים ורוצחים? הכי לא באנו מאז באש ובמים ובכל הצורות הנוראות של דיכוי אכזרי, הרג ואבדן?

 

 

 

ברם, צריך להבין מה פירוש "חירות עולם", ואולי ע"פ מה שכבר הבאנו לעיל, שגלות מצרים שונה היתה מכל הגלויות שלאחריה, ושכמותה באמת לא ראינו מאז, שכן במצרים הדעת היתה בגלות, "הדיבור היה בגלות", כפי שכתוב בספה"ק, המחשבה של היהודי היתה משועבדת ומשותקת, ובצאתנו ממצרים - לא רק בגופנו שוחררנו, אלא גם מכל התלאה הרוחנית והנפשית הנוראה הזו, והוא "לחרות עולם", מפני שבכל הגלויות האחרות - הגוף היהודי גלה וגולה, במובן הפיסי היהודי שועבד, טולטל, דוכא ועונה, אבל הנשמה היהודית נשארה בת-חורין ולא שועבדה עוד יותר.

 

 

 

אין לך עם בעולם, שתוך כדי חיי נדודים בכל הצורות של גלות, הוא הוכיח חיוניות כה אדירה וכה עצומה, כפי שהוכיח זאת עם ישראל. את מיטב היצירה הגאונית הוא הצליח להגשים ולהוציא לפועל בתנאים האיומים ביותר. יהודים גלו, עונו ודוכאו פיסית, אבל רוחם נשאה אותם באותו זמן לגבהים בלתי-מצויים. רוב רובו של האוצר הרוחני הכביר של עם ישראל נוצר דוקא בתנאי הגלות. נפש היהודי נשארה כל הזמן באותה ההגדרה של "חרות עולם", ובדור האחרון נאמנה עדותם של שרידי מחנות ההשמדה בשואה האיומה, על הגילויים העצומים של נאמנות איתנה של יהודים לד' ולתורתו, גם ולמרות תנאי התופת ההם, כל זה משום שאנו מלווים באותה "חרות עולם", כנוסח שסידרו לנו חכז"ל בתפילתנו.

 

 

 

* בענין זה כתב כ"ק האדמו"ר מאוז'רוב זצוק"ל: "...ובדברינו האמורים שהגאולה היתה בעיקר גאולת הנפש, נשכיל דבר תמוה במה שאמרו )מגילה, יד.( בשלמא התם הללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה, אבל הכא אכתי עבדי אחשורוש אנן, והרי זוהי פליאה עצומה, מה לי אם אנו משועבדים אצל פרעה, או אצל אחשורוש, וא"כ כשם שהלל על גאולת מצרים נאמר גם בגלות - למרות שאנו עבדים לאומות - משום שיצאנו ממצרים כך היה צריך לומר הלל על ההצלה מאחשורוש, ולמה דחו את זה בטענה של 'אכתי עבדי אחשורוש'? אמנם, לפי האמור יובן היטב, שאם כי כלפי שיעבוד הגוף, הננו גם כיום משועבדים, הרי לגבי הנפש, אומרים אנו )בתפלת ערבית( 'ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם', משום שיציאת מצרים פירושה גאולה רוחנית נצחית" )"באר משה" פרשת בא, עמ' שלד(.

 

 

 

ומאלפת מאוד הערה נוספת של בעל "באר משה": "'בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז', ולמה יש כאן כפל ושינוי, 'ישראל - יעקב', וכן מ'מצרים' ו'מעם לועז'? ברם כאן נרמזו ב' הגאולות, כי ישראל הם אנשי המעלה כידוע, ולכן הם מכירים בערך היציאה מטומאת מצרים, היינו מהשיעבוד הרוחני, ברם 'בית יעקב', פחותי העם, שמחים על שיצאו 'מעם לועז', כלומר, עצם היציאה מעבדות לחרות, ולאו דוקא מ'מצרים' ושורש הטומאה וכח הרע, אלא שזכו לגאולה משיעבוד הגויים" )שם, עמ' שלה(.

 

 

 

אכן, רק בעלי הבנה מוגבלת מתפעלים רק מן המימד הפיסי שבכל מאורע, מבלי שיבינו את מהות ה"חרות עולם" בתפיסת היהדות, שמוסבת כולה על הענין הרוחני. כך, איפוא, גם ממהרים לקבוע "חגים", מהינים להכניס שינויים בסדרי תפילה בלי להבין את היסוד הפנימי שיש בכל דבר וענין. יהודים שנאמנים להלכה המסורה לנו ונשמעים לפוסקים האמתיים שבכל דור, זוכרים ומציינים מדי יום ביומו את הגאולה הרוחנית שעם ישראל השיג ביציאת מצרים, והם לא הפסיקו זאת אף פעם במהלך אלפי השנים מאז ועד עתה, שכן הקב"ה הוציאנו אז "לחרות עולם", והיא לא מושפעת ולא נפגמת משום אירוע גשמי, חיצוני או פנימי.

 

 

 

יהודים אלה אינם זקוקים והם דוחים באינסטינקט הבריא שלהם חגים מלאכותיים, מה גם שהם מודבקים למאורעות שהצללים בהם מרובים על האורות. להם מספיקים חגי ומועדי ישראל שנקבעו בתוה"ק, או ימים מיוחדים שנקבעו בתורה שבע"פ, וכך הם ואנו מתנהלים מחג הפסח שמציין את הסרת כבלי השיעבוד הרוחני, שיעבוד הדעת והדיבור, ועד לחג השבועות, חג מתן תורתנו הק', שבו לבשה אותה גאולה ממשות רוחנית של קבלת העבדות לד' ולתורתו.

 

 

 

עבדות רוחנית קדושה זו היא אותה "חרות עולם", שאינה נפגעת ואינה נפגמת ממאורעות חולפים של שיעבוד גופני, גם אם הוא ארוך ביותר. על כך אנו מודים בברכות התורה: "וחיי עולם נטע בתוכנו"; "חרות עולם" מושגת ומוחזקת ע"י אותם "חיי עולם", כפי שהם טמונים בתוה"ק ומוענקים ללומדיה, שומריה ומחזיקיה.