בני התורה האמיתיים

בני התורה האמיתיים, אשר שמו כל עיונם וחשקם ותאוות לבם ומרצם בתורה ובחכמה, הם בלבד המאושרים לא רק בעולם הבא - אלא פשוט בעולם הזה!

מרן הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוק"ל

מהו האושר בעולם הזה? לכאורה הלא פשוט הוא, כי זה אשר יוכל להשיג את כל אשר יחפוץ הוא המאושר. ומשום זה אנו סוברים לדבר פשוט, כי מי שהוא מסוגל למסחר ובעל כשרון הוא לאסוף עושר הוא המאושר. וכל מי אשר יש לו מרץ רב יותר וחריפות וערמה יתירים, הוא זה אשר יש לו הכוחות הנדרשים לזה.

הן בודאי יש גם בין העשירים אומללים, ויש גם בין המיליונרים אשר מרירות ישבעו, אבל הרי רואים אנו בעינינו, כי יש ביניהם בני אדם אשר בודאי נראים כמאושרים, הלא נראה את אופני דירתם ומאכלם ומשתם ומרבית כספם זהבם ואבנים טובות וכו', א"כ בודאי אם לא יקרה להם איזו צרה צדדית, בודאי מאושרים המה. אכן תשובה זו היא שטחית מאד. אם נחפוץ לברר זה, נעבור נא בין בני האדם ונשאלה את פיהם. לא נשאל את האחד על חבירו אלא את כל אחד ואחד על עצמו, ואז הלא נדע ברור את האמת. אבל מה נמצא אז?

נתחיל לשאול את פי העשירים, אלו אשר כסף תועפות להם. אשר זהבם ישליכו בחוצות מרוב כל, אלה אשר בארמונות ידורו ובמכוניות היותר נהדרות יסעו, מה יענו לנו כל א' מהם? לא בנו האושר ולא לנו הוא. זה בקנאתו וזה בתאוותו. רובם רע להם בביתם, צרות משפחה צרות בנים, צרות בנות, וצרות לא צדדיות הנה, אלא "מני' ובי'", מתוך עשרם ומחמתו מתהווים. כי הן לא ימות האדם והשיג את חצי משאלות לבבו, אם כן לא באלה האושר. נשאלה נא פי אחרים. אלה אשר בינונים המה במדריגות העושר, ונמצא כי עובדים המה עבודה רבה וקשה למען הרבות כסף, נעמדה נא כרגע ונתישב אולי בהם האושר האמתי. אבל כאן הוא התימא הגדולה, הלא כל ימיהם עסוקים המה לא ליהנות מאשרם, אלא להכין להם אושר, ואימתי יהיה להם פנאי ליהנות ולהיות מאושרים? התשובה היא "לעולם לא!". אז כשיזקינו ויעמדו על שערי מות, אז ימצאו עצמם כמו עבר ובטל מן העולם, הן בעבודה התרגלו ועכשיו שאין להם כח לעבוד במלאכתם, לא ימצאו שום טעם וענין בחייהם, ונראים המה כמו צל חיים, וככה הם בעיני עצמם.

האם נרד עוד אל הפחותים מהם, הפועלים העובדים תמיד ביגיע כפם, האם המה המאושרים? נשאלה את פיהם. הם עובדים עבודה קשה יום יום ולפעמים גם לילות, ואחר כל אלה ירגישו כי חלקם בחיי העולם הוא הקטן שבחלקים, וסוברים כי אלה העשירים הם המה שלקחו להם את כל העושר כולו על חשבון של העובדים, וכי הם - הפועלים - המה אשר כל טוב יביאו לעולם אבל לא עבור עצמם, אלא שאחרים יגזלום מהם, האם זהו אושר?

בודאי לא!

וא"כ אים המה החיים המאושרים בעולם? זוהי שאלתנו, ואין משיב לנו. רק בת קולם של כל באי עולם הזה תעננו: החיים המאושרים? "אינם!!" זה דבר ברור מאד, המתברר מכל צד ופינה בכל מיני בירור.

א"כ הלא נשאל: מה זה עשה הקב"ה שברא עולם גדול למען שהכל - ממש הכל - יסבלו בו יסורים רעים גדולים? הלא גם זה אי אפשר הוא! א"כ הלא ברור שיש תיקון לרע הזה לאסון הנורא אשר קרה לכל העולם כולו. ועלינו לחפש לדעת מהו התיקון, ואי' מקום מוצא האושר, אשר בלי ספק, ד' הטוב מקור הטובה, הכין בעד באי העולם שברא. וטרם שנדע את התיקון, עלינו לברר את הקלקול, כי אך הרופא אשר יבין את החולי, יוכל לרפאות. מהו הקלקול העולמי אשר יקלקל את אשרנו בחיים?

דבר זה מפורש הוא בדברי החכמים האמתיים, חכמי התורה. מפורש הוא במשנה: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", העולם כאשר בראו השי"ת עולם מאושר הוא, אלא אנו אשר יצאנו מעולם האושר אל עולם הסבל ע"י שלשת הכוחות הללו אשר הוציאונו ממנו. ואם אדם יברח מן הקנאה והתאוה והכבוד - היינו שיגרשם מלבו - יתקן את עולמו ויהיה עולם מלא אושר מן הקצה אל הקצה. כאמרם ז"ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו", לא אמרו כי גם הוא עשיר, ולא אמרו כי עשיר גדול הוא. אלא אמרו כי רק הוא העשיר - איזהו עשיר - וזולתו לא רק שאין אושר, אבל גם עושר איננו. והטעם הוא, משום דאיזהו עני? זהו אשר יחסר לו, ואת אשר יחפוץ אין לו, וכשנדקדק נמצא ויתברר לנו, דהרבה יותר מאשר יחסר תחילת העושר לעני, חסר לעשיר רצונו הנוסף. העני צועק ללחם מחמת רעב, והעשיר ממנו צועק לכבוד ולתאוה אשר לא ישיגם. אם נסתכל בכל א' מהם כפי מה שהוא מרגיש את עצמו - לא בעיני העני על העשיר - נראה כי רע מאד לשניהם, וכל א' מהם מרגיש בעצמו בצרת לבו, כי רע ומר לו מאד מאד. על כן רק זה אשר אין מחסור לו, הוא העשיר ולא אחר, בשום פנים.

מי הוא זה? כאמור - זה שגירש הרצונות והשאיפות של העוה"ז מלבו. אך אם כן הלא אין בו שאיפה, ואין בו מרץ! בלי "אמביציה" ובלי "אנרגיה", האם גם לזה חיים יקרא? הלא הזקנים הקרובים אל דכדוכה של נפש, לא מאושרים המה, אמנם זהו פשר דבר:

-

אין שום אושר גשמי בעולם, רק אושר רוחני. מי שהוא עשיר ברוחניות, הוא הוא המאושר, ולא אחר בשום פנים.

זהו הענין שאנו רואים אשר בני התורה האמיתיים, אלה אשר שמו כל עיונם וחשקם ותאות לבם ומרצם בתורה ובחכמה, המה אשר ירגישו באושר האמיתי, לא רק בעוה"ב אלא פשוט בעוה"ז, בודאי מי שאין בו שאיפה ואין בו מרץ איננו מאושר, כי השאיפה והמרץ המה היסוד לאושר, המה החיים. אבל אימתי? כשהשאיפות מתמלאות, כשאין המילוי תלוי ביד אחרים, כאשר מתמלא בלי קנאה ורדיפות הכבוד, - היינו, כשהשאיפה היא מתוך אהבת תורה, אהבת חכמה, אהבת מוסר.