שמחתה של תורה - המתנגדים

שמחה מיוחדת במינה אופפת את נשמת היהודי בחג השבועות. אם בכל יום ויום אנו מודים ומהללים לבורא העולם, שנתן לנו תורת אמת וחי עולם נטע בתוכנו, ביום מתן תורתנו = על אחת כמה וכמה.

 

בכל הדורות הכיר היהודי במעלת התורה המרוממת את נפשו ומצרפת את רוחו, כאשר הביט בדמותו של שכנו הנכרי, הגס והמגושם, שלא זכה להימנות על עם מקבלי התורה, אך בדורות האחרונים, לדאבון לב, ניתן להבחין בהבדל התהומי הזה גם בין יהודים לבין עצמם. רבים מאחינו התועים לא זכו לאור התורה ומתקיים בהם "כשהם יורדים, יורדים עד לתהום", וכאשר אנו רואים, לעומת זאת, את לגיונות בני החיל הגדלים בהיכלי התורה, ממלאת את הלב תחושת הודאה עילאית על שזכינו לכך, וכאב עמוק על כל מי שטרם זכה לטעום מצוף התורה הקדושה.

 

 

ואכן, כמדי שנה בשנה יתייצב בית ישראל בחג השבועות הבעל"ט ויציין את יום מתן תורתנו מתוך שמחת הגוף והנפש, בתחושה עמוקה של הודאה לבורא עולם, שהבדילנו מן התועים ונתן לנו את תורתו.

 

מאז ניתנה תורה בסיני, לא פסק עם ישראל מלחוג יום טוב זה, כמו שאר הרגלים והמועדים, אף במצבים הקשים ביותר. גם כאשר קמו עליו לכלותו, במסעי הצלב ובמרתפי האינקוויזיציה, בימים של פוגרומים רצחניים ומול הכבשנים במחנות ההשמדה, מצא כל יהודי רגע נוחם בתורתו ובאמונתו, ונאחז בהבטחה האלוקית של "כי לא תישכח מפי זרעו".

 

 

 

@9 בטרם פשטה החילוניות הכפרנית והנהנתנית בעם ישראל, ידעו גם אלה שלא זכו לעמל התלמוד, כי עליהם להביט בהערצה ואף בקנאה כלפי כל מי שזכה להקדיש חייו לתורה. אך בתקופה האחרונה, כידוע, פושטת מגמה עכורה של זלזול ובוז כלפי עמלי התורה.

 

 

 

הדבר מתבטא בטענות העויינות הנשמעות כלפי נגד אברכים המקדישים חייהם לתורה, בטענה כי בחרו ב"עוני מרצון" ולפיכך יש לעשות הכל כדי להוציאם ל"מעגל העבודה. ההסתה נגד התורה בסגנון זה החריפה בשנים האחרונות, בנסיון להצדיק את הפגיעות האכזריות במשפחות ברוכות ילדים של אברכי הכוללים.

 

 

 

בכל הדורות קמים על התורה, ואם בעבר נעשה הדבר בחוזק יד, הרי שבדורות האחרונים נוקטים שונאי התורה ועוייני לומדיה בדרכים אחרות. ואכן, מאז קמו תנועות ההשכלה והסוציאליזם, פשטו בעולם שאיפות של תכלית חומרנית, וכל אלה אשר הפכו את מעשה ידיהם לאלוהיהם, לא יכלו לסבול את התופעה של שבט לומדי התורה, המקדישים חייהם לד' אמות של הלכה.

 

 

 

כך החל להישמע מזה כמה שנים מסע ההסתה, שמגייס "מלומדים" שונים לפרסם מחקרים ומאמרים לפיהם "בעיית העוני בישראל קשורה לאופי ההשכלה". המסר העקבי המטופטף בשיטתיות בשנים האחרונות, נועד להחדיר אוירה ציבורית מתנכרת, להפיץ נימות עויינות, לפיהן עולם התורה המתפתח בלעה"ר והגידול במספרם של בני ישיבות ואברכי כוללים כ"י, גורם "נזק לכלכלת המדינה", ולפיכך יש לעשות הכל כדי לפגוע במשפחות האברכים, למעט את הלומדים ולכפות עליהם לעזוב את תלמודם לאחר כמה שנים = כפי שנעשה ע"י גזירות האוצר בשנים האחרונות. במקביל מוגשות עתירות משפטיות ומופצים פרסומים שונים ומשונים, המבקשים להחדיר לימודי השכלה כללית בקרב לומדי התורה, מתוך כוונה להופכם ל"אנשים מן הישוב" ולהכשירם להיות "גורמים פרודוקטיביים".

