לימוד תורה מתוך יגיעה ועמל

דברי תורה שנאמרו בסיום מסכת עירובין בחבורת לומדי הש"ס עמוד היומי שע"י כולל "נר רפאל", לע"נ מרן האבי-עזרי זצוק"ל.

 

 

אנחנו נמצאים בימים שבין פסח לעצרת, שהם למעשה ימי הכנה למתן תורה, וזהו למעשה כל עניין ספירת העומר, כמבואר בחינוך מצוה ש"ו: "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד מתי יבוא העת הנכסף... כעבד ישאף צל". והטעם מובא בשורשי המצווה: "לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, שמפני התורה נבראו שמים וארץ ישראל".

 

מבואר כאן שכדי לזכות לכתרה של תורה, צריך הרבה הכנה והרבה שאיפות, 'כעבד ישאף צל', מתי יגיע היום הגדול והנכבד של מתן תורה.

 

בספר דברים מובא שמשה רבנו טוען לבני ישראל: "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי" וכו'. ראיתי בספר שיחות ממרן הגראמ"מ שך זצוק"ל ששואל שאלה עצומה. לכאורה, מה הטענה של משה רבנו להמחיש לעם ישראל את מסירות הנפש שלו בזה שלא אכל ושתה? והרי בפשוטו, הוא נהפך להיות כמו מלאך, שאינו זקוק לאכילה ושתייה. ומתרץ מרן זצוק"ל, שכאן רואים חידוש גדול, שמה שלא אכל ולא שתה לא היה מפני שלא הוצרך לזה, אלא מפני שציער עצמו ועינה את עצמו לצום ארבעים יום, רק שבעולם הזה א"א לחיות כך, כמבואר בגמרא נדרים ט"ו בנשבע שלא ישן שלושה ימים שמלקין אותו וישן מיד והיא שבועת שוא, וכתב הרמב"ם )הלכות שבועות א' ז'( הוא הדין בנשבע שלא יאכל כלום שבעת ימים שהיא שבועת שוא. אך למעלה בשמים ניתן למשה רבנו הכוח לצום ומשה רבנו מסר את עצמו בכוח אהבת תורה והרצון ללמוד ולנצל כל רגע, וע"י החום של אהבת תורה היה בכוחו לחיות ללא אכילה, וכעניין שהגמרא ביבמות ע"א ע"ב אומרת שהחולי זן את החולה.

 

יסוד וראיה לזה מביא מרן זצוק"ל מילקוט מלאכי על הפסוק "זכרו תורת משה", והלא תורת ד' היא, שנאמר "תורת ד' תמימה", אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו, והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה, שנאמר "ויהי שם עם ד' ארבעים יום", הוי אומר שזה היה בגדר של מסירות נפש.

 

וכך מובא בגמרא בסנהדרין כ' ע"א "שקר החן" זה דורו של משה ויהושע ו"הבל היופי" זה דורו של חזקיהו המלך, "יראת ד' היא תתהלל" זה דורו של ר' יהודה בר אילעאי. אמרו עליו שהיו שישה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה ע"כ.

 

גם על זה אומר מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל יסוד נפלא מאוד. אם כתוב "שקר החן והבל היופי", הוי אומר שיש כאן חן ויופי, אך ביחס לר' יהודה בר אילעאי נחשב לשקר והבל, והשאלה עצומה, היתכן? דור דעה, דורו של משה רבנו שקיבל את התורה מפי הגבורה יחשב לשקר כלפי דורו של ר' יהודה בר אילעאי? וגם דורו של חזקיהו המלך שנאמר שם שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא בקיאים בהלכות טומאה וטהרה יחשב להבל כלפי דורו של ר' יהודה בר אילעאי, עם כל ירידת הדורות שיש?

