ממלכת כהנים וגוי קדש

חג השבועות נקרא בחז"ל בשם "עצרת", והנה בתורה מצינו "עצרת" רק על שביעי של פסח ושמיני של חג, דהיינו יום הנועל וחותם את החג, וחזינן מזה דקים להו לחז"ל שבעומק גם חג השבועות הוא השלמה וסיום של חג הפסח, אשר על כן ראוי לקרותו עצרת בתושבע"פ. )ועיין רמב"ן )ויקרא כג,לו( שביאר דבר זה על פי תורת הסוד.(

 

ונראה בביאור הדבר, דהנה חג הפסח יש לו משמעות כפולה, שני חלקים מקבילים של טובת ד' עמנו. וכפי שמצינו בהגדה של פסח )ומקורו בגמרא פסחים קטז.( שסיפור יציאת מצרים כולל שני עניינים אלו, האחד הוא חסדי ד' עמנו בטובה הגשמית והארצית, "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו". והשני הוא הטובה הרוחנית והשמיימית "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".

 

ובשני העניינים הללו חג השבועות הוא הסיום והשלימות של חג הפסח, כאשר יבואר להלן.

 

בחלק של הגאולה הארצית, הרי פסח הוא החג על יציאתינו ממצרים מבית עבדים, ובהמשך לזה חג השבועות הוא חג הקציר, שמשמעותו היא חג ושמחה ותודה לד' על מתנת ארץ ישראל.

 

חג השבועות נקרא בתורה גם "יום הביכורים", על שם הקרבת מנחה חדשה מביכורי קציר חיטים, וכמו כן רק מחג השבועות ואילך ניתן להביא ביכורים. ומהות הבאת הביכורים מבואר בכתוב - ויתן לנו את הארץ הזאת וגו' ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי )דברים כו,ט(. הרי שביכורים עניינם הודאה על נתינת הארץ הטובה, שמביא לד' מביכורי תנובתה. ומשום כך רק מי שיש לו קרקע מביא וקורא. )ומהאי טעמא, יתבאר לן, מה שביכורים באים מכל שבעת המינים. אף שתרומות ומעשרות חובתם מן התורה, רק בדגן תירוש ויצהר. כי מאחר שהבאת הביכורים באה כדי להודות לד' על הארץ, מצותה להביא מכל שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. ולפי זה מבואר עוד הרבה פרטים במצוות ביכורים, ואכמ"ל.( וממילא מובן שזה הוא גם תוכן עניינו של חג השבועות - יום הביכורים, שמחה והודאה לפני ד' על הארץ הטובה אשר הנחיל לנו )ונתבאר בארוכה במקו"א.(.

 

ובזה נמצא שחג השבועות הוא השלמה והמשך של חג הפסח, שהרי בפסח אנו שמחים על היציאה ממצרים, ובשבועות אנו עושים חג לד' על נתינת ארץ ישראל. והרי ביאתנו לארץ ישראל היא החלק המשלים של יציאת מצרים, כי אין משמעות ליציאת מצרים מבלי לבוא אל הארץ. ואכן מיד עם ראשית חזיון הגאולה, כאשר נתגלה ד' אל משה בסנה נאמר לו - "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי". )שמות ג-ח(

 

וכן מצינו בריש פרשת וארא ארבע לשונות של גאולה "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי", ומיד אחר כך ממשיך הלשון החמישי "והבאתי" אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לאברהם וגו'. כי היציאה ממצרים והביאה לארץ הם שני הצדדים של אותה גאולה. וכלשון התורה בפרשת בהר - אני ד' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען וגו' )ויקרא כה,לח(.

 

וכך הוא במזמור שבהלל "בצאת ישראל ממצרים", שם משורר על ניסי יציאת מצרים, וכולל בנשימה אחת "הים ראה וינוס - הירדן יסוב לאחור". למרות שהמרחק בין שני המאורעות היה ארבעים שנה, הרי הם שני חלקים של אותה גאולה. )ויש לציין שגם ביציאת מצרים וגם בעת הכניסה לארץ, היה הנס באותה סוג התרחשות שעברו במים בחרבה, וכן היו שניהם בחודש ניסן.(

 

והנה בשני המאורעות, הן בליל פסח בשמחת היציאה ממצרים, והן בהבאת ביכורים שהוא שמחת הכניסה לארץ, יש מצוות "הגדה" לספר ביציאת מצרים. ותיקנו חז"ל בסיפור יציאת מצרים של ליל פסח לדרוש את פרשת "ארמי אובד אבי" שהיא פרשת מקרא ביכורים, אלא שבפסח מספרים רק עד היציאה, "ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה וגו'". ואילו בהבאת ביכורים ממשיכים את הסיפור עד סופו "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".