 

 

 

מעניין לציין, כי ההסטוריה חוזרת על עצמה בדיוק נמרץ. כאשר תנועת ההשכלה נעצה טלפיה ברחוב היהודי לפני כמאה שנה, נעשה הדבר גם כן במסווה של "צורך כלכלי". ראשי המשכילים ניסו לשכנע יהודים תמימים, כי אם רוצים הם שילדיהם יזכו ל"פרנסה בכבוד", עליהם לזכותם ב"אור ההשכלה".

 

 

 

בעבר כבר צוטטו כאן דברי רבינו בעל "נפש החיים" על הנסיונות להסית לומדים לעזוב תלמודם מ"שיקול כלכלי", בשל אותה טענה מוכרת מזה כמאתיים שנה, כי ההתמסרות לתורה מתוך ביטחון ביוצר-כל, הינה כביכול "בלתי הגיונית" ו"בלתי ריאלית" = עפרא לפומייהו.

 

 

 

רבנו חיים מוולוז'ין זצוק"ל, ב"רוח חיים" על פרקי אבות )פרק ו', משנה ב'(, מבאר את דברי רבי יהושע בן לוי: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", שביאור הדברים ע"פ מה שאמרו חז"ל במסכת שבת, שהר סיני נקרא "הר חורב", כי ממנו ירדה חורבה לעכו"ם בזמן מתן תורה, שלא רצו לקבלה. ומבאר בעל "נפש החיים" כי מכאן תשובה לטענות הנשמעות בדורות האחרונים כי יש לפרוש מן התורה בשל טענות טירדת הפרנסה. "אבל באמת הלא זה היה גם טענות עובדי גלולים בעת מתן תורה, שלא קיבלו את התורה יען כי היתה מתנגדת לפרנסתם איסור הרציחה וכדו', כמ"ש במדרשים. וא"כ כשישראל ענו ואמרו פה אחד 'נעשה ונשמע', הלא קיבלו אף אם תזיק להם לפרנסה = וא"כ איך יעזבו המצוה היותר גדולה נגד כולם, בשביל הפרנסה". לכן נאמר במשנה זו "הר חורב", לרמז כי את עלבונה של תורה מפני טענות הפרנסה תובע "הר חורב", ממנו ירד חורבן לנכרים, שסירבו לקבלה משום שהתורה עמדה בסתירה לפרנסתם!

 

 

 

@9 האמת היא, כי שורש כל ההתנכלויות הללו הוא באי הכרת עולמם הפנימי של עמלי התורה. מי שמתבונן מבחוץ, סבור באמת כי מדובר באנשים הסובלים ומתענים לשם- שמים, עוסקים "באופן כפייתי" בלימוד "נושאים לא אקטואלים" וכו' וכו', ולפיכך אך חסד יעשה עמהם מי שיגאלם מהעינוי הממושך הזה...

 

 

 

לא יודעים הם, על עוצם התענוג והעריבות שבלימוד סוגיא בעיון. לא יודעים המה, כי מעולם לא טעמו זאת, ולפיכך אינם מסוגלים להבין בשום פנים ואופן את צורת החיים הזו, שנראית בעיניהם כדבר המדכא ביותר בעולם, בעוד הלומדים עצמם חשים בכל רגע כי הם חיים בגן עדן עלי אדמות. ועל הפער התהומי הזה, קשה ובלתי אפשרי לגשר.

 

 

 

השבוע מלאו שלושים לפטירתו של הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל, שכל חייו החדיר בתלמידיו ושומעי לקחו ענין זה של שירת התורה וה"גישמאק" בלימוד.

 

 

 

בספר "זהב משבא" הובא בשמו לבאר את דברי רש"י בשם המכילתא על קבלת התורה: "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל ההתחלות קשות". לכאורה אם בא רש"י לומר, שלא יקשה עליהם, היה לו לומר "יקל עליכם מכאן ואילך". אלא, ביאר ראש ישיבת באר יעקב, מבואר כאן שהעריבות של לימוד התורה, היא היא העושה את לימוד התורה לדבר קל שאינו מכביד ואינו קשה.כי ברגע שתחושו שיערב לכם, ממילא לא יהיה זה קשה כי אם ערב וקל.