 

אומר מרן זצוק"ל יסוד גדול. המעלה העיקרית שהיתה בדורו של ר' יהודה בר אילעאי שיגעו בתורה יותר, שעם כל זה שלא היה להם מה לאכול, אין בגדים להתכסות, שישה תלמידים מתכסים בטלית אחת וכל אחד מבין שטלית שמיועדת לאחד אין ספק שא"א להתכסות בה כראוי, ועם כל זאת ישבו ולמדו תורה במסירות נפש - תורה כזו חשובה לפני הקב"ה יותר מתורה של דורו של משה רבנו ויהושע, שאכלו מן והענן כיבס להם את הבגדים ולא היה חסר להם כלום. וכאן מתבאר יסוד גדול. מצד אחד, אנו חיים במצב של ירידת הדורות וזה מתבטא ומורגש בכל שנה ושנה, ובנוסף הניסיונות הולכים וגוברים הן מצד המצב הרוחני והן מצד המצב הגשמי, וממילא נוצר מצב של קושי עצום להתייגע בתורה, אך דווקא תורה כזו הקב"ה אוהב יותר והיא חשובה לפניו יותר מהתורה של הדור הקודם והדורות שלפני כן. וזו למעשה גם התשובה לשאלה: אם הדורות הקודמים לא זכו לביאת המשיח - איך אנחנו נזכה?

 

בגמרא מנחות דף ז' מבואר יותר מזה. הגמרא מספרת על אבימי אשר מסכתא דמנחות איתעקר ליה, היינו נשתכחה ממנו המסכת, ואתא לקמיה דרב חסדא לאדכוריה גמריה. הוא בא לפני רב חסדא תלמידו, כדי שיזכיר לו את המסכת ששכח. שואלת הגמ' ולישלח ליה וליתי לגביה? מדוע לא שלח אבימי לקרוא לרב חסדא שיבוא אליו? ומתרצת: "סבר הכי מסתייעא מילתא טפי", ורש"י מפרש: "מסתייעא מילתא - משום יגעתי ומצאתי".

 

אומר ע"ז מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, שכאן רואים יסוד גדול, שהרי לא מדובר ביגיעה מציאותית שבאה בעל כורחו, אלא אבימי ברצונו מתייגע וטורח להגיע לבית תלמידו רב חסדא, אעפ"י שיכול היה למנוע את הטרחה שכוללת אי נעימות ללכת ללמוד אצל תלמידו, שהרי היה יכול לשלוח ולקרוא לו, וכל זה משום שסבר שככל שתהיה יגיעה ומסירות נפש ללמוד, כך הסייעתא דשמיא יותר גדולה.

 

בספר פניני רבנו האבי-עזרי מובא שרבנו זצוק"ל הורה שגם צורת הלימוד צריכה להיות באופן של עמל ויגיעה, והקפיד שאפילו ילדים קטנים המתחילים את לימוד הגמ' שגם הם ילמדו באופן של עמל ויגיעה ולא לעשות להם מיני אמצעים המונעים את העמל ויגיעה, כגון להדפיס גמרות עם אותיות גדולות ומנוקדות או שכל צורת הלימוד תהיה רק ע"י ציורים וטבלאות. וכשרצה עסקן להוציא לאור ספר כזה, מאוד לא היה ניחא ליה. וגם מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל אסר זאת, והביא ראיה ממסכת מגילה דף ג' שבשעה שתרגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ויצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתרי לבני אדם. ומסביר שם רבנו חננאל, שהתביעה היתה על שגילה הטעמים שהיו נעלמים. אך התוספות רי"ד כתב שכיוון שכתב תרגומא דקראי לא מסרי נפשייהו למילפינהו כדמעיקרא. היינו, כיוון שכתב את התרגום, שוב לא היה צורך בעמל ומסירות נפש כדי להבין. ומרן האבי-עזרי זצוק"ל נהנה מאוד מהראיה של מרן הגר"מ פיינשטין זצוק"ל.

 

בקונטרס שאל אביך ויגדך במאמר קנין התורה, שיצא לזכרו של מרן בעל האבי-עזרי זצוק"ל ביום השלושים, מובא בשמו שאמר: כולם בלי יוצא מן הכלל יכולים להיות גדולים בתורה. ושם ממשיך ואומר: זקנתי מכם ויודע אני שמעולם לא היה למדן שלא ידע את הש"ס. צריך ללמוד ולהספיק דפי גמ' רש"י ותוס', וגם אם יש קושיא לא להתעכב אלא לרשום ולזכור, גם אם יש דבר שלא מבינים אותו, כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וצריך שתהיה לזה שאיפה גדולה, עוד מסכתא ועוד מסכתא, והעיקר לחזור שוב ושוב פעם וחמש פעמים. "יש זמן לכל". רבנו מבטיח, יש זמן לכל, רק צריך לדעת למצוא את הזמן הזה אך בטוח שיש זמן לכל.

