תיקון המידות ועמלות בתורה

הימים שבהם אנו כעת נמצאים הם ימים שבין "פסח לעצרת", ומצינו שבימים אלו יש לאדם יותר להכין עצמו ולהתבונן בשני דברים יסודיים ומרכזיים בבנין שלמותו, והם בתיקון המידות ובחיזוק עמל התורה, ולמדים אנו זאת, אחד מתורה שבכתב, ואחד מתורה שבע"פ.

 

מתורה שבכתב למדים מפר' אמור )ויקרא כ"ג ט"ו( "וספרתם לכם ממחרת השבת וכו'", וכתב בספר החינוך מצוה ש"ו, "משרשי המצוה שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה וכו', כדי שיקבלו את תורה ויקימוה, והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים וכו', וענין גדול הוא להם יותר מן החרות - מעבדות וכו', ובעבורן נגאלו", וכפי שנביא להלן שקבלת התורה ולימודה היא רק ע"י עמל התורה ובזה עלינו להתחזק.

 

ומתורה שבע"פ למדים אנו, מדברי חז"ל במס' יבמות )ס"ב ע"ב(: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר"ע, וכולן מתו בפרק אחד, שלא נהגו כבוד זה לזה, תנא כולם מתו בין פסח לעצרת".

 

הרי שבימים אלו עלינו להתחזק בתיקון המידות.

 

את חשיבותם הגדולה של שני הדברים הללו, למדים אנו מבריתא אחת במס' פסחים )כ"ב ע"ב(: "תניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע ל 'את ד' אלוקיך תירא' פירש. א"ל תלמידיו, רבי, כל אתין שדרשת מה תהא עליהן, א"ל כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא ר"ע ודרש 'את ד' אלוקיך תירא' לרבות ת"ח". ולהלן נבאר איך למדים מבריתא זו.

 

@9

 

דבר פשוט וברור הוא, שענין לימוד התורה, כוונתה ומשמעותה הוא ע"י עמלות בלימודה, ורק כך היא חוקה של תורה, וכפי שהגדירה מרן החזו"א זצוק"ל בקוב"א )א' ב'( "כל סגולות לימוד התורה נאמר על עמלה".

 

ואין העמל רק יתרון ומעלה בלימודה, אלא היא עצם לימוד התורה, והוא ראש וראשון לכל קיום ועשיית המצוות, וכפי שמבואר בדברי חז"ל בביאורי הפסוקים )ויקרא כ"ו ג( "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם", "ואם לא תשמעו לי וכו'" ומביא שם רש"י דברי חז"ל, "להיות עמלים בתורה, וכו' אז יגיע לשבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית האחרונה, שכופר בעיקר".

 

מרן הח"ח מפרש בביאורו לסידור התפלה, שחז"ל תיקנו בלשון התפילה, "לעסוק" בדברי תורה. שלא יהיה כלימוד גרידא, אלא "כעסק". כי מי שיש לו עסק, יעסוק בו בכל המרץ, ולא ינוח ולא ישקוט, ויניח כל מעייניו בעסק, כך צריכה להיות ההתיחסות לעסק התורה.

 

ובאמת כבר כתב כן הט"ז באו"ח )מ"ז א'(, "שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" וכו', שתהיו עמלים בתורה, כי הברכה היא "לעסוק בדברי תורה", דרך טורח ויגיעה דוקא, וגם השכר הכתוב בתורה על לימוד התורה. הוא על עמלה.

 

ולכן כתב הרמח"ל בספרו דרך עץ חיים )בסופו(, "כי אין תרופה למכתנו כי אם "בעסק" התורה, כי אין לך דבר המחליש כח הסיטרא אחרא כי אם "עסק התורה" כפי שמביא שם, שבגזירות ת"ח השביע החסיד המקובל הגדול רבי שמשון אסטריפאליר למעלה ושאל, "על מה ולמה את מקטרגת על עמנו בנ"י יותר מכל האומות", והשיבה לו, יתבטלו מכם שלשה דברים אלו ואחזור מקטרוגי ואלו הן, שבת, ומילה ותורה".

