בהעדר שאיפה למקסימום, לא יושג גם המינימום

המאבק המתנהל בשנים האחרונות נגד החינוך התורתי, הישיבות הקדושות וכוללי האברכים, נעשה בדרכים שונות ומשונות. המניעים אינם חסויים. העומדים מאחורי ההתנכלות הבלתי-פוסקת - בשלטון, באקדמיה ובמערכת המשפטית - מסבירים את מגמותיהם ללא כחל וסרק. הפריחה המבורכת של עולם התורה, היא לצנינים בעיניהם. הם אינם יכולים לסבול, כי אלפים ורבבות מוסרים נפשם ומקדישים חייהם לתורה.

הטענה הפורמאלית הנשמעת מפיהם היא, כי הם מוכנים להכיר בקיומו של ציבור חרדי, אך לא יסכימו עם "חברת הלומדים". הם אינם יכולים לסבול מצב שבו מחדירים בכל ילד רך כי מצפים לראותו גדל כתלמיד חכם השקוע בד' אמות של הלכה, ובמקביל מתחנכות הבנות לשאוף לבעל ת"ח ולבית המתנהל ברוח זו. הרי קיים מושג של יהודים חרדיים שאינם אברכים - מטיחים הם בנו - ואם כך מדוע שלא תחנכו את ילדיכם מלכתחילה לבנות את עתידם ע"פ "המודל" הזה.

הלהיטות הזו, לעקור את השאיפות להתעלות בתורה, מניעה את המערכות השונות מזה תקופה ארוכה. פקידים במשרדי האוצר והחינוך, חוקרים במכונים אקדמיים ועיתונאים שונים, רואים בכך אתגר ממדרגה ראשונה: לשבור את המושג של "חברת הלומדים" בציבור החרדי ולהחדיר מגיל צעיר כי יהודי חרדי אינו חייב להקדיש יומו לתורה. הגדיל לעשות "העתון לאנשים חושבים", שלפני כשלש שנים שיגר במיוחד צלם לארה"ב, כדי שיביא שלל תמונות של צעירים חרדיים העוסקים במלאכות שונות, מתוך כוונה "להוכיח" שהדבר אפשרי ומציאותי.

כמובן שבמסגרת זו לא נקיף את כל הנושא, וכותב השורות מבקש רק להביא רעיון שכתב אחד ממאורי הדורות האחרונים על פסוק בפרשת השבוע, והלקח האקטואלי הנלמד ממנו.

"בך יברך ישראל, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". התרגום יונתן כותב על פסוק זה: "בך יברך ישראל - ביומא דמהולתא". נשאלת השאלה, מדוע כבר ביום ברית המילה יש לברך ברכה זו. זאת ועוד, מדוע הקדים יעקב בברכה זו את אפרים למנשה, הלא כל ברכה היא בבחינת "מוסיף והולך", וכאן לאחר שהחשיב יותר את אפרים, מה המקום לברך שיהיו גם כמנשה.

מרן הכתב סופר זי"ע מבאר על כך, כי מוכח בכמה מקומות שמעלת אפרים היתה גדלותו בתורה, והוא אשר שימש את יעקב בלימוד, ואילו מנשה עסק בצרכי הבית וכדו'. אפרים ומנשה, הסביר, הרי הם כיששכר וזבולון. ובאמת, בעם ישראל יש מקום בכל הדורות ל"יששכרים" ול"זבולונים". אך כשבאים לחנך את הדורות הבאים מן הגיל הרך, כותב הכת"ס, יש להציב בפניהם מראש ומלכתחילה את המטרה המקסימלית, להיות כ"יששכר", כ"אפרים".

והסיבה פשוטה: מי שלא יצליח בלימודו, כ"יששכר", עדיין יוכל לחיות לכה"פ כ"זבולון", כיהודי ירא אלוקים העוסק לפרנסתו וקובע עתים לתורה. אך אם נחנך את ילדינו לנסות קודם את הדרך של "זבולון", לעולם לא ייצא מהם "יששכר". לכן, דווקא ביום ברית המילה, בראשית הדרך, אומרים אנו לעצמנו ולילדינו: אנו מצפים מכם למקסימום, מייחלים לראותכם גדלים באהלי תורה בלבד כ"יששכר" וכ"אפרים", ורק אם תנסו זאת ולאורך ימים לא תעמדו במשימה הנעלה, אזי תהיו כ"זבולון" וכ"מנשה". אבל הציפיה הראשונית היא, לגדלכם כ"אפרים", כ"יששכר".