 

בשבתות אלו נוהגים בעם ישראל לקרוא בפרקי אבות. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ושואל רש"י למה נאמר "ומסרה ליהושע", ולא לאלעזר ולפנחס, שהרי בגמ' בעירובין נ"ד ע"ב מבואר הסדר, שמשה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו פרקו... נכנסו בניו ]אלעזר ואיתמר[ ושנה להם... נכנסו זקנים ושנה להם... ויש לתמוה יהושע היכן היה? מתרץ הרב זצוק"ל ואולי היה עם הזקנים. עכ"פ קשה למה נאמר "ומסרה ליהושע"? מתרץ רש"י שלא רצה למוסרה אלא למי שהיה ממית עצמו מנעוריו באוהלי החכמה וקנה שם טוב בעולם, וזהו יהושע, שנא' ]שמות ל"ג-י"א[ "יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" ע"כ. ומבואר כאן שעיקר מסירות הנפש נחשבת ל"נער לא ימיש מתוך האוהל", ולכן דילג על כולם ואמר "ומסרה ליהושע". ולכן גם זכה יהושע להיות המנהיג של עם ישראל אחרי משה רבנו.

 

בס"ד זיכה אותנו הקב"ה להקים חבורת לומדי הש"ס עמוד היומי לע"נ הטהורה של מרן האבי-עזרי זצוק"ל. הרעיון עלה במחשבה בשעת הלווייתו, שבמשך שנים רבות עמד על חשיבות ידיעת הש"ס. במכתב שהוציא בשנת תשל"ה התריע על זה חזק, שלא זו הדרך לעליה בלימוד, כשיוצאים בסוף הזמן עם עשרים דף. ומאז ומתמיד לא למדו כך, וזו דעתנו שעל כל אחד ואחד ללמוד לכל הפחות דף גמרא ליום.

 

ולכן יזמנו את הרעיון בהתייעצות עם גדולי התורה, לאברכים בני עליה מגידי שיעורים וראשי כוללים ששקועים בשלושה סדרים בלימודם, שבנוסף לכל יוכלו גם להספיק את לימוד הש"ס. ולכן קבענו מסגרת של עמוד ליום ובימי שישי שבת חזרות, כפי שהמליץ הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ שליט"א, וכך התבטא פוסק הדור מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שהרי זה ממש היה כל חפצו ורצונו של מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל. וכך התחלנו מיום השלושים לפטירתו של מרן זצוק"ל מסכת ברכות וזכינו לסיים מסכתות ברכות שבת ועירובין וכבר התחלנו מסכת פסחים. במסגרת כיום מאה עשרים אברכים, ויש אפשרות לקליטת אברכים נוספים. מקבלים ש"ס קטן 'ובלכתך בדרך' ללימוד בדרך.

 

חשוב מאוד שצעירי הצאן יראו וישאפו לזה כבר מגיל צעיר, וזה למעשה גם השילוב שלנו בכנס הזה עם אירגון "מאן דירית" של הרה"ג אליעזר יוטקובסקי שליט"א, שעשה ועושה דבר גדול מאוד כבר מגיל צעיר להחדיר את ההספק ללימוד הש"ס עם מבחנים.

 

ידוע שבזמן מרן החפץ חיים זצוק"ל בא בחור בברית שידוכין וזכה לסיים לפני כן את כל הש"ס והיה בגיל חמש עשרה, וכששמעו אח"כ המחותנים את גילו שהוא בן חמש עשרה ולא בן ארבע עשרה, כפי שחשבו בתחילה, ביטלו את השידוך, בטענה שלסיים ש"ס בגיל חמש עשרה זה כבר לא חידוש.

 

ואסיים בברכה שמובאת על הפסוק בפרשת שמיני: "ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם", אומר רש"י: "ויהי נועם ד' אלוקינו"... שיהי רצון שתשרה השכינה במעשי ידיכם, אמן!