 

 

 

בענין זה הביא מה שאמרו בספרי קרח )פיסקא מ"ו( "חביבה תורה, כששאל דוד מלך ישראל לא שאל אלא תורה שנאמר טוב ומטיב אתה למדני חקיך, טובך עודף עלי ועל כל באי העולם, יעדיף טובך עלי ולמדני חקיך וכו' ואומר זמירות היו לי חקיך". הרי שמפרש הספרי, שכל מה ששאל דוד המלך תורה, משום החביבות של תורה וטוב ד' שעלינו, ולא משום מעלה אחרת, ומזה מוכיחים חז"ל ש"חביבה תורה". כמה גדולה חביבות התורה שאפילו דוד מלך ישראל, שלא נמנע ממנו דבר מכל עינוגי העולם, לא ביקש אלא חביבות התורה.

 

 

 

משום כך גם אמרו גם שם בספרי, "שומע אני בשלוה, תלמוד לומר בבית מגורי, במערות ובמצודות בברחו מפני שאול במערה, וכן הוא אומר נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי". הנה כי כן, כה גדולה היא עריבות וחביבות של תורה, שגם בשעת סכנת נפשו ובברחו במערות ובמצודות, כשאמור להיות טרוד בחיפוש דרכי הצלה, באותה עת דוד המלך מנעים זמירות בלימוד התורה. כי זה כוחה של תורה וחביבותה לשמח את הלב בזמירות התורה, בכל מצב שהוא. ועל כך אמר דוד "לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעוניי", גם במצב של אבדון מעוני, התורה היא לו לשעשועים.

 

 

 

ידועים דברי ה"אגלי טל" בהקדמתו, שעיקר מצות תלמוד תורה הוא להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה נעשה דבוק לתורה. ראש ישיבת באר יעקב זצוק"ל ציין באותה שיחה, שכבר קדמו רבנו אברהם מן ההר בחידושיו לנדרים דף מ"ח, שבתלמוד תורה לא שייך הכלל של "מצוות לאו ליהנות ניתנו", כי אדרבה = עיקר מצות ת"ת להתענג על מה שמשיג ומבין בשכל התורה.

 

 

 

וסיים שם, שזו גם תכלית הציפיה לגאולה השלימה לעתיד לבוא = "וכמבואר דבר זה ברש"י בריש שיר השירים על הפסוק 'ישקני מנשיקות פיהו', ז"ל, 'ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה, ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו', ע"כ. ומבואר ברש"י שמשום ערבות התורה הוא שאנו מחלים פניו להופיע עלינו כפי המובטח לנו, שאותם דודים דמתן תורה פנים אל פנים עודם ערבים עלינו. ובודאי שלעתיד לבוא תגדל לאין שיעור העריבות שבגילוי טעמי תורה מפי הקב"ה, ומשום הערבות הזו אנו מבקשים הופעת ד' עלינו".

 

 

 

"ותמוה, וכי כל יעודנו הוא משום ערבות, וכי זהו כל תכלית בקשת הגאולה ואור פני ד', אתמהה. אמנם כן, הא כבר כתב במסילת ישרים דהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, הנה כי כן כל תכלית הבריאה כולה היא משום עונג והנאה, אלא שיש עונג שהוא כולו דמיון ואין בו כלום ורק נדמה לעונג, אבל להתענג על ד' שזהו התענוג הגדול מכל העינוגים, זהו מטרת יעודנו לעתידנו וזהו תכלית כל הבריאה כולה. ואשר על כן גם מה שאנו מחלים ומבקשים להופעת אור ד' עלינו, לגלות לנו סוד טעמי תורה ומסתר צפונותיה, הוא נמי משום עריבות של תורה, שהעונג על ד' שהוא תכלית הבריאה יהיה על ידי השגת התורה כמוש"כ הגר"א, והובאו דבריו בסידורו בסוף ההלל, שהגילה בו ית' תהיה כאשר נזכה להתעדן מזיו שכינתו תמיד בלי הפסק, והשמחה תהיה ע"י התחדשות חידושי תורה והתגלות עמקי סודותיה עד אין קץ וכו', אבל ענין תענוג של עולם הבא יהיה נוסף בכל עת השגתו ית' ועומק תורתו לבלי קץ וכו' עיי"ש. ומבואר באר היטב שהעונג האמיתי הגדול המיוחל לעתיד לבוא, הוא ע"י השגת סודות התורה עד אין קץ".