 

*

 

וכמו כן בחלק הרוחני של הגאולה שהוא "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" גם בזה חג השבועות הוא שלימותה של יציאת מצרים. כי בחג השבועות ניתנה תורה לישראל אשר זו היתה תכליתה ושלימותה של קרבנו לעבודתו.

 

המאורע של "קרבנו המקום לעבודתו" אירע בפסח, והוא היה ההתחלה, דהיינו שבעת יציאת מצרים קיבלו ישראל עליהם את מלכות ד', ודבר זה התבטא בהקרבת קרבן פסח, שבזה הראו קבלת מלכותו עליהם, וכדאיתא בחז"ל בפרשת קרבן פסח - משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצוה )רש"י ומכילתא שמות יב-כא(. שעל ידי קרבן זה הכריזו ישראל שד' הוא מלכם והם עמו ועבדיו. ובזכות דם הפסח, נגאלו ישראל ממצרים, והיינו משום שהוכיחו בזה קבלת מלכותו.

 

בחג השבועות נשלם החלק השני של קבלה זו, בקבלת התורה, כאשר ישראל הוסיפו וקיבלו על עצמם גם את כלל התורה והמצוות.

 

חלוקה זו של שני השלבים מפורשת בחז"ל - אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן. כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי. )מכילתא שמות פרשת בחודש השלישי על פסוק לא יהיה לך(.

 

בדברי המכילתא מבואר שכבר במצרים בטרם קבלת התורה היתה "קבלת מלכותו", והיינו כאמור על ידי קרבן הפסח, שהוא היה ביטוי לכך שקיבלו על עצמם לכבד את מלכותו בקרבנות ובשאר חלקי העבודה. במתן תורה בהר סיני ניתוסף השלב של קבלת גזירותיו, לא רק לכבדו ולעבדו, אלא גם לקיים כל המצוות ופרטיהם לשמוע בקולו וללכת בדרכיו.

 

בעניין זה נחשב גם כן איפוא חג השבועות "עצרת" של פסח, בפסח היתה ההתחלה ב"קבלת מלכותו", ובשבועות נשלם הדבר ב"קבלת גזירותיו".

 

)והנה בעניין קבלת מלכותו מצינו שאחר פרק זמן קצר של שבוע ימים, כבר זכו והגיעו לדרגה של קבלה מרצון בעת קריעת ים סוף כנוסח התפילה "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".

 

כלומר במצרים היתה קבלת המלכות בבחינת כפיה, כיון שמי שלא קיבל עליו את מלכות ד' ולא הקריב קרבן פסח, לא פסח ד' עליו ולא היה נגאל, וכפי שאומרים לבן הרשע אילו היה שם לא היה נגאל. אולם בעת קריעת ים סוף מעצמם אמרו שירה והכריזו זה ק-לי ואנוהו, ובזה היה "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".

 

ואילו בחלק של קבלת גזירותיו - קבלת התורה, שמצינו גם כן בחז"ל )שבת פח.( שהיה בבחינת כפיה, אולם הקבלה ברצון באה רק אחר כאלף שנה בעת נס פורים )שם(. ואכמ"ל.(

 

*

 

וגם במצוות הספירה אנו מוצאים לפרשו בשני המהלכים האמורים. מצד העניין של חג הקציר וארץ ישראל, הרי הספירה היא על הקציר כפשטות הכתוב שסופרים את ימי הקציר מאז קרבן העומר ראשית קצירכם, "מיום הביאכם את עומר התנופה", עד חג השבועות, שהוא החג על כל שבועות הקציר שנתן לנו ד', שאז מביאים מנחה חדשה ביכורים לד' ומודים לו על הארץ הטובה אשר נתן לנו.

 

וכמו כן במקביל לזה במעלה הרוחנית של הקירבה לד' ועבודתו יתברך, מהוה ספירת העומר ספירה של ימי הזדככות והכנה למתן תורה, כדנתבאר בר"ן )על הרי"ף סוף פסחים( בשם המדרש - ובאגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלוקים על ההר הזה אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמישים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר. וביאר שם הר"ן - כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאים קרבן ולא עומר אלא מחשבין חמישים יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן, וזה ודאי דרך מדרש הוא, דעיקרא דמילתא זכר למקדש וכו'.