וכך כתב: "ונ"ל הנה אפרים היה גדול בתורה וגדול שימושו ולימודו לפני יעקב, ומנשה עסק בצרכי הבית כמבואר. והנה שניהם כאחד א"א אי סייפא לא ספרא וכו' וצריך יששכר וזבולון תמיד, ויששכר בבחינת אפרים ומנשה בבחינת זבולון. והנה מי שאינו כאפרים ולא הצליח בלימודו, יוכל להיות אח"כ כמנשה לפרנס עצמו בצדק ולהחזיק עניים ולומדי תורה, אבל מי שהוא כמנשה, א"א להיות כאפרים אח"כ. והנה כל איש מישראל מחויב לחנך בנו לתלמוד תורה, אולי יצליח ויגדל בתורה, ולאו כל אדם זוכה לכך כי אלף נכנסים לבהמ"ד וא' יוצא להוראה, עכ"פ יראת ד' על פניו ויעסוק במסחרו בצדק וביושר. וזהו שמברך אב לבנו ישימך אלקים כאפרים, שיהי' כאפרים, או אם לא יזכה להיות כאפרים, יהי' עכ"פ כמנשה, עוסק בצרכי העולם ויהיה צדיק כמותו. והנה אחד שכבר גדל הבן, אז א"א לברכו להיות או כאפרים או כמנשה, מאחר שלא הצליח בתורה אין בחירה על הרוב אלא להיות כמנשה, רק בשעת חינוך יש לברכו כן. והיינו ביומא דמהולתא, אז התחלת החינוך שמכניסו תחת כנפי השכינה, אז יתברך בברכה זו, ונכון".

@9

יסוד זה מבואר גם בדבריו של מרן רשכבה"ג הגר"ח מבריסק זיע"א, במכתב שכתב על דרך החינוך בישראל, ובו הדגיש כי יש לחנך כל ילד אך ורק ללימוד התורה, לד' אמות של הלכה בלבד. מרן הגר"ח הזהיר, כי מי שינהיג מראש חינוך לבינוניות, הדבר עלול לפגוע גם בעצם קיומו כיהודי ירא אלוקים, כי רק השאיפה למקסימום תבטיח לכל הפחות - אם לא תיושם בפועל - את המינימום הנדרש מיהודי חרדי.

מרן הגר"ח כתב זאת במכתבו בקצרה, וביארו בארוכה תלמידו המובהק מרן הגרב"ד ליבוביץ זצוק"ל, שקיבל תורתו מפיו. וכך כתב ב"ברכת שמואל" קידושין )סימן כ"ז: "תשובה לרב אחד באשכנז בדין מצוות לימוד התורה"(: "והנה יעיינו נא בדברי מו"ר הגאון האמיתי החסיד רשכבה"ג מהר"ח זצוקללה"ה במאמר 'דרכה של תורה' נגד הרשעים הבעלי 'מעטאדעס' וימצאו שם דברי אש מתלקחת מפי רשכבה"ג, כי כל איש מישראל אשר הוא מקמץ בלימוד תורה לבנו ומסתפק עצמו בזה שמלמד אותו לפי בידוי דעתו, מסיר את דורותיו מהשי"ת, וסוף שב"ב או הדור שאח"כ יהיה ריפורמטור, כי ע"י שבנו מתגדל בתוה"ק ונעשה חכם בהתורה, יידע איך להזהר באזהרות ובדקדוקים, ומוסר עצמו עבורה, ורואה שגם בנו יהיה לחכם בתוה"ק, ועי"ז משריש האב לדורותיו התורה עד עולם. וזהו מאמר הגמ' כל המלמד לבנו וב"ב תורה, כאילו קיבלה מהר סיני. ביאור הדבר, כאילו קיבלה והשריש התורה לדורותיו. אולם אם הוא מקמץ התורה מבנו, אומר שם מו"ר דאם לא למד מאין יזהר בה ונעשה דל, וממילא אם לא נזהר הבן האם ילמד הוא לבן הבן ונמצא ממילא סרים הדורות מן התורה והאמונה הטהורה והקדושה. וכתב שם מו"ר, שהאב בעצמו הראשון הוא המסיר את דורותיו מן התורה ואוי לו... וכתב עוד ואם תשאל ע"ז הלא יש כמה אנשים בעלי אומנות שאינן גדולים בתורה ובכ"ז אנשים יקרים ומאמינים המה בהשי"ת, והשיב ע"ז, @3דהדבר הוא דהוא הכין את עצמו להיות גדול בתורה מפני שלמד בהחדר בחמימות ואולם כשרונותיו לא השיגו לזה וע"כ בזה לבד ע"י שהכין את עצמו לתורה, נשאר צדיק ומאמין, @4הנה זהו תוכן דבריו הק'".

"והנה מעומק דבריו הק' מבואר, שלא כאותן האנשים שמחשבים בלבבם עצות ותחבולות בטענתם דכל כונתם אינה אלא שיהיה הבן ירא וחרד וסוברים שבזה ינצל מעון המר של ביטול תורה מהבן, על זה אמר מו"ר, דאין החיוב תורה דבן רק מכשירין לזה שיהי' ירא, אלא דהחיוב הוא התלמוד תורה, @3שמחוייב לראות שיהיו בנו וב"ב גאוני וחכמי התורה @4ומכיון שהוא מחויב על זה גופא לדבק בנו להתורה, מה יועילו לו העצות והתחבולות, סו"ס הא יפרוש הבן מהתורה וסוף יהיה שמסיר את דורותיו גם מאמונת השי"ת ונעשה מומר ר"ל".

@9

דברי מרן הגר"ח זצוק"ל ברורים כשמש. ללא חינוך להתמסרות ולגדלות בתורה, אין לדעת אנה יגיעו הדורות הבאים. גם אם רואים אנו "בעלי בתים" טובים ויראים, עלינו לדעת כי שרדו ושימרו את ה"אידישקייט" שלהם, אך ורק משום שבצעירותם שאפו והתכוננו להיות גדולים בתורה!

כי ללא שאיפה למקסימום, לא יושג גם המינימום.

מרנן ורבנן זצוק"ל ויבדל"א הורו לנו, כי דברים אלה צריכים להיות עבורנו כמורה-דרך. כידוע, ברוח זו בנו רבותינו זצוק"ל את עולם התורה וציבור היראים בארץ הקודש, עד שנעשו לאות ולמופת, מוקד הערצה לכל יהודי ירא וחרד בעולם כולו.

ובענין זה יש להעיר הערה נוספת: לאחרונה מדברים רבות על תופעה שמוגדרת בתקשורת החילונית בתור "החרדים החדשים". יהודים בשולי המחנה המגדירים עצמם כחרדים, אך אינם מתנזרים מתופעות שאין רוח חכמים נוחה מהן ואשר מכרסמים שוב ושוב בחומות המבדילות בינינו לבין התועים. בחינה מקרוב של התופעה תביא למסקנה ברורה, כי זהו שורש הבעיה. ההתנכרות למושג "בן תורה" והמעבר למושג "חרדי", שמקבל פרשנויות מעוותות ומשובשות. אמנם, האמת היא שגם המונח "חרדי" אינו אמור לסבול את השעטנז הזה של "חרדי-חדש", אך הוא נשמע באזניהם לפחות כצירוף נסבל ואפשרי, אך לעולם לא היו מנסים להמציא מושג משובש של "בן תורה חדש".

כשרואים תופעה כזו, יש לעמוד על שרשיה. אלו דוגמאות אופייניות לכאלה שפרשו מן הכלל והכרתם הפנימית רחקה מהמשימה של חינוך עצמם ובניהם להיות חלק ממה שמכונה כ"חברת הלומדים". מי שישים לב ויתבונן גם מדוע תופעות כאלה נפוצות באי אלו מקומות מעבר לים, יגיע למסקנה שגם בקהילות החרדיות בחו"ל, ככל שהקהילה תורתית יותר, כך קשה למצוא בה "חרדים חדשים", ולעומת זאת בסביבה בה האוירה מנוכרת לחיי תורה ומחוסרת הערכה לאברכים המקדישים חייהם לתורה, שם צומחים להם העשבים השוטים של "החרדים החדשים". שכן, כפי שכתב מרן הגר"ח, אם יהודי אינו מחדיר בעצמו ובביתו, כי עיקר הציפיה והתקוה היא לגדול בתורה, מי יודע מה יהיה עתידו ועתיד משפחתו.