כשמתבוננים בדרכו והנהגתו של תלמיד חכם ולמדים מחכמתו, אפשר להתרומם לידי מדרגה שאין למעלה הימנה

הגמרא מספרת במסכת מועד קטן דף י"ז: "אמתא דבי רבי חזיתי' לההוא גברא דהוי מכי לבנו גדול. (שפחת בית רבי ראתה איש שמכה את בנו הגדול). אמרה, להוי ההוא גברא בשמתי'. דקעבר משום "לפני עור לא תתן מכשול". (היא הטילה נידוי על האיש, משום שקבעו חז"ל שהמכה את בנו הגדול עובר על איסור 'לפני עיור לא תיתן מכשול'. משום שהוא מעמיד את בנו בנסיון קשה, שכן הבן עלול להשיב לאביו מנה אפיים...) וכתוב שם שלא הקלו חכמים בנדויה שלוש שנים!

הרא"ש בהלכותיו מציג את השאלה: "תמה הראב"ד, למה שהה זה בנדוי' ג' שנים, למה לא התירה לו? ואם מתה, למה לא התיר לו רבי? ואם תאמר שכבר מת רבי, למה לא התיר רבן גמליאל בנו שהיה נשיא? הרי הדין הוא: נדוהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא, רואים אנו שנשיא עדיף מכולם? ותירץ הראב"ד, דודאי כשאינו יודע מי הוא המנדה אז הנשיא מתיר, שאנו הולכים מספק אחר רוב, ורוב ישראל אינם שקולים כהנשיא, אבל כשהמנדה הוא ידוע והוא חשוב, ימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו, מפני שאם הוא שווה לו בחכמה, שמא אינו שוה לו ביראת חטא ולא בגדולה ולא במנין שנים, ועל כל זה צריך לדקדק כשירצה אחד להתיר מה שאסרו חברו".

מסיים הראב"ד בדברים מעוררי השתאות: "והשפחה של בית רבי היתה בה חכמה יתירה יראת חטא, ולא רצו לשקול עצמם כנגדה. עד שנזקקו לו גדולי הדור והתירו לו".

בעל ה"שיעורי דעת" משתומם: "זה נפלא מאד, השפחה של בית רבי שלא היתה ישראלית גמורה, קצת גוי' עדיין, לא יכלו חכמים להתיר מה שאסרה היא? ואף הנשיא ר"ג, שלמד כל התורה כולה, לא הדהים בנפשו לעמוד בפניה לשקול את מעלתו כנגד השפחה ולהתיר מה שאסרה היא, מפני החכמה היתירה ויראת החטא שהיתה נכרת בה. מאין היתה לה חכמה נשגבה כזאת, עד שלא יכלו גדולים וחכמים כרבן גמליאל לעמוד בפניה? האם למדה תורה, ההשכילה בחכמה? ובלי תורה איך אפשר להגיע לידי מדרגה נעלה שכזאת?"

התשובה שמסיק הגאון מטלז נוקבת ויורדת עוד יותר: "רואים אנו מזה, עד היכן יגיע כוחו של שמוש ת"ח. אין ערך ושעור למעלה ומדה זו. כשמתחנכים בבית ת"ח, רואים את הלך חייו, מתבוננים בדרכו והנהגתו, מסתכלים ולומדים מחכמתו בכל הפרטים, אז אפשר ליגדול ולהתרומם לידי מדרגה שאין למעלה הימנה, להיות גבוה מעל גבוה, עד שרבן גמליאל בנו של רבי, שלמד אצל אביו וקיים את תורתו, לא יוכל להתיר מה שאמרה השפחה, שהרי היא היתה יותר קרובה אליו, מצויה בביתו תמיד, שמשה אותו ויכלה להתחקות יותר על מעשיו והליכות חייו, ולראות ולהתבונן לפעולת צדיק ללמוד גם את אשר בנפשו ובחובו".

מוסיף ופותח רבי יוסף לייב שער של דעת: "כי 'תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים' ועיקר השגת התכלית הזאת הוא ממה שמשתקף מבעד חדרי לבו ונפשו של החכם בכל דרכיו ועסקיו, אשר אין להשיג זאת אלא על ידי שמוש ת"ח באופן נעלה ומדוקדק, ומה שאפשר גם מבלעדי עצם למוד התורה".

וכאן מתוספת הבהרה הכרחית: "מובן שבן ישראל אי אפשר שיהיה גדול בחכמה ויראת חטא, אם לא יהיה גדול בתורה, יודע ומביא את חכמתה וקדושתה וכמצווה ועושה ישתדל בה וילמד אותה. אם לא יעשה זאת, אין בו לא למוד ולא שמוש. אבל השפחה, שלא היתה מצווה ולא היה באפשרותה ללמוד תורה, היתה גדולה בנפשיותה והשיגה מעלות כאלה עד שלא יכלו החכם והגדולים להתיר נדרה. כי גדולה מעלתה ושורש דבר היוצא מפיה ממקום גבוה יהלך, אשר על כן רב הרושם שעשתה בנדויה וא"א להסירו אלא על ידי מי שהגיע לתכלית שורש זה ומעלת נפשו יותר גדולה ורוממה. ואנשים שיראו את עצמם ראויים לזה, לא נמצאו במשך שלש שנים! ואף הנשיא רבן גמליאל בנו של רבי, לא יכול לעמוד בפני גדולת נפשה של אמתא דבי רבי, ולא היה מי שיוכל להתיר מה שפעלה בנדויה".