 

ונביא בזה עד כמה חשיבות עמל התורה, דבספר דעת שרגא, לדודי הגה"צ רבי צ.ש. גרוסברד זצ"ל )ח"ה ס"ט(: מביא דעסקן תורני רצה להדפיס אמצעי המחשה להקל לימוד סוגיות מסובכות ע"י ציורים וטבלאות וביקש מדודי הסכמה. התיעץ דודי עם מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, ומאוד לא היה נח לו בכך, ובקשו שבהזדמנות יעביר ההכרעה אל מרן הגר"מ פיינשטין זצוק"ל. ואכן פסק לו שאין לעשות זאת, ותמך פסקו מדברי הגמ' )מגילה ג' ע"א(, דבשעה שסיים יונתן בן עוזיאל את תירגומו לנביאים, נזדעזעה א"י 004 פרסה על 004 פרסה. יצתה ב"ק ואמרה 'מי הוא שגילה סתריי לבני', ומפרש שם התורי"ד, שכיון שכתב תרגומא דקאי, לא מסרי נפשייהו למילפינהו כדמעיקרא. רואים מכך, אמר מרן זצוק"ל, שהתורה ניתנה מלכתחילה בצורה נעלמה וסתומא, כדי שיהיה צורך לעמול עליה בכדי להבין אפילו את הפירוש הפשוט, ולכן אין להרבות בטבלאות וציורים להקל אפילו על ילדים קטנים.

 

@9

 

ואפשר לבאר, שלכן ענין לימוד התורה הוא בעמלה, כדי שהתורה תהיה חלק מעצמות ומהות האדם, ולא דבר חיצוני ונוסף, וזה יתכן רק ע"י שיתקשר האדם לתורה בעבותות האהבה והחוזק. וזה אפשרי רק ע"י טורח ויגיעה בה.

 

דמצינו, שע"י עמל ויגיעה, אדם מאוד נקשר לדבר, שהנביא הושע הוכיח את בנ"י שהקב"ה כועס עליהם ומדמה כעסו )הושע י"ג ח'( "אפגשם כדב שכול, ואקרע סגור לבם" ושואל הרד"ק למה לא דימה לאריה או נמר שכול, וביאר "אומרים כי בדוב כשתלד תלד כמו חתיכות בשר כי הולד מכוסה כולו בהוולדו בשליא עבה מאוד, והדוב מלחכת השליא וחותכת מעט כדי שלא תזיק לולד, והיא יגיעה בזה מאוד עד שתעביר כל הבשר ויצא הולד, ולפי שטרחה הרבה בו היא מרת נפש יותר כשיהרגו אותו".

 

רואים בזה שככל שאדם יותר טורח בדבר, כך יותר מתקשר חזק אליו, ולכן התורה דרשה שלימוד התורה יהי בעמל וביגיעה כדי שיתקשר חזק לתורה, והתורה תהיה מהותו ועצמותו.

 

ואבי הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצ"ל, ראש ישיבת בית הלל, הביא ראיה לכך מדברי הגמ' במס' ע"ז )י"ט ע"א( "ואמר רבא בתחילה נקראת )התורה( ע"ש של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו וכו' וכתב שם רש"י "של אותו תלמיד שטרח בה". א"כ רואים בזה, שע"י שאדם טורח, ע"י כך מתקשר לזה ונהפך חלק מעצמותו ולכן נקרא אז ע"ש.

 

מובא מעשה שישב הגר"א בחדרו והוא ותלמידו רבי ש"ז עסקו ביחד בתורה, תקפה שינה את רבי ש"ז ונרכן ראשו לשלחן. הפסיק הגר"א ממשנתו, קם ממקומו, ותמך בידיו את ראשו של רבי ש"ז שלא ישמט מעל השולחן. באותה שעה נפתחה הדלת ונכנס אחד ממקורביו של הגר"א. הקדימו הגר"א ברמיזה ולחש לו, הס, כל התורה כולה מונחת עתה על כף ידי. הוא הדבר שכתבנו לעיל. כשאדם לומד תורה ביגיעה, אז ראשו ועצמותו נהפך לתורה.

