בזכות התורה ישראל נגאלים

גלות מצרים וגאולת מצרים הן מפתח לכל הגלויות ולכל הגאולות, לרבות גלות אחרונה שבה אנו עדיין מצויים, וגאולה אחרונה ושלימה שלה אנו מקווים בכל יום. ניצוץ ראשון של בשורת גאולה הוא ב"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", דהיינו שהם בכל זמן באותו מצב-הווה של "הבאים", כאילו עתה באו, והם עודם, אפילו אם שיכבה עבה של חיצוניות חומרית גסה מכסה עליהם - "שמות בני ישראל", כמו אז, בזמן רדתם למצרים. המהות שלהם, הנקודה הפנימית, נשארה בטהרתה, היא לא השתנתה.

 

 

 

"שמות בני ישראל הבאים, ר"ת 'שביה', בא לרמז שאף כשהיו בשביה, שמות בני ישראל, כלומר, גם אז לא שינו שמותם, שבשביל ד' דברים נגאלו ממצרים, ואחד מהם בשביל שלא שינו את שמותם" )בעה"ט(.

 

 

 

ונסמך לזה פסוק ראשון בהפטרת פרשת שמות: "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" )ישעיה כז, ו(; בשורש הקמאי של יעקב נטמנה לתמיד הסגולה של "יציץ ופרח ישראל", ויעקב הכין עצמו לגלות בהתמדת התורה, כשבטרם לכתו ללבן הלך ללמוד י"ד שנים בבית-מדרשו של עבר, והוא לימד את תורת הגלות לבנו יוסף לפני שנמכר לעבד במצרים, ושלח את יהודה לפניו להורות גושנה, וכפי שמביא רש"י מחז"ל: "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" )בראשית מו, כח(. התורה היא הסגולה הבדוקה, האחת והיחידה, לשמירת "שורש יעקב" ומפתח לגאולת ישראל, ואמנם אמרו חז"ל עה"פ "הבאים ישרש" וגו': "אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה" )שבת, קמה:(.

 

 

 

במראה הגדול של הסנה שאיננו אוכל, שעליו מסופר בפרשתנו, תוהה משה רבינו: "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", ופירש"י: "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים". זכות התורה שיקבלו בעתיד, כבר עומדת להם עתה, שהרי הם "בני ישראל הבאים", דהיינו ששורשם הקמאי נשאר כשהיה: "הבאים ישרש יעקב", שורשו של יעקב הטבול כולו בתורה, והוא עובר מאז לבניו אחריו, גם לגולים לבבל: "תלמידי- חכמים שעושין ציצין ופרחים לתורה".

 

 

 

זו הזכות שעמדה להם במצרים, וזו הזכות שתעמוד להם גם בגאולה העתידה: "גדולה תורה שבזכותה ישראל נגאלין מן האומות, שנאמר זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב וגו', וכתיב בתריה: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא" )אוצר המדרשים(.

 

 

 

* הבו גודל לתורה, הבו גודל ללומדי התורה, המתמידים בה יומם ולילה וממיתים עצמם עליה באוהלי התורה, וכן לאלה הקובעים עתים לתורה בכל זמן שהם יכולים ומסוגלים, כי הם המשמרים בנו את ניצוץ זכות הגאולה העתידה, שאם בני ישראל במצרים, לפני קבלת התורה, עמדה להם הזכות-לעתיד שיקבלו את התורה, קל- וחומר לבני-בניהם שאחרי אלפיים שנות גלות לומדים הם את התורה, מחזיקים תורה ומשמרים אותה, שבזכותה הם נגאלים.

 

 

 

התהיה בדברי משה רבינו ע"ה במראה הסנה במקומה עומדת: "מה זכות יש לישראל", כלומר, האם מצב ההווה, הקודר למראה, שבני ישראל במצרים משוקעים במ"ט שערי טומאה, שנתערבו במצריים, שהפרו ברית מילה ורצו להידמות לגויים, כפי שמסופר במדרשים, וכפי שאמרו: "וירא אלקים את בני ישראל - שלא היו מעשים טובים שיגאלו בשבילם" )שמו"ר א, לה(. - האם מצב זה איננו מכריע ח"ו את כף- המאזנים לרעתם?

 

 

 

אלא שהנקודה הפנימית בתוך בני ישראל נשארה בקדמותה ולא נכתמה: "במדרש )שם בשמו"ר( על פסוק וירא כו' וידע אלקים שכ"א מהם שב בתשובה, רק שלא ידעו זה מזה... לכן, אף שהי' לבות בנ"י טובים, לא היו יכולים לברר אצלם פנימיותם, ולכן לא הכיר מרע"ה את מעמדם, לכן נתן לו הבורא ית' רמז וסימן בהוציאך כו' תעבדון, כלומר שתראה שמיד שיצאו מתחת ידי מצרים יתברר טוב לבם, וכרגע יתהפכו מחומר ולבנים עד להיות מוכן לקבלת התורה, והוא עדות נפלא כי עומק לבם של בנ"י לטוב" )שפ"א שמות, ה(.

