מדוע אין צומחים בדורנו גדולי תורה בעלי שיעור קומה כבדור הקודם?... שפירא, ה

בפרשת השבוע על הפסוק "ויצחק בא מבוא באר לחי ראי" )כ"ד, ס"ב( כתב רבינו אברהם בן הרמב"ם: "והיה יצחק ע"ה רגיל ליפרד ממקום מושבו ולילך אל המדבר אל הבאר הנזכרת בדביקותו בעבודה וחפצו לבקש את ההתבודדות וכו', והיה מתעכב שם זמן קצר ושוב היה חוזר אל מקום מושבו, וסיפר לנו הכתוב, כי הפגישה הנזכרת היתה בזמן חזרת יצחק מן הבאר הנזכרת, לא בזמן יציאתו שמה, ותועלת זה כפי מה שאני מבין ונראה לי, כדי להודיע לבעלי התורה, שלא היה יצחק ע"ה יוצא לעבודה וחוזר ממנה @3בשביל שהגיעה רבקה@4 עם אליעזר, ואילו היה פוגע בהם בהליכתו @3לא היה חוזר מן עבודתו@4, אלא היתה פגישתו עמהם אחר שגמר עבודתו וחזר ממנה, ולפיכך חזר עמהם כמו שנראה מן הסיפור עליהם. ובזה תועלת ומוסר לבעלי התורה". וכו'.

 

והרי זה לימוד לעוסקי תורה. כל שמירת קביעותם לעבודת התורה, שאפילו לקבל פני ארוסתו הבאה לביתו אין מבטלים קביעות של תורה. שמה שיצחק קיבלה לרבקה היה רק אחר שגמר עבודתו וחזר ממנה. ולעיל בפרשת וירא

 

 

"ותרא שרה את בן הגר וכו' מצחק ותאמר לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה" )כ"א ט' י'(. כתב רבינו אברהם בן הרמב"ם: "ראתה אותו מצחק ומנבל את פיו ומהתל כדרך הנערים מפריע מדרך השלימות וכו' וחששה וכו' בהתחברו עם ישמעאל @3ויבלה בזמנו שעה בזולת עסק בשלימות שהיא מוכנת לו@4 וזה )כלומר אותו העסק( הוא הראוי לשלימות סגוליותו" וכו'.

 

הנה מפרש רבנו אברהם, דחששה אמנו להפסד שעה מעסק השלימות. ותמוה, וכי אין די במה שהיה מצחק ובפירש"י דקאי על ג' העבירות החמורות. וניבול פה הרי הוא מן החמורות, עד שאמרו עליו בשבת דף ל"ג א', שאפילו שבעים שנות טובה שנגזרו על האדם, נהפך עליו לשבעים שנות רעה בשביל ניבול פה. ועל השחוק וההיתול שנינו באבות פ"ג מי"ג שמרגילין את האדם לערוה. ולמה לא ציותה שרה לגרש את ישמעאל משום כל אלו, ומה ראתה בביטול שעה אחת דוקא.

 

הדבר נפלא, לעוון לא חששה שרה כי לעוון יש תשובה, אבל חסרון שעה זה מעוות לא יוכל לתקון, וביטול שעה מפריע להשגת השלימות הסגולית הדרושה לאחד מן האבות.

 

ובהקדמת בני הגר"א לשו"ע או"ח מביאים, כי עיקר תוכחתו שהיה רגיל לומר להמקשיבים העומדים לפניו ולמסור חבר לחבר, היה על יקרת הזמן שלא יוציאוהו באפס תקוה, להיות כל איש עיניו פקוחות על חלקי זמנו להוציאו בדברים היותר יקרים בתורה ועבודה, וכה דבריו, לרגעים יבחננו. ובהמשך דבריהם שם כתבו, שבעצתו ותוכחתו נעשו קהל גדול מרביצי תורה, מדקדקים במצוות, שונאי רבנות, מכבדי אלקים, בעושרם לא גבה לבם, עשו תורתם קבע ועסקיהם עראי, התורה והעבודה הם לבדם עסקיהם. הנה לנו עצה וגם תוכחה מאדוננו הגאון זי"ע, שעיקר החיזוק והבחינה יהיו על יקרת הזמן לרגעים ממש, ומה רבה עצה זו שעל ידה נעשו קהל גדול מרביצי תורה וכו' כמבואר שם. והרבה דרשות ותוכחות היו להגאון. אומנם מעידים בניו, כי עיקר תוכחתו היה לרגעים יבחננו, לנצל את הרגע וגם ניצול הרגע יהיה בחריצות ובזריזות הראויה כמוש"כ שם, וידועים דברי רבנו חיים מוואלז'ין, שמה שאדם משיג בלימוד שעה אחת בחריצות, לא ישיגהו אפילו בלימוד יום שגם שלא בחריצות. וא"כ יתכן שההבדל בין שעה בחריצות לשעה שלא בחריצות הוא פי מאה.

 

@9

 

וכשלמדתי בברנוביץ' אצל מורנו הגאון רבי אלחנן ווסרמן זצוק"ל סיפר, שכשהיה בוורשא עיר החסידות ושאלוהו מה ראה שם, השיב, שהיה אצל האדמו"ר הזקן מגור וראה שיש לו סדרים של חמשה רגעים והתפעל מיקרת הרגע של האדמו"ר הזקן דגור, ואילו אצלנו הלא שעות ע"ג שעות עוברים באפס מעשה, ולא כך אמר גאוננו.

 

וזאת עלינו לדעת, כי ענין יקרה הזמן שהזהיר עליו הגאון זללה"ה, לא משום מצות תלמוד תורה הוא, אם כי ודאי שהמבטל מת"ת יש לו לפחד מאד ממה שאמר רבנו חיים מוואלז'ין זצוקלל"ה, שאם מבטל אפילו רגע אחד ח"ו, הוא נכנס בכלל כי דבר ד' בזה הכרת תכרת, והרי הוא משחק באש כרת ממש ח"ו. וגם לא משום שאם מבטל מלימודו כבר לא יזכה לכתר תורה כמוש"כ הר"מ פ"ג מהלכ' ת"ת הי"ג, כי אם משום שלמות מעלת האדם, שיכול להגיע אליה בזמן שנתנו לו בשביל זה, שאם מחסיר אפילו רגע אחד מזמן שצריך לעסוק בשלמותו, הרי חסר לזמן השלמות ההיא, והוא מעוות לא יוכל לתקון ח"ו, וכמוש"כ רבנו אברהם בן הר"מ, כי כדי להשיג את השלמות הסגולית שלו, צריך להקדיש את כל היצרי לב ומעללי איש ותחבולותיו לתורה ועבודה, וזו העצה היחידה לשלמות.

 

ומעשה במורנו מרן הגאון רבי אלחנן זצ"ל שלמד בחברותא עם מרן הרב מפוניבז' זצ"ל בכולל קדשים אצל מרן הח"ח זצ"ל, והיו עסוקים בסוגיה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ובאמצע לומדם קיבל רבי אלחנן מברק המבשרו על הולדת בנו, עמד ובירך את הברכה הצריכה ומיד שב לתלמודו באותו ענין שהיו עסוקין בו. וכשהגיע יום ח' למילה, בא למרן הח"ח זצוק"ל ואמר לו שנוסע לברית. שאלו הח"ח האם מר מוהל. וכשהשיב רבי אלחנן שאינו מוהל תמה הח"ח: א"כ למה הנסיעה, יכול אתה להשאר פה. הרי לנו מהו מושג הזמן אצל מרן הח"ח, שאפילו לברית של בנו דמצות מילה מוטלת עליו אין צריך ליסוע, ואע"פ שהנסיעה מראדין לבראנוביץ' ארכה רק כמה שעות.

 

]ושמעתי להוסיף, שבנו רבי אלעזר שמחה זצ"ל היה אומר, שהעולם לא מסיימים מה שאמר לו מרן הח"ח, אבל שלח מברק לרעיתך ושאלנה אם היא מסכימה לזה כדי שלא תקפיד[.

 

ושמעתי מרבי שלום שבדרון זצ"ל, ששמע ממרן הרב מפוניבז' זצ"ל, שלמד יחד עם רבי אלחנן זצ"ל, ופעם הוצרכו לספר וראו שמרן הח"ח מביאו בשער הציון. הלכו שניהם להח"ח לבקש את הספר, וכשפתח להם הדלת עוד בהיותם בחוץ שאלם למטרת בואם, וענו בשביל לשאול ממנו הספר. כשאמר מרן הח"ח שאין לו הספר, תמהו הרי מביאו בשער הציון, השיבם הח"ח, שכשהיה צריך לו שאלו מאדם אחר והחזירו. אח"כ הסתכל הח"ח בארון הספרים שלו ונאנח. שאלו רבי אלחנן, הרבי נאנח על שאין לו הספר. אמר לו הח"ח: "לא, אלא הנני מסתכל אם באמת היה לי צורך בכל הספרים שיש לי, כי ספרים עולים כסף וכסף הוא זמן, ואם איני צריך לאיזה ספר, הרי הוצאתי זמני לבטלה". ואמר רבי אלחנן, שבסה"כ היה להח"ח בין שלשים לארבעים ספרים, ובכמות כזו של ספרים עוד חשש הח"ח שמא יש מהם איזה ספר שלא היה נחוץ לו והוציא ע"ז זמן לחנם. הוי, הזמן הזמן.

 

ולרבינו חיים זללה"ה מבריסק, אבי תורת הישיבות, לא היה ש"ס בביתו, כי אם הגמ' שעסק בה, וכשהיה צריך לעיין בספר אחר, שלח לביהכנ"ס לשאול. זהו ענין יקרת הזמן שלא לאבד שעה אחת שלא יפסיד חלילה מהשלמות.

 

@3לרגעים יבחננו.@4

 

 

ומה נוראים הדברים בהשוואה לדורות שלנו, שעל כל שמחה ישיבתית, ז' ברכות, בר מצוה וכדו' נקל לבטל סדרי הישיבה ואף ליסוע לעיר אחרת ובזמן האחרון אף לחו"ל. וזכורני שבישיבת מיר שבפולניה, שהבחורים גדלו יחד עשרות בשנים, לא היו בני הישיבות נוסעים לחתונות, גם כשזמן הנסיעה היה מעוט וקצר, ורק החמשה הקרובים ביותר לחתן הם שנסעו. ומרן הגר"י אברמסקי זצ"ל שאל פעם לבחור על סיבת העדרו מן הסדר ומשהשיב הלה שנכח בשמחת חתונה, השתומם רבי יחזקאל וכי מבטלים ג' שעות לחתונה, ואמר על עצמו שבבחרותו לא היה כ"א בשתי חתונות אחת של אחותו ואחת שלו עצמו.

 

וכבר כתב הרמב"ם )פ"ג ת"ת הי"ג(, שהרוצה לזכות לכתר תורה, לא יבטל אף @3לילה אחת@4 באכילה שתיה ושיחה, הנה מבואר, שאפילו כשעסק אדם בתורה בתמידות כל מאה ועשרים שנות חייו, אם ביטל רק לילה אחת בלבד מתוכן, כבר לא יזכה בכתר תורה. והדברים מופלאים, שאם עסק התורה של מאה ועשרים שנה חסר לילה לא מזכהו בכתר תורה, מה יעשה מי שימיו שבעים שנה כדי לזכות בכתר תורה, והרי אין לו מאה ועשרים. וכבר ביאר מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, דהזכיה בכתר תורה לא נמדדת בזמן, אלא במה שמנצל כל חייו וזמנו הניתן לו, והמנצל כל חייו וזמנו בשלמות, יש לו כתר שלם מבהיק בזיו מפנינים. אם כתר גדול דמאה ועשרים אם כתר קטן דשבעים, ובעיקר שכתרו שלם, אבל המבטל לילה אחת, אפילו אם כתרו גדול, אבל כתר פגום הוא, כתר עם קרע, וכתר פגום וקרוע אינו כתר. וגם אם לפעמים יתכנו חשבונות שנדמה שצריך לבטל הקביעות של תורה בעבורם, אבל צריך לדעת שבכתר תורה כבר אינו זוכה והכל נכנס במעכב הגדלות.

 

ושמעתי ממרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שאמר, שהנה תמהים העולם במה נגרע חלקנו היום שאין יוצאים מבינינו גדולי תורה בשיעור קומה כדרך שיצאו מתלמידי ישיבת וואלאזי'ן, ותמה רבי איסר זלמן על תמיהתם, כי הנה נתבונן נא בסדר קביעות לימודם של בני ישיבת וואלאזי'ן ונראה העודנו היום. ובכן, המתמידים הבינונים של וואלאזי'ן, למדו לפחות שש עשרה שעות, ועכ"פ לא פחתו מארבע עשרה שעות. וסדר זה היה בכל יום לרבות ימי ששי ושבת. ולא היו נוהגים בשום נסיעות הביתה וגם לא אחת לכמה חודשים. ולא ידעו שם כלל בין הזמנים מהו, לא ניסן לא אב ולא תשרי. וא"כ שנה שלמה של התמדה בתורה ללא שום הפסק והיסח הדעת, עם סדר וקביעות כאלו, ודאי שיצאו מהם גדולי תורה, ואדרבה, תהיה תימה אם לא היו יוצאים משם גדולי תורה.

 

ובימינו, כמה שעות מבטלים בידים במשך היום. ומהו שבוע בלא ימי ששי ושבת, וכבר מיום חמישי מתחיל הביטול של סוף השבוע ונמשך עד תחילת השבוע הבא. ותכיפות הנסיעות אל מחוץ לישיבה אחת לכמה שבועות, וחודשי בין הזמנים וכו' וכו'. וכי יש עוד מקום לתמוה על שאין בינינו גדולים בתורה.

 

@9

 

ובלמדי בישיבת מיר, היו לומדים בכל יום עד רבע שעה לפני אחת בלילה. וברבע לאחת כבה האור לרגע, לאות שבעוד חמשה רגעים יכבה לגמרי, וברבע לאחת הלכו כולם לאכסניותיהם, ובחמשה רגעים כבר הספיקו לעלות על יצועם. ולמחרת נכחו כולם לתפלת שחרית, איש לא נעדר. וכזה היה הסדר אף בימי ששי ושבת. כי על כן שמירת הקביעות בתמידות זוהי הדרך היחידה להתגדל בתורה.

 

ואמנם מרן הגאון הסטייפלר זצ"ל העמיד הסדרים על שתים עשרה שעות, אחרי שחישב שבי"ב שעות ניתן להספיק כל שאר הענינים, ונותרו י"ב שעות רק ללימוד, ולפי מה שתיקנו גדולי הדור שלפנינו לסדרים הנוהגים כיום בישיבות, הרי שהם עוד פחות מי"ב שעות. אבל עכ"פ סדרים אלו הם ההכרחיים ביותר ע"מ לגדול בתורה ואין שום אפשרות לגדול מבלעדיהם.

 

והפסקת הקביעות של תורה כדי להתעסק בדברים אחרים שאינם נחוצים, בכוחה גם לעקור דברי תורה מלבו של אדם. כי הנה בפירוש הגאון לסידור על 'וחיי עולם נטע בתוכנו' מפרש, דזה קאי על תורה שבע"פ שהיא נטועה בלב כל אדם. ולפ"ז כשאדם לומד תורה, אין פירושו שהוא מוסיף לימוד חדש, אלא שהתורה כבר נטועה בלבו והוא רק מוציא מה שנטוע כבר בלבו, וממילא כשמבטל ח"ו מתורה ומתעסק בדברים בטלים, נמצא שהוא עוקר את התורה שנטועה כבר בלבו ולא רק שאינו לומד דברים חדשים, ודבר זה מפורש בתנחומא ריש פרשת וארא, עה"פ 'כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה'. כשהחכם מתעסק בעיסוקים הרבה, הם מערבבים אותו מן החכמה, ויאבד את לב מתנה, מה שנקראת מתנה פי' התורה הוא מאבד מליבו. דבר אחר עיסוק שהחכם מתעסק בצרכי ציבור הן משכחים אותו מן החכמה, ע"כ. הנה מבואר שטבע העיסוקים הרבים שהם מאבדים ומשכחים מן הלב את התורה שניתנה בו. והמדרש שם מדבר אפילו על שלמה המלך שניתן לו לב של תורה במתנה ]שהרי זה שעושים סעודה לגמרה של תורה בסיום מסכת, זה נלמד משלמה המלך שעשה סעודה אחרי שקיבל כל החכמה מהשי"ת, ומבואר שהחכמה שקיבל בלבו, היא היא חכמת התורה ונקרא שעשה סעודה לגמרה של תורה[, וע"י שהרבה לו נשים וסוסים יותר ממה שהיה נחוץ לו, גרם לו לאבד לב מתנה, והתורה שבלבו נאבדה.

 

וע"כ צריכים מאד להזהר בשמירת הקביעות של תורה שלא לבטלה לעסקים אחרים, ולפי ר"א בן הר"מ, הרי אפילו לצאת בשביל לקבל את הכלה אין להפסיק מקביעות עבודתו וזהו המוסר הגדול לבעלי התורה, כדברי רבנו אברהם בן הר"מ.