 

@9

 

היסוד המרכזי השני שיש לאדם בימים אלו להכין עצמו להתבונן היטב - הוא תיקון המידות. הבאנו לעיל את דברי הגמ' ביבמות "שנים עשר אלף זוגים תלמידים של ר"ע מתו בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה לזה".

 

ובמהרש"א כתב "דאפשר דכ"א דיבר לשה"ר, והיה מספר בגנות חברו", וצ"ב מדוע דוקא פה אצל תלמידי ר"ע נכשלו בכך, וכן לא מצינו אצל תלמידים אחרים של חכמים שאירע כמקרה הקשה הזה.

 

ונראה, דהנה הבאנו לעיל את דברי הבריתא, תניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, וכו', עד שבא ר"ע ודרש "את ד' אלוקיך תירא" לרבות ת"ח, לפ"ז אולי הביאור, מכיון שרבם ר"ע דרש שכבוד ת"ח יש לו שייכות עם כבוד המקום, א"כ ודאי שכבדו ואהבו זה את זה, ואולי אפילו יותר מתלמידים של חכמים אחרים, אבל אמנם היה חסרון דק שבדק שלא נהגו כבוד זה לזה. לכן מהם התביעה היתה גדולה ונוקבת יותר מאחרים, באשר הם היו צריכים יותר להזהר אפילו דק שבדק, מחמת לימוד רבם שכבוד ת"ח יש לו שייכות למקום, והפוגע בכבוד המלך באיכות או בכמות, ודאי חטאו יותר מאשר אם פוגע באדם פשוט, ולכן נענשו.

 

ומדוייק, דבספר בן יהוידע לבן איש חי, הקשה למה נאמר פה 21 אלף זוגים, ולא בפשטות 42 אלף תלמידים, עיי"ש, ולדברינו הביאור, חז"ל רצו להדגיש שהיו "זוגים", הקשר בין אחד לשני היה קרוב מאוד, כמו זוג, וכן נאמר "שלא נהגו כבוד זה לזה", לא נאמר "זה בזה" שמשמעותו שאחד לא כיבד את חברו בפנימיותו, אלא נאמר "זה לזה" שמשמעו, שלא כבדו זה לזה בחיצוניותו והוא דק מן הדק, ומ"מ נענשו כפי שביארנו.

 

ובאמת כעין זה כתב ר"ש אלקבץ בספרו "ברית הלוי", שהקשה מדוע תלמידי ר"ע מתו דוקא בימי הספירה, הרי חטאם ודאי נמשך זמן רב קודם, וביאר, שרב הלומד עם תלמידים משפיע להם מנשמתו, אבל רק בהצטרפותם יחד, השפעתו מאירה בהם בכללותה. וכל תלמיד לוקח רק ניצוץ אחד מהשפעת רבו, אבל כשהם מפורדים מאבדים השפעת רבם, וזה מה שהיה אצלם. אבל כשהגיעו ימי הספירה שבהם מתנוצצים האורות של ההכנה למ"ת נסתכנו ומתו, כי מי שרואה אור הקדושה מתנוצץ ואינו מתאמץ לזכות בו ולהתעלות ע"י, אלא דוחה ונשאר בקטנותו, בודאי זה קטרוג גדול המביא את האדם לידי סכנה ע"כ, א"כ הוי כעין דברנו דמחמת הימים האלו היתה עליהם תביעה גדולה יותר.

 

מצינו בדברי השל"ה, שהקשה מדוע בפר' התוכחה ויקרא )כ"ו מ"ב( מובא בסוף "וזכרתי את בריתי יעקב וכו' והארץ אזכור", איך מגיע דברי נחמה וחסד לאמצע התוכחה, וביאר, שגם זה הוי חלק מהתוכחה, שאתם בני יעקב יצחק ואברהם, מכזה שורש באתם התביעה עליכם גדולה יותר. וכן "הארץ אזכור", אתם נמצאים בארץ הקודש, אז התביעה עליכם גדולה יותר.