 

 

 

ובס' "דברי שאול", להגרי"ש נטאנזהאן זצ"ל: "משה רבינו אמר באיזה זכות אוציאם, והיינו שראה את ישראל בפחזותם שהיו משוקעים בחטאים במצרים והיו דומים למצרים וכו', וע"ז הראה לו ההבדל ע"ד דמיון שיש איש שהוא שחור בטבע ויש שנעשה שחור, והנה בעת שהם שחורים אין איש יכול להבדיל ביניהם, אבל מי שהכיר זה האיש שאינו שחור בטבע יכיר כי זה בא לו מפאת סיבה, וכשיכבס סר מעליו השחרות, ועיין רש"י על פסוק אל תראוני שאני שחרחורת, וזה גם כאן ההבדל שאמר לו הקב"ה שישראל מצד טבעם יפים רק שנתקלקלו מפאת מצרים ותכיר תיכף, כי תיכף בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ומזה תכיר כי אינם מקולקלים בטבעם, כי אחרי כל הטומאות אשר נשקעו בהם עוד יצלחו תיכף לקבל קדושת התורה ויעבדו את אלקי האמת".

 

 

 

* מה נמלצו הדברים הללו ועד כמה יש בהם כדי לנסוך עידוד לדורנו, כשאנו עומדים ותוהים על המראה הנורא שמבהיל אותנו כמעט מכל צד, אם בזה שכה רבים מאחינו ובשרנו נדבקו בסחף של "ככל הגויים", ואם בזה שהציפו אותנו במאות אלפי גויים - היאך במצב כזה אנו זוכים לגאולה?

 

 

 

והתשובה היא: "והסנה איננו אוכל" )שמות ג, ב(, ופירש האבן עזרא: "כי האויב נמשל לאש וישראל לסנה, על כן לא יבער". וברשב"ם: "אפילו במקום יציאת הלהבה מן הסנה לא היה גחלת כלל".

 

 

 

שתים הן התלאות שידענו במרוצת הגלות הארוכה שבאה עלינו בגזירת עליון: התלאה הגשמית, דהיינו סבל ומצוקה, רדיפות ושחיטות וכל הנובע מזה; והתלאה הרוחנית שמתבטאת בעזיבת התורה ומגיעה עד ל"ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם". והנה אנו לומדים, כי עד כמה שתעמיק הפגיעה - אין היא מגעת לעולם לשורש הקיומי שלנו: "הסנה לא יבער", ולא רק במובן הגשמי הוא כך: "ואותך לא אעשה כלה" )ירמיה מו, כח(, כי אם גם במובן הרוחני: "אמרו לו תלמידיו )לר"ח בן תרדיון, בשעה ששרפוהו(, רבי, מה אתה רואה, אמר להן גוילין נשרפין ואותיות פורחות" )ע"ז, יח.(.

 

 

 

זכינו לחיות בתקופה כה מיוחדת, שבה אנו רואים בעליל את הנס המופלא של הצלת התורה, אבל לא רק זאת, כי אם גם הצלתן של הרבה מנשמות בני ישראל, בדמותם של האלפים והרבבות כ"י שצצים ופורחים ממש מתהומות הדחיה, הכליון והאבדון הרוחני, וכמו כהרף-עין, כדברי בעל השפת-אמת זי"ע: "כרגע יתהפכו מחומר ולבנים עד להיות מוכן לקבלת התורה". איה צייר-אומן שישכיל לצייר תמונה כה מרהיבה, שאנשים שהיו בדיוק כפי שנראים בעינינו הלוחמים בחימה שפוכה נגד התורה ושומריה - נהפכים בתהליך קצר ליהודים שלימים באמונתם ובקבלת עול תורה ומצוות, מתוך שמחה ומתוך הכנעה וענווה, כשהם משליכים מעליהם את כל עברם? האין זה כפי שכותב בעל "דברי שאול": "כי אינם מקולקלים בטבעם, כי אחרי כל הטומאות אשר נשקעו בהם עוד יצלחו תיכף לקבל קדושת התורה"?

 

 

 

"שחורה אני ונאוה" )שה"ש א, ה(, ושם ברש"י: "דוגמה היא זו אומרת כנסת ישראל לאומות, שחורה אני במעשי ונאה אני במעשה אבותי, ואף במעשי יש מהם נאים, אם יש בי עון העגל יש בי כנגדו זכות קבלת התורה".

 

 

 

* אכן, זכות התורה - היא ורק היא עומדת לו לעם ישראל בכל המצבים שלו, ומבחנו הגדול הוא בתקופת גלות, כאשר למרות קושי השיעבוד הוא דבק באמונתו ונשאר תמים עם ד' אלוקיו, וכזה היה במצרים, שלמרות כל המתואר על המצב הרוחני הירוד, הרי לאחר ששמעו העם מפי אהרן את הדברים שדבר ד' אל משה, מיד "ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בני ישראל" )ד, לא(.

 

 

 

דבר עמוק נוסף טמון בזה שבני ישראל במצרים שמרו היטב בלבם את דבר ההבטחה על הפקידה שייפקדו בבוא עת גאולתם, כפי שהשביעם יוסף הצדיק לפני מותו. הם המתינו בסבלנות, למרות כל הרדיפות והסבל, בלי כל נסיון לעשות מעשה בעצמם, מכל-שכן לקום ולמרוד, הגם שלפי כל הכללים המקובלים באומות-העולם - דבר פשוט הוא, שאנשים שמשעבדים אותם בצורה כה נוראה והופכים אותם לעבדים, קמים ומתמרדים במשעבדיהם. בני ישראל לא עשו כן, מכיוון שידעו שעליהם לפרוע שטר-חוב של גלות, כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם" וגו' )בראשית טו, יג(.

 

 

 

"הכתוב יודיע טעם מניינם, שמונה הוא והולך בספר התורה מי ומי הבא לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות, ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע שהלך לו אל ארץ מפני יעקב, ודרשו ז"ל )ב"ר פד, ב( מפני שטר חוב של הגלות, ואחר ואלה שמות וגו' הבאים מצרימה, פירוש הבאים לסבול עול הגלות במצרים, את יעקב אתו בדומין לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות וכו', וזה לך האות איש וביתו באו, כאדם שמכין עצמו על הדבר, ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים, והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען" )אוה"ח הק' שמות א, א(.

 

 

 

בענין זה כותב בעל "דברי שאול" באריכות, ותמצית דבריו היא, כי בענין "הבה נתחכמה" שמחמתה גזרו המצרים על השיעבוד והעינוי, הרי לכאורה היתה זו "עצה נבערה", שהרי אם מקודם, בהיותם חפשים נתייראו מהם אולי יילחמו בם, מכש"כ כשעוד ישעבדו ויענו אותם, אלא שלדבריו כבר נודע למצרים ש"הושם לחק עליהם מפי הבורא אשר לא ימרדו במלכם בהיותם בשבי כל אומה ואומה, הם כשה נאלמה, ולדעתי זה שכוונו חז"ל בכתובות דף קי"ג ששלוש שבועות השביעם הבורא ואחת מהם שלא ימרדו באומות, והיינו שכן השביעם ונתן להם בטבעם שיהיו נכנעים ומקבלים עליהם עול מלכות והגלות באהבה וכו', ומעתה כל עוד שהם חפשים היו מתיראים מהם שלא ימרדו, אבל כל ששמו עליהם שרי מסים ידעו כי יד ד' עליהם להיות בגולה עד יום פקד אותם לטוב" )פ' שמות עמ' מה(.

 

 

 

* תהפוכה גדולה נוצרה בקרב חלק גדול מעם ישראל, מאז קמו התנועות הלאומיות למיניהן, שבמרכזן הציונות. באותה תהפוכה נשחקו אצל רבים מהעם התודעה וההבנה לגבי גורמי וסיבות הגלות, ולמרבה הדאבון - נתפסו לדיעות הכוזבות, כאילו יש בכוח האדם לשבור את עול הגלות, למרות שלפי האמונה היהודית הקמאית המפתח להפסקת עול הגלות הוא רק בידי ד', וכפי שחז"ל ברוח-קדשם קבעו בנוסח התפילה: "ושבור עול הגלויות מעל צווארנו", שאנו מפילים את תפילתנו שהקב"ה יקרא לנו דרור מן הגלות.

 

 

 

טעותם נעוצה בהבנת ההגדרה הרוחנית של הגלות, וכדברי הרמב"ן, בהקדמה לספר שמות: "הגלות אינה נשלמת עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם". יציאת מצרים אינה רק יציאה מן השיעבוד והעבדות במובן הגשמי, כי אם בעיקר יציאה מן השקיעה בתרבות הגויים והיפרדות מוחלטת מכל הווייתם. מדינה שרק קוראת לעצמה "יהודית", וכיום גם זה כבר נחשב ל"גזענות", ועל כן מצמידים לה את התואר "יהודית-דמוקרטית" - ממשיכה את הגלות הארוכה, ואולי ביתר שאת, בגלל שהרבה מאחינו בני ישראל מאבדים את האבחנה הנכונה בין המצב הרוחני הראוי לו לעם ישראל, להיות עם ד' ועם התורה, לבין מצב-ההווה שבו משתעבדים לתרבות הגויים, חוקיהם ומשפטיהם, אורחם ורבעם.

 

 

 

שיבה אל מקומם ומעלת האבות, כדברי הרמב"ן, היא המפתח להשלמת הגלות, ואכן, רק הדבקים בד' ובתורתו - הם המקרבים את השעה המיוחלת של "אין ישראל נגאלים מן האומות אלא בזכות התורה" )פס"ז ואתחנן ד, לב(.