 

והביאור בזה הוא שימים אלו שבין פסח לעצרת היו תחילת קירבתם והליכתם עם הקב"ה, ועיכב הקב"ה את מתן תורה חמישים יום אחר יציאת מצרים, בכדי שיהיו ראויים לכך, וכל אותם הימים היו מזדככים ומתעלים על ידי שהיו שרויים בקירבת ד', ובכל יום ויום נתרחקנו מטומאת מצרים והתקרבנו אל הקדושה, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. והוא העניין המבואר בספה"ק בשם האריז"ל שעל ידי ספירת העומר אנו זוכים להיטהר מטומאותינו ומזוהמתינו ולהתקדש בקדושה העליונה.

 

ובזה מיושב מה שתמה "החינוך" )מצוה שו( , שמאחר שהספירה היא בכדי לבוא לחג השבועות, הרי היה לנו לספור הימים שיש לנו עד זמן מתן תורה, ולהזכיר בכל יום כמה ימים נשארו לנו עד חג השבועות. אכן לפי המבואר כאן אתי שפיר, שהרי ההכנה למתן תורה היה על ידי תוספת הקדושה ומעלות הטהרה שנטהרנו בכל יום ויום מטומאת מצרים, ובזה דומה מניין הימים לספירת הימים לפי דרך הפשט, שחג השבועות בא על ימי הקציר ואנו סופרים עוד יום של קציר ועוד יום של קציר, עד שמצטבר לנו שבעה שבועות קציר, ועושים ביום החמישים חג הקציר. וכך גם מצד חלק הרוחני אנו סופרים לציין שנצבר לזכותינו עוד יום של קדושה ועוד יום של קדושה, ועל ידי כך אנו זוכים לבוא ביום החמישים למתן תורה. מאז ההתחלה של "קבלת מלכותו" מוסיפים קדושה על קדושה חמישים יום, עד שמגיעים למתן תורה "קבלת גזירותיו".

 

*

 

שני חלקים אלו של "קבלת מלכותו", ו"קבלת גזירותיו". הם בעצם כללות תפקידו של עם ישראל, שני הדברים המרכזיים של התורה. והוא מה שאמר הקב"ה למשה לומר לישראל לפני מתן תורה, "ואתם תהיו לי 'ממלכת כהנים', ו'גוי קדוש'."

 

"ממלכת כהנים" היינו מלכות של כהני ד', כלומר משרתיו שתפקידם לעסוק בכבוד ד', להתבונן בגדולתו וברוממותו, לפרסם שמו, להחדיר בעצמינו רגשות אהבה ורגשות יראה, ולהשתחוות לפניו. ומזה נובעים חלק ניכר ממצוות התורה כגון עבודת המקדש והקרבנות, שבתות ומועדים, תפילות והלל, ברכות והודאות, וכו', כל המצוות שעניינם כבודו של מקום ועבודתו חובתם היא מצד החלק של "ממלכת כהנים".

 

והחלק השני הוא "גוי קדוש", כלומר הנהגת קודש, דהיינו כל מצוות התורה, סור מרע ועשה טוב, משפט ויושר, צדקה וחסד בין אדם לחבירו, איסורי עריות ומאכלות אסורות. וכו'. וכדכתיב - ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלוקיכם )במדבר טו,מ(.

 

*

 

והנה אמרו "ותלמוד תורה כנגד כולם" )פאה פרק א' משנה א'(, כלומר שלימוד התורה יש בה מעלה נשגבה ונפלאה יתר על כל המצוות. ומצינו שביחס לשני הבחינות הנ"ל של תפקיד עם ישראל, נחשב לימוד התורה כמצווה יותר יקרה ונעלית. הן ביחס לחלק העבודה של "ממלכת כהנים", והן ביחס לחלק המצוות של "גוי קדוש"

 

דאיתא בגמרא על מעלת התלמיד חכם - "יקרה היא מפנינים" )משלי ג( - "מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים" )הוריות יג.(. דברי התורה יקרים יותר מן העבודה של כהן גדול, שנכנס לפני ולפנים. והיינו שהתורה היא יותר יקרה מהחלק של "ממלכת כהנים", שכן עבודת כהן גדול לפני ולפנים היא שיא הרוממות של עבודת ד', ובכל זאת לימוד התורה הוא יותר יקר מזה - יקרה היא מפנינים.

 

וגם בחלק המצוות של "גוי קדוש". איתא בחז"ל - "וכל חפצים לא ישוו בה" )משלי ח( - "אפילו חפצי שמים" )מ"ק ט:(. "כל המצוות כולם אינם שווים לדבר אחד מן התורה" )ילקוט משלי תתקלד(. וחזינן מזה רום מעלת חשיבות לימוד התורה, ויקרת רוממות וקדושת התלמיד חכם.