 

@9

 

א"כ בימים אלו עלינו להתחזק ולהתבונן ביתר שאת בענין תיקון המידות ועמל התורה, וכן הרי על מי שלומד ביגיעה את התורה ומבין צוף מתיקותה הרי התביעה עליו גדולה יותר, ונבאר עתה מה שהבאנו לעיל דשני היסודות המרכזיים אלו מצויים בבריתא שהבאנו לעיל "תניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה וכו', כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כן אקבל על הפרישה, עד שבא ר"ע ודרש את לרבות ת"ח.

 

ענין של תיקון המידות כבר ביארנו לעיל שנלמד מכאן, מדרשת ר"ע, ונענשו מחמת חיסרון במידות, וכן נלמד מכאן חשיבות עמל התורה, דהנה המהר"ל )נתיבות עולם נתיב התוכחה פ"ג( הקשה מובן דעל הפרישה יקבל שכר, שפירש והודה בטעות, אבל מדוע יקבל שכר על הדרישה, הרי הוברר שכל הדרישות היו בטעות, וביאר, שכיון שבתחילה היה סבור שמכוון לאמת לכן מקבל שכר ע"ז, כי הרי עמל בתורה והשכר על העמל כי יגע באמת, ומוסיף, "כאשר יפרש אחד מן החכמים בתלמוד פירוש על הכתוב, ונדחה אותו פירוש, ח"ו שיהיה עמלו של הראשון לבטלה".

 

בספר ארחות חסידיך )382( מובא דרבנו מרן הגרי"ז זצוק"ל אמר, דלכן זכה מרן החזו"א זצוק"ל לכל מה שזכה ולכל מה שהגיע, כי למד והתייגע בתורה בכל כוחו.

 

א"כ רואים בזה, שיש גומלין בין תיקון המידות ועמלת התורה, שע"י יגיעת התורה האדם מגיע לכל המעלות והמידות שאפשר להגיע, וכן מידות שאינן טובות אין התורה יכולה לשכון בו כדברי רבנו יונה באבות פ"ג מ"ז על המשנה "ראב"ע אומר אם אין ד"א אין תורה", שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות.

 

@9

 

מובא בספר משל האבות )ה' כ"ב(, שעשיר אחד היה ידוע כלמדן אבל קמצנותו עלתה על למדנותו. א"ל פעם מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצוק"ל, התנא באבות אומר "הפוך בה והפוך בה". אתה יכול ללמוד דף גמרא, לעלעל דף נוסף וללמוד גם אותו, "דכולה בה", כבר סיימת גם את כל הש"ס, ויותר מזה "וסיב בלה בה", הזדקנת מתוך לימוד, חיית כל ימיך בד' אמות של הלכה, ואחרי ככלות הכל "ומינה לא תזוע", ממקומך לא זזת כמלוא נימה, נשארת כמות שהיית, והראיה, "שאין לך מידה טובה הימנה", לא למדת מן התורה אפילו מידה טובה אחת לסגל לעצמך... ע"כ.

 

א"כ באם האדם רוצה לבחון עצמו האם לומד בעמל ויגיעה את התורה כראוי, יבדוק זאת בהתנהגותו יום יום בין הבריות, אם מידותיו טובות וראויות, סימן שלומד בעמל ובאם לא, הרי שעליו לחזק ולהוסיף עמל לעמלו.

 

מרן בית הלוי זצוק"ל ביאר, בזה שקוראים ליו"ט אחרון של סוכות "שמחת תורה" ולא שמחה בתורה כי זה הרי יום שהאדם שמח בתורה, אלא פירושו שתהה התורה שמחה בך, ולא רק שאתה תהיה שמח בה, ונראה, דהאופן שהיא תשמח בך, הוא ע"י שתעמול בה כראוי וע"י מידותיך יהיו נכונים וטובים.