חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אין שמחה ... כלימוד התורה - הרב ד'י' שפירא

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם – באותה שעה אמר הקב"ה למשה לך ורצה את אותם העניים
 שכבר יצא ליבם מעליהם. אמר משה לפניו, רבונו של עולם במה ארצה אותם? א"ל הקב"ה
 למשה, לך ורצה אותם בדברי תורה" (תנדב"א פכ"ט) * הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא
 זצוק"ל היה משנן רבות דברי חז"ל אלו בהדגישו כמה גדול חשיבות השמחה בדברי תורה. *
 פנינו לבנו הגאון רבי דוד יצחק שפירא שליט"א ראש ישיבת "באר יעקב" ובקשנו לשמוע על
 שמחה בדברי תורה ועל עמלה של תורה * 
 
 
@1למה זוכה האדם העמל בתורה?
 
האדם היגע בתורה להבינה, התורה גופא מאירה לו להבין את סודותיה. ומי שמקדיש את
 כוחותיו לשדד עמקיה והגיע להבנתה ועומקה עד כמה שיד שכלו מגעת, זוכה הוא להארת
 פנים מאיתו ית' שהתורה מאירה לו ושפע חכמתה נכנס לתוכו. חכמת אדם תאיר פניו וממנה
 יושפע שפע  להשלים הבנתו בסוגיה עד תומה.
יסוד דברים אלו מבוארים בדברי חז"ל (בראשית רבה ג'): "אור שברא הקב"ה ביום הראשון
 עמד וגנז לצדיקים לעתיד לבא" ומובא בשם הזוה"ק דהיכן גנזו, גנזו בתורה.
מבואר, דכל מגמת בריאת האור שברא הקב"ה ביום הראשון גנזו בתורה. ומהו בריאת האור
 עצמו? נאמר בפסיקתא שזהו אורו של הקב"ה. והיינו שאע"פ שגנז הקב"ה את האור לצדיקים
 לעתיד לבא, כל מי שיגע בתורה זוכה וממשיך לנפשו מאור פני הקב"ה שגנוז בתוך התורה,
 ואורו של הקב"ה מאיר את כל תוכו.
מבואר לנו מדברי חז"ל, כי אדם היגע בתורה זוכה לאור פני מלך המאיר לו את הסוגיא,
 וכל גילוי בסוד הסוגיא זהו גילוי של אור פני מלך. התורה היא המאירה ליגע בה וכמו
 שאחז"ל (סנהדרין צט) נפש עמל עמלה לו הוא עמל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר
 ופרש"י שם, שהתורה מחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה.
בזוה"ק נאמר שהתורה עוקבת אחרי הלומדה ואינה יוצאת ממחבואה, ואם רואה שאין ולאו
 ורפיא בידיה, במקרה כזה אינה יוצאת לקראתו כלל. אך אם רואה שמתאמץ בה, אז יוצאת
 לרגע ממחבואה ומגלה לו רז מסודותיה וחוזרת למקומה. ואם רואה שהוא מקריב למענה את
 כל כולו, אז היא מגלה לו את סודותיה שלא גילתה לאדם מעולם.
למדנו מדבריו, שאין התורה באה אל לומדה ואין היא מאירה לנפשו מאור הגנוז שבתוכה אלא
 רק למי שכל עצמו דבק בה ונותן עליה את כל נפשו. ואם תעזבני יום, אם התורה רואה
 שאין היא וזמן לימודה כל כך בנפשו, אזי היא אינה באה לקראתו ואינה יוצאת מחבואה.
אמי מורתי תחי' היתה כותבת לנו בשם אבא זצ"ל, כי התורה היא קנאית ואינה סובלת
 בתחומה אף אחד זולתה. ואם היא רואה שאין ולאו ורפיא בידיה ויש לו עסק עם עוד דברים
 אחרים, היא מתרחקת ממנו חלילה.
 
@1מהו הסוד שדוקא עמלות היא המביאה לערבות?
 
אין לך שמחה בעולם שתשמח לב האדם, ואין לך אדם שיש לו שמחת הנפש מבלי שעמל ויגע
 בתורה.
מאבא זצ"ל שמעתי שאנכ"י נוטריקון: אמירה נעימה כתיבה יהבת (שבת פ"ח) דהיינו שכל
 הערבות ומתיקות התורה נכנס לכתיבת התורה. ביאור הדברים, אדם שעמל על כתיבת התורה
 להבין מה כתוב בה, אח"כ מרגיש הוא יותר את ערבותה. זהו הסוד ש"והערב נא" יש רק
 לעמלי תורה.
 
@1מדוע אכן השמחה תלויה ביגיעה...
 
כך יסד בורא עולם בבריאה, אדם שמחובר לשכינה מחובר הוא לאור פני מלך המאיר בתוך
 נפשו אורה ושמחה. אורה ושמחה זו ממלאת את כל נפשו באופן שלא חסר לו בעולמו דבר. עד
 כדי כך שגם אם יקיפו אותו חבלים של משאות וטרדות, ליבו ונפשו ירננו לק-ל חי, כי
 שירת התורה אשר היא שירת נפשו לא תפסק לעולם.
כבר היה מעשה עם הגאון שהאיר לעולם בשמחת תורתו, ראש ישיבת מיר הגאון רבי נחום
 פרצוביץ זצ"ל שעמד בבית המדרש כשלידו מבני הישיבה. עבר שם אחד האברכים השקדנים
 ועננה של עצבות על פניו. אמר ראש הישיבה, תמיהני תמיד על אברך זה אשר הוא שרוי
 בעצבות ואיך זה יתכן באברך כזה מתמיד. אמרו לו הסובבים, אברך זה יש לו צרות...
 עדין לא נחה דעתו של רבי נחום ואמר: "הלא מציאות היא כי פיקודי ד' ישרים משמחי
 לב?! אלא מאי, יתכן שחסר לו בישרים..."
ביאור הדברים, היגע בתורה שמאיר לנפשו אור פני מלך הגנוז בתוך הסוגיא, זהו דוקא
 כשקיבל מרבותיו דרך איך ללמוד סוגיא בהבנתה ועמקותה להבין ולהשכיל עמקות סודה,
 ללמוד אותה ולגלות מה כתוב בה, ואז הוא מגיע להבנת הדברים דק מן הדק לדעת מה נאמר
 בסוגיא ומה הן דברי הראשונים ודקדוקיהן ועל ידי כך נעשו כל ההרים בסוגיא למישור.
אחר שנפשו עמלה בתורת ד', או אז התורה עמלה לו ומאירה לו את הסוגיא ונהיה פיקודי ד'
 ישרים משמחי לב ואז גם צרות ל"ע לא יפסיקו את שירת התורה הזאת אשר היא שירת נפשו
 של היגע בתורה. אבל מי שאינו יגע בתורה, גם אם מוקף הוא חבלים נעימים, שמחת הנפש
 ממנו והלאה אחר שמנותק הוא מאור פני מלך. חושך ואפילה נחלתו ולא יתכן שום שמחה
 בכך.
 
@1מדוע דוקא הזוכה ל"ישרים" זוכה ל"משמחי לב" ואיך מגיעים ל"ישרים"?
 
אבא זצ"ל הביא רבות את דברי רש"י על הפסוק: "ישקני מנשיקות פיהו -  פסוק זה נאמר על
 מתן תורה שנתן להם את תורתו ודיבר עימהם פנים בפנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם
 מכל שעשוע ומובטחים מאיתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה
 ומחלים פניו לקיים דברו".
משמעות דברי רש"י הם, כי זו התורה שניתנה לנו בסיני ואין לנו שיור רק התורה הזאת
 אבל הערבות והגילוי פנים אל פנים בנשיקות פיהו, עודם ערבים היום. ביאר אבא זצ"ל את
 הדברים, כי כל היושב ולומד בעמלה של תורה כדרכה של תורה וזוכה להבין סברא אמיתית
 בתורה הרי יש לו גילוי פנים אל פנים ורק אז זוכה כל איש מישראל לקבלת התורה . וכמו
 אז גם עתה, לא יתכן שיהא האדם השגה בהבנת התורה מבלי גילוי פנים אל פנים ובנשיקת
 פה מהקב"ה.
הוסיף ואמר, כי בני תורה צריכים לדעת את הסוד הגדול הזה ולהרגיש את הגילוי פנים אל
 פנים ונשיקת פה מהקב"ה כשבאים להבין טעמי תורה בלימוד הסוגיא האמנם זה רק כשלומד
 אצל ת"ח גדול איך ללמוד כדי להגיע להבין טעם סברא ואז הלימוד הוא בבחינת פקודי ד'
 ישרים שהם מציאות של משמחי לב. כי הוא לומד עתה את התורה כפי שניתנה וזוכה למתיקות
 התורה שהיתה בנתינתה. ומי יבטל אפי' רגע ויפסיד זכיה זו. 
ואין שום דרך אחרת לזכות לשמחה אמיתית אלא באופן שהתורה היא הבעלים בכל מקום ורק לה
 נמסרו המפתחות של שמחת לב ונפש. ואין שום שמחה בעולם גם אם נקראת "שמחה" שתביא
 לאדם שמחת הנפש אמיתית, אלא התורה ושמחתה.
 
@1מי שלא זכה להיות מרביץ תורה בפועל,  האם יש לו גם את החלק של "ללמד" תורה?
 
הנה באגלי טל הידוע שעיקר המצוה להתענג בדברי תורה ולשמוח בהן ואאמו"ר היה מביא כן
 מדברי רבי אברהם מן ההר בנדרים, ברור שצריך צורת התלמוד תורה שיש בה ללמוד וללמד
 שאז כשלומד יש לו את העונג והערבות ושמחת התורה של מעמד הר סיני.
חלק זה מתקיים גם ע"י כתיבת חידושי תורה. בשו"ע נפסק שכותב דברי תורה צריך לברך
 ומהרהר אין צריך לברך. וכבר עמדו בנושאי כלים, דהמהרהר אין צריך לברך דהרהור לאו
 כדיבור דמי ומאי שנא כותב דגם זה אין דיבור ויש בזה תירוצים באחרונים.
וביאר הגרעק"א דכותב הוא לימוד שאחרים יכולים ללמוד מכתיבה כזו ועל כן מברך. ביאור
 דבריו, דהחפצא של תלמוד תורה הוא ללמוד וללמד ועל כרחך שזוהי המצוה ולכך צריכה
 ברכה הכתיבה שיש בה את חלק התורה של "ללמד".
ובאמת ברמב"ם בספר המצוות (מצוה י"א) מובאת מצות תלמוד תורה ללמוד וללמד. וביאור
 דבריו, כי אין הכונה שצריך להיות ראש ישיבה בשביל "ללמד", אלא ללמוד תורה וללמדה
 כשלומדים אותה בחברותא זה מקשה וזה מפרק וביחד מיניה ומיניה תסתיים שמעתא, שאין
 התורה נקנית אלא בחבורה. לפי זה יתבאר מה שהקשה אבא על דברי חז"ל שאמרו שנים עשר
 אלף "זוגים" היו לר"ע ולמה לא אמרו כ"ד אלף תלמידים, ומה הדגש על הזוגות? אלא,
 במדרש תנחומא מבואר שהיתה עיניהם צרה זה בזה בתורה, ולא קבלו אחד מהשני תורה ואם
 כן הפקיעו את כל צורת תלמוד תורה שהיא ללמוד וללמד שמתקיים ע"י החברותא ונענשו
 מפני שהפקיעו את מעלת ה"זוגות".
מכאן מבואר לנו גודל מעלת החברותא אשר הוא ענין גדול לכל איש מישראל שבא ללמוד תורה
 ולקיים מצותה, ודבר זה מלמדנו גם לבחור חברותא שהוא גם בעל מידות טובות בבין אדם
 לחברו, ורק באופן זה מתקיים ללמוד תורה וללמדה.
@1מה החשיבות הגדולה של כתיבת חידושי תורה?
 
ידועים דברי המהרש"א (ב"ב י.) שעיקר הלימוד שנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת
 היד ואשר על כן נקראו החכמים סופרים. ובפרוש רבנו אפרים עה"ת פ' כי תשא כותב: "כי
 מסר לו הקב"ה באותן ארבעים יום על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תילים של טעמים ואין
 אדם יכול לחדש דבר מן התורה אם לא שנמסר הכל למשה ולא ניתנו להיכתב כדי לגדל עטרה
 לכל צדיק וצדיק שבדור שמגלין לו מן השמים רזי תורה ונכתבים ונקראים על שמו וכולם
 רועה אחד אמרן. וכן כתב ה"ר אליעזר מגרמישא שכל מי שמגלין לו רזי תורה מן השמים
 ואינו כותבן עתיד ליתן עליו את הדין".
באור הדברים, כשאדם עמל ויגע בתורה ומתוך עמלו ויגיעו נתחדש לו חידושי תורה בסוגיא
 והוא מעלה אותם בכתובים, הרי חל על כתיבתו שם של תורה ולא עוד אלא שזהו חלק מתורת
 משה, כי הרי באמת אין אדם יכול לחדש דבר בתורה אם לא שנמסר למשה. אכן החידושים
 המתחדשים מתוך עמל התורה הן הן שגילה הקב"ה למשה בתילי תילים של טעמים על כל קוץ
 וקוץ.
בכתיבת חידושים אלו יש השלמה של התורה שבעל פה וכמו שכותב רבנו אפרים, שהם נכתבים
 ונקראים על שמו, רועה אחד אמרן. ולפי הדברים הללו, אין הכתיבה רק שיתקיים בידו אלא
 כדברי המהרש"א שעיקר הלימוד הוא מה שבא מכתיבת היד, ונוסף לכך שזה חלקו בתורה
 שהונח לדורות הבאים. ורבי צדוק הכהן כותב במחשבות חרוץ כי לכל תלמיד ותיק יש דבר
 חידוש השייך לחלקו שלא יוכל אדם אחר ליגע בו. 
כתיבת חידושי תורה הוא מה שהניח הקב"ה לעמלי תורה וכל אחד קיבל את חלקו לחדש משורש
 נשמתו וכל שמשקיע עמל בתורה ומחדש מתוך יגיעה הרי זה החידוש שבחלקו וחידוש זה צריך
 להיכתב ולהיות חלק מכתיבת התורה שנכתבה בסיני ובקדמונים כתבו שהוא בכלל "כתבו לכם
 את השירה הזאת".
זו גם הסיבה שכתבו הראשונים והקדמונים, שמי שלא כותב את החידושים שהוא מחדש עתיד
 ליתן את הדין על כך או נקרא גזלן, כיון שזהו מחלקו ושורש נשמתו אשר נטע בו הקב"ה
 והאיר לה מאור פני מלך, ואם עמל ולא כתב זהו מעוות שלא יוכל לתקון וגוזל את מי
 שגילהו ואין לו תקנה ח"ו.
@1כיצד יזכה בן תורה להדבק בתורה  ובנותנה?
 
התורה יגיעתה ושמחתה, זהו חמצן החיים של כל איש מישראל. במה דברים אמורים, כאשר הוא
 לומד את התורה בהנתה ועמקותה "אופלערנען" וזוכה בצורת לימוד זו להבין את כתיבתה.
 כל התורה כולה היא חכמת התורה וודאי שעיקר העיקרים הוא הלימוד בעיון אשר עיקרו
 להבין את הסוגיא ודברי הראשונים כמלאכים.
גם סדר שני הנקרא סדר בקיאות, גם הוא סדר עיון רק שהוא בעיון קל, וכבר אמר מרן
 הגרי"ז זללה"ה שאין סדר ששמו סדר בקיאות. ותעודתו הוא בלמדו את הסוגיא להבין מה
 אמרו אביי ורבא ומה כוונת הראשונים באמרם כי האי לישנא.
אם ילמד באופן זה, ירגיש את מתיקות ונעימות התורה שהיתה בהר סיני, ומתיקות ונעימות
 זו נוסכת בו חדוותא דליבא ונפשא אשר אין עלי אדמות משל לה. אנו מתפללים כל יום:
 "ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד" נשמח בהם שמחת נצח, כי בשמחת התורה אין
 סיום, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה. "נהגה" כתב הגאון מל' הגיון
 ליבי – ובהם נהגה, שכל מחשבתו יהא כולו בתורה יומם ולילה, אז נשמח בדברי תורתך.
 באופן זה התורה תהיה החמצן של החיים שלנו על כל נשימה ונשימה.
בן תורה שזוכה לחיים כאלו, כל תשוקות אחרות בטלות ומבוטלות כעפרא דארעא כיון שנפשי
 יצאה בדברו מבטל כל תשוקה אחרת. אין ערוך לאושרו של בן התורה כאשר הוא מחדש חידושי
 תורה מתוך עמל ויגיעה. לא בחינם חכמי ישראל בדורות הקודמים ואף בדורנו אנו שמחה
 קרנה על פניהם בלמדם סוגיא וגילו את צפונותיה.
דבר זה תלוי בתנאי כפול, לחזור על הסוגיא כהלכתה וככל משפטה וכמו שאמר אבא זצ"ל כי
 ד' פעמים אין זה חזרה, אלא גוף הלימוד ולאחר זה כל לימוד הוא בבחינת חזרה. ובחז"ל
 מובא שיש יצר מיוחד כנגד חזרה, אבל מי שזוכה להיות טרוד בכל כוחו ולבטל כל הענינים
 האחרים ומתגבר בתורה בחזרה כמשפטה, הוא זוכה למתן תורה באמת ולהיות כולו בשמחת
 התורה, נעימותה ומתיקותה וערבות כגן ד'.
נשמח כולנו בדברי התורה ובה נהגה יומם ולילה. לא נמוש מתוך האהל ולא נמכור שום דברי
 תורה בנזיד עדשים. תורת ד' תמימה משיבת נפש ודבריה מתוקים מדבש ונופת צופים, ברוך
 הבוחר בהם ובמשנתם.
 
 @5כבר היה מעשה עם הגאון שהאיר לעולם בשמחת תורתו, ראש ישיבת מיר הגאון רבי נחום
 פרצוביץ זצ"ל שעמד בבית המדרש כשלידו מבני הישיבה. עבר שם אחד האברכים השקדנים
 ועננה של עצבות על פניו. אמר ראש הישיבה, תמיהני תמיד על אברך זה אשר הוא שרוי
 בעצבות ואיך זה יתכן באברך כזה מתמיד. אמרו לו הסובבים, אברך זה יש לו צרות...
 עדין לא נחה דעתו של רבי נחום ואמר: "הלא מציאות היא כי פיקודי ד' ישרים משמחי
 לב?! אלא מאי, יתכן שחסר לו בישרים